ב. הפטרת ויגש – מלך, רועה, נשיא

נקשר את כל מה שדברנו בקיצור לשבת שאנחנו יוצאים ממנה, וכל ימי השבוע מתברכים ממנה – פרשת "ויגש". זו פרשה עיקרית מאד מאד בנוגע למשיח – "אל תגעו במשיחי", הילדים שגדלים להיות איש בר דעת – והכי מיוחד בנידון זה הוא ההפטרה, המדברת על יחוד של שני העצים, עץ יהודה ועץ יוסף (עץ אפרים), "והיו לעץ אחד" בידי יחזקאל (= יוסף) הנביא. אין אולי הפטרה עם נבואה וסמל כל כך מובהק של היכולת לשאת הפכים – כל יחוד זה בחינת נשיאת הפכים. זה בדיוק מה שהעם שלנו זקוק לו, במיוחד בימים טרופים אלה – לקראת הגאולה שלנו, הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. יש שבטים – היום זה דעות שונות, ימין ושמאל וכל מיני קצוות – וצריך כח לאחד ולייחד את הקצוות. זה הפטרת ויגש, שיש כח של יהודה – לא רק השבט הגשמי אלא דעה, שהיום זה יותר ימין, ממלכת הדרום – ויש יוסף, שמאל, ממלכת הצפון. והנביא אומר "ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד ומלך אחד יהיה לכלם למלך". ככה זה מתחיל, אחרי שהנביא לוקח את שני העצים ומחבר אותם, "והיו לעץ אחד בידיך".

אחר כך ממשיך ואומר "ומלך אחד יהיה לכֻלם למלך" ואחר כך "ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכֻלם" ואחר כך מסיים "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". ארבעה לשונות: "ומלך אחד יהיה לכלם למלך", וכמו שהמפרשים מסבירים, עדיין לא ברור מי המלך, רק ברור שיהיה אחדות ומלך אחד. אחר כך הוא מזהה מי המלך שיש לו הכח הזה ללכד את העם (כהסבר הרמב"ם בחלק האחרון של מו"נ בביאור טעמי המצוות לפי דעתו העמוקה, שטעם מינוי מלך הוא שרק המלך יכול ללכד את העם) – אם רואים שהעם מפוזר ומפורד, גם בין העמים וגם כשהוא עכשו חוזר לארץ – זה אומר שחסר מלך, חסר כח ליכוד (הליכוד האמיתי, לא הליכוד הידוע) ללכד את העם להיות עם אחד, "ומלך אחד יהיה לכלם". יש כאן שלשה תארים – מלך, רועה, נשיא (ר"ת מרן – הסימן לזכור אותם). בפסוק השני אומר "ועבדי דוד מלך עליהם" – כבר מזהה את דוד. אחר כך, בהמשך ישיר, "ורועה אחד יהיה לכלם", ובפסוק הבא מסיים "ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

יוצא מפורש מהפסוק שבמלך הראשון הדגש הוא על כח הליכוד של העם – זה הגדרת המלך, זה עצם המהות שלו, שיכול לייחד את העם, כמו שאומר הרמב"ם. והרמז בלשון הפסוק: "ומלך אחד יהיה לכלם למלך" (כשלכאורה תבת "למלך" היא כפולה ומיותרת) – "לכלם" אותיות "למלך", ללמד שעצם הגדרת המלך, מי ראוי להיות "למלך", הוא מה שהוא (טוב) "לכלם". עוד ידוע שאותיות מלך רומזות לסוד סדר השליטה בנפש המתוקנת: מח (שבו שוכנת הנשמה) שליט על הלב (שבו שוכנת הרוח) ולב שליט על הכבד (שבו שוכנת הנפש). מה שאין כן ב"כלם" הסדר הוא הפוך, והיינו כאשר "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". תפקיד המלך הוא להפוך את כלם למלך, על ידי שהעם מקבל על עצמו מרצון את עול מלכות המלך, שאזי נעשה "עבד מלך מלך", וד"ל.

אחר כך – מה המלך עושה? הוא "עליהם" – "ועבדי דוד מלך עליהם" – זה אור מקיף, מלמעלה. זה מה שהרמב"ם כותב שאחרי שיש מלך בפועל, שמציאותו זה כח הליכוד שלו, מה הוא צריך לעשות? הדבר הראשון זה להחזיר את עם ישראל בתשובה, שכולם ישמרו תורה ומצוות, יכוף את כל בית ישראל לחזק את בדק הבית, כמו שהרמב"ם כותב בסוף הלכות מלכים. זה "עליהם" – גם כח של כפיה, והביטוי בחסידות הוא "כפיה בדרכי נעם" (בהתיחסות של המלך כלפי כל אחד ואחד מעמו כבן, לא כעבד, כבן ר"ת כפיה בדרכי נעם; כפיה בדרכי נעם = ז פעמים חכמה, כשם שאהבת ישראל = אהבה פעמים חכמה, וד"ל). יוצא מכך שמי שמנסה לכוף בלי שהצליח לאחד זה לא מועיל, ואפילו מזיק. לייחד זה שכולם מזדהים עם המלך, ואחרי שכולם מתחברים מסביב למלך – שהוא הכתר של כולם – אחרי שכולם מזוהים איתו אז הוא יכול לכוף וזה פועל, ועל זה כתוב "ועבדי דוד מלך עליהם". בפסוק הראשון של הלשונות האחרונים כתוב "ועבדי דוד [מלך עליהם]" ובסוף "ודוד עבדי [נשיא להם לעולם]". אחד הפירושים להיפוך הזה הוא שבשביל לכוף בדרכי נעם את עם ישראל, לחזק את בדק הבית ללכת בדרך התורה והמצוה, זה כאשר קודם כל הדוד הזה, המלך, הוא עבד נאמן הבטל בתכלית לרצון ה'. לכן קודם כל הוא עבד, "ועבדי דוד". אחר כך, כשהוא נשיא – שבע"ה נבין מה זה בהמשך – הוא קודם כל "דוד". הוא נשאר עבד, "דוד עבדי", אבל קודם כל הוא דוד – הוא "נשיא להם [ולא 'עליהם'] לעולם". זה דוד עצמו. כשהוא עדיין "מלך עליהם", לכוף עליהם תורה ומצוה, אז חוץ מזה שמציאותו היא שהוא מלכד אותם, אז הוא עצמו עבד. כבר מזהים אותו, יודעים שזה דוד, אבל התכונה העיקרית שלו זה "עבדי" – "ועבדי דוד מלך עליהם".

אחר כך ההמשך הוא "ורועה אחד יהיה לכלם". רועה זה "ורעה אמונה" – זה מפרנס, החל מגשמיות וכלה ברוחניות (כידוע מהבעל שם טוב שקודם כל צריך לעשות ליהודי טובה בגשמיות ורק אחר כך אפשר לעשות לו טובה ברוחניות). משה רבינו – העולה שילה, כנ"ל – מפרנס את העם על ידי שמחדיר את האמונה ומלמד דעת את העם, אבל עוד קודם צריך לדאוג גם לפרנסה הגשמית שלנו (כך המן ירד בזכות משה ו"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן"). זה "רועה אחד יהיה לכלם" – כולל גם את מה שהמלך דואג לכלכלת העם שלו, וגם, בזכות זה, הוא יכול להגיע לעיקר התכל'ס, מה שהוא באמת רוצה (כמו שהרמב"ם אומר שלע"ל המעדנים מצוים כעפר, אז לא זו הבעיה, ועסק כל העולם יהיה) רק לדעת את ה'.

בזהר כתוב שהבחינה הזאת של משיח, רועה, "רעיא מהימנא", זה התכלית של משיח – אז מה יכול להיות עוד שלב, שלב נצחי, של "ודוד עבדי נשיא להם לעולם"? בקיצור נמרץ, נשיא זה לשון לשאת, "נשא את ראש בני ישראל". נשיא זה גם לשון נשיאת הפכים כמו שאמרנו קודם. תמיד מפרשים נשיאת הפכים שיש שני הפכים, כמו ימין ושמאל, כמו יהודה ואפרים, שנושאים אותם יחד. על פי פשט נשיא זה לא רק שהוא רם ונשא על העם – כי אז היה רק "נשיא עליהם" ולא "נשיא להם" – אלא שהוא בעצם נושא ומרומם את נשמות ישראל. יש מה שהמלך המשיח הוא רועה את העם, אבל גם תכלית הרעיה – שהוא רועה נאמן – זה לשאת אותם עד אין סוף. זה לא רק שהוא מנושא עליהם, אלא שהוא נושא אותם – "נשיא להם לעולם", מרים אותם לעולם ועד, "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון", בלי סוף. בגלל שהוא נושא הפכים, יש לו תכונת יוסף הצדיק, "יוסף הוי' לי בן אחר" – יכול לקחת מישהו שהוא "אחר" ולהפוך אותו ל"בן". יש נושא הפכים שמחבר הפכים יחד, ויש גם פירוש שיש אנשים שהם "הפכים" – הפך הכוונה – וגם את ה'הפכים' האלה הוא יכול לשאת, להעלות אותם לעילא ולעילא עד אין סוף.

כל הכח הזה אנחנו רוצים להעניק לבר מצוה, ושאנחנו נזכה כולנו. שנזכה ליחוד הזה, שבזכות היחוד הזה שיתאים את נקודת המבט של ה' שתתגלה גם לנו בטוב הנראה והנגלה לנו, ושיהיה "דידן נצח", שננצח, ונזכה לגילוי של "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", שהכל יתגלה לעינינו בטוב הנראה והנגלה לנו.