אור ל-ט' טבת ס"ט – בר-מצוה לשילה שי' עדני – ירושלים

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

מזל טוב מזל טוב לשילה, שיגדל להיות חסיד ירא שמים ולמדן, ורוב נחת להורים ולכל המשפחה, הסבא וההורים וכל בני המשפחה, מזל טוב מזל טוב!

א. "יבא שילה" – קבלת הדעת בבר-מצוה

קודם כשנכנסתי שמעתי מפי הסבא שיחיה שהילדים דומים למשיח, הם בחינת משיח, בהם נאמר "אל תגעו במשיחי". המשיח, כמובן, זה היחידה הכללית של כל נשמות עם ישראל – מסירות הנפש והאמונה הפשוטה שיש ליהודי בתורה ומצוות, ובזכות היחידה הוא יכול להשיג את כל המעלות הנשגבות ביותר. כל ילד יכול לעלות מעלה מעלה עד אין סוף. זו נקודה חשובה ביותר, ששמענו, וצריך להתחיל מזה. במיוחד בנוגע לשילה, שהפסוק שבו הוא נזכר בתורה זה ברכת יהודה, ממנו יוצא מלך המשיח, וכתוב שם "עד כי יבֹא שילה ולו יקהת עמים". שילה = משה, אבל "יבא שילה" = משיח. כתוב ש-משה בתוספת אחד, 13 (מספר סגולי ביותר אצלנו), זה עולה משיח. "יבֹא שילה" כתוב חסר, אז זה עולה יג, וביחד עם שילה (משה) זה משיח.

היום שילה בן 13 שנה ויום אחד, זוכה להיות בר מצוה (בר לבב לקיים מצות ה'), וזה בעצם להיות בר דעת – היום הוא מקבל דעת לזכות ל"וידעת היום וגו'" (בר מצוה = 343 = ז בחזקת ג, "שבעתים כאור שבעת הימים", "כצאת השמש בגברתו"; בר דעת = 676 = הוי' בריבוע כללי, כמבואר במ"א). קודם היה חכם, ילד נבון, אבל עכשיו הוא כבר איש עם דעת. ואיזו דעת? דעת משה (= שילה) = אחדות פשוטה וכו' כנודע, שהרי משה הוא הדעת של כללות נשמות ישראל, כמבואר בתניא. איש דעת משה ר"ת אדם השלם, "אתם קרויים אדם", דבר המתברר (גם למפרע) ביום הבר מצוה, וד"ל. לקמן עוד נסביר קצת על הדעת שלו. בכל אופן, המלה "יבא", שעולה יג, כשמחברים ל-שילה שיעלה משיח זה בדיוק מתאים להיום – שהיום הוא בן "יבא" שנים. עד עכשיו היה שילה, אבל עכשיו הוא בן "יבא" שנים, בר דעת, על זה נאמר "עד כי יבא שילה [= משיח] ולו יקהת עמים".

אפשר לרמז עוד ש"יבא" אצל בן, בגיל 13, הוא בפרטיות אותיות יבא – קודם הוא בן י למשנה, שאז הוא מתחיל ללמוד את עיקר התורה. עיקר לימוד התורה זה תושבע"פ, וזה מתחיל בגיל עשר, שאז מתחיל ללמוד משנה, אותיות נשמה – כאשר משה, שילה, זוכה לשער ה-נ בסוד הר נבו, נ בו, כנודע – שעל ידי לימוד התורה שבעל פה דווקא נשמתו מתעלה ומאירה. אחר כך עוברות עוד ב שנים והוא נעשה בן יב, שיש לו הגדרה מיוחדת בהלכה, "מופלא הסמוך לאיש" ("איש" היינו בר מצוה דווקא כנ"ל), שאז הוא יכול לנדור והנדרים חלים. כעת עברה עוד שנה, שרמוזה ב-א של "יבא" (כל אות מורה על סימן דרך, "בן עשר למשנה" ואחר כך "מופלא הסמוך לאיש") – אלף אותיות פלא – וזה בעיקר יחוד (ה-י העליונה של ציור האות א, הרומזת למים העליונים, וה-י התחתונה של ה-א, הרומזת למים התחתונים, על ידי רקיע ה-ו שב-א, כנודע מהאריז"ל, והיינו יחוד דעת עליון ודעת תחתון, וכמו שיתבאר), היכולת לייחד, לעשות הכל אחד. א זה אחד, ובגיל 13 הוא מקבל דעת שתכונתה היא יחוד. בלי דעת אי אפשר לייחד – אפשר להיות חכם, נבון, להבין ולהשכיל ולהשיג, אבל לעשות יחודים במציאות, שזה תכלית חיי היהודי, צריך דעת. בשביל לעשות יחוד קוב"ה ושכינתיה על ידי כל מצוה – לשון צוותא וחיבור – זה כאשר מקבל את ה-א של "יבא", ומגיע ל"יבא שילה" בשלמות (זו הפעם הראשונה שכתובה תבת "יבא" בתורה והפעם היחידה בחומש בראשית – מתוך לד "יבא" בחמשה חומשי תורה ועוד לד "יבא" בשאר ספרי הנ"ך, ודוק – "הכל הולך אחר הפתיחה" ו"בתר רישא גופא אזיל"). עד כאן פתחנו בכמה מתאים השם לבר-מצוה דווקא היום. יש לנו היכרות איתו מהברית – הכרה זה גם לשון דעת – אבל עכשו היום המיוחד, "יבא שילה", משיח.

אם אומרים שהדעת – הבחינה ששילה מסגל לעצמו היום – זה יחוד, זה מתחיל (כמבואר בפנימיות התורה) בכך שהוא מסוגל בעצמו לייחד בין שתי בחינות דעת. הפסוק אומר בתפלת חנה "אל דעות הוי' ולו [ולא כתיב] נתכנו עלילות" – יש שתי דעות, ובלשון הקבלה והחסידות היינו דעת עליון ודעת תחתון (כמרומז בתבת דעת גופא, דעת ר"ת דעת עליון תחתון; דעת עליון שייכת לתבה הראשונה-העליונה בתורה, "בראשית", ואילו דעת תחתון שייכת לתבה האחרונה-התחתונה בתורה, "ישראל". הפסוק האחרון בתורה, "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", היינו שמשה, בחינת הדעת של כללות נשמות ישראל כנ"ל, עשה-תיקן את "עיני כל ישראל", בחינת דעת תחתון, איך שאנו רואים את המציאות כדלקמן, לראות בעיני בשר את מציאות העולם ומלואו כמו שה', בורא העולם ומקיימו, רואה את המציאות, דעת עליון. והרמז: דעת עליון תחתון = בראשית ישראל, ודוק). בלשון הכי פשוטה, דעת תחתון זה איך שאנו רואים את הדברים ודעת עליון זה איך שהקב"ה רואה את הדברים. בדרך כלל יש חוסר בשלמות הדעת, ובני אדם יודעים את המציאות רק מתוך העינים שלנו. בלשון החסידות, אנחנו מרגישים את עצמנו מרכז העולם, מרכז המציאות, וכל הדברים מסביב, עד כדי כך שרואים את העולם הזה כיש ואת הכח האלקי שמהוה את העולם כאילו הוא אין, נעלם מעינינו בעולם הזה. לכן אומרים כל יום "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" יש מאין, שהעולם הוא יש ומתהוה מאין. אבל ה' רואה את העולם בדיוק הפוך – שהוא המציאות האמיתית, הוא היש האמיתי, ו"כולא קמיה כלא חשיב", הוא היש והעולם זה אין. זה התבוננות עמוקה, אבל בלשון פשוטה – כנ"ל – דעת עליון זה איך ה' רואה ודעת תחתון איך אני רואה.

כשילד מקבל דעת, נעשה איש גדול, אז הוא לא מפסיק לראות את הדברים כפי שאנו רואים, וגם לא מפסיק להתפלל לה' ולבקש שה' יגלה את הטוב לפי הנראה והנגלה לנו (כביטוי השגור תמיד) – אנחנו רוצים שיהיה טוב כמו שמובן לנו. יכול להיות משהו הכי טוב בעיני ה', אבל אני לא רואה ולא מרגיש שזה טוב – ואולי בדיוק ההיפך – ולכן מבקשים טוב הנראה והנגלה לנו. אבל זה תוך כדי שיודעים שיש טוב אמיתי, ובעצם רוצים שיהיה יחוד ותיאום אמיתי בין הדעת העליון של הקב"ה והדעת התחתון שלי, שהדעת העליון תתייחד לגמרי עם הדעת התחתון שלי, ואז יהיה הטוב האמיתי בטוב הנראה והנגלה לנו. זה היכולת לייחד את שתי הדעות – לדעת בלב שבפנימיות העיקר זה איך שה' רואה את המציאות, אבל בכל אופן ה' ברא את העולם איך שאנחנו רואים והוא רוצה את זה (וזה גם אמת, כי שתי הדעות הן אמת, שתיהן שייכות ל"אל דעות הוי'"), והוא רוצה שהדעת העליון שלו תתאים במאה אחוז לדעת תחתון שלנו. זה תלוי בעבודה שלנו – בתפלות שלנו, בתורה שאנחנו לומדים, במצוות שאנחנו מקיימים. זה הכל כח היחוד, כח הדעת שבר מצוה מקבל. גם ילד יכול להתפלל וה' מקשיב ועונה להבל פיהם שאין בו חטא של תינוקות של בית רבן, אבל כעת יש לו עוד יותר כח להתפלל בדעת מלאה. אנחנו צריכים כעת להתפלל על חילי ישראל, שילחמו כמו שצריך וה' ישמור עליהם – שיתקיים בנו "לא נפקד ממנו איש" ורק ישמידו לחלוטין את אויבינו. על כך יכול הבר-מצוה להתפלל, שנעשה איש. בכלל, מאיפה לומדים בר מצוה? מ"ויקחו איש חרבו", שלוי היה אז בן יג שנים.