[המשך אחרי ברכת המזון:]

ד. העמדת מלך על פי סנהדרין

נמשיך עם משהו בנגלה, ששייך למה שדברנו בפסוקי הפטרת ויגש. אנחנו לומדים כעת מסכת סנהדרין, ובמשנה הראשונה (שהיא כל פרק א), כשמגיע לדברים שצריכים בי"ד של שבעים ואחד מונה שם שבעה דברים (בתוך חמשה סוגים), וכשהרמב"ם מביא את ההלכה הזאת בהלכות סנהדרין בתחלת פ"ה הוא מונה עוד כמה דברים שלא כתובים במשנה שצריך בשבילם בי"ד של ע"א. גם תוספות בסוטה שואלים למה המשנה שלנו שיירה, והכס"מ שם שואל על הדבר הראשון – שחוזר גם בתחלת פ"ה בהלכות סנהדרין וגם בהלכה השלישית של הלכות מלכים – העמדת מלך רק בבי"ד של ע"א. זה לא כתוב במשנה, והכס"מ אפילו כותב בהלכות סנהדרין שלא יודע מהיכן הרמב"ם לקח את זה. זה פלא, כי כל שאר האחרונים כן יודעים מהיכן לקח זאת – זה תוספתא מפורשת שאין מעמידין מלך אלא בסנהדרין של ע"א. בכל אופן, "תנא ושייר", לכאורה.

כאן, בפסוקים שלנו – פסוקים של מלך המשיח – יש רמז מאד מופלא לדבר הזה, שאין מעמידין מלך אלא עפ"י סנהדרין של ע"א. והרמז: הביטוי הראשון, "ומלך אחד יהיה לכלם למלך" עולה סנהדרין, ואם סופרים את מספר האותיות בכל ארבעת הלשונות שהזכרנו – "ומלך אחד יהיה לכלם למלך", "ועבדי דוד מלך עליהם" "ורועה אחד יהיה לכלם" "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" – יש עא אותיות. אז יש כאן רמז נפלא שכאשר מעמידים מלך תחלה – משיח הוא גם "מלך תחלה", שאף שהוא מזרע דוד הוא "תחלה" כי יש הפסק, "ויצא חטר מגזע ישי [רואים את היחוס] ונצר משרשיו יפרה [לא רואים את היחוס, אף שמיוחס]", אז זה "מלך תחלה" (לשון בהלכות מלכים, משא"כ בהלכות סנהדרין; יש מפרשים ש"תחלה" זה "לכתחילה" – אם יש סנהדרין; יש עוד הבדל יותר משמעותי, שבסנהדרין לא כותב נביא וכן כותב במלכים, ואכמ"ל).

היות שסנהדרין רמוז בביטוי הראשון, "ומלך אחד יהיה לכלם למלך", ואמרנו ששם על פי פשט הפירוש הוא שזה הגדרת מציאות המלך, ש"לא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד", שכח המלך הוא ללכד את העם כמו שכותב הרמב"ם במורה ובסהמ", אז מובן בשביל מה צריך סנהדרין. אדם קרוב אצל עצמו (בע"ה נדבר על זה בישיבה ביום חמישי), ולחוש שהיהודי הזה הוא זה שמסוגל ללכד את העם – כנראה שבשביל זה צריך סנהדרין. לקבוע שזה ראוי להיות מלך, שיש לו את היכולת – היום נקרא לזה כריזמה, או איך שלא נקרא לזה – שרק הם מזהים. צריך מישהו אובייקטיבי, מהחוץ, שיזהה זאת. אם הוא מלך בן מלך לא צריך סנהדרין, אבל אם הוא מלך תחלה צריך מי שיזהה שהוא יכול. מה זה נביא? אם כבר התחלנו נסביר. כשהרמב"ם כותב שצריך מלך ונביא מביא שתי דוגמאות – המלכת יהושע על ידי משה ובית דינו והמלכת שאול ודוד על ידי שמואל ובית דינו. כשקוראים בתנ"ך רואים ששמואל משח את שניהם בסתר, אז מה זה "ובית דינו"? כך שואלים האחרונים. גם משה לגבי הזקנים הוא המופלא שבסנהדרין, וגם שמואל הוא המופלא – המופלא הוא כנגד הכל. הוא אומר סנהדרין ונביא, אבל בשתי הדוגמאות שמביא פשיטא שהנביא הוא המופלא שבסנהדרין השקול כנגד כל הסנהדרין. בעצם זה הסנהדרין עם אחד כזה מופלא, שהוא נביא, אז צריך להגיד שכח הנבואה אמור להיות איכשהוא בתוך הסנהדרין. ומה הנבואה? שהוא זה, זהו זה, זהו זה שיכול להיות "מלך אחד" עם כח שלא יחצו עוד לשתי ממלכות. עד כאן הנקודה הזאת.

[אחרי השיעור שאלו ממה שהרב הסביר כמה פעמים שיותר מציאותי שיעמוד מלך לפני סנהדרין (והוא יאחד את הרבנים לשבת יחד בסנהדרין) ממה שתהיה סנהדרין לפני מלך שיעמיד אותו. התשובה: יש גם דעה באחרונים שיכול לעמוד מלך בלי סנהדרין, דיון אם העם יכול בעצמו להמליך מלך. הנקודה היא כנ"ל, ש"אדם קרוב אצל עצמו" והמלך לא לוקח לעצמו את המלכות. צריך מישהו מבחוץ, אובייקטיבי, שיחליט שיש למלך את הכח המהותי של מלך, ללכד את העם.]

כל הלימוד של המשנה הראשונה בסנהדרין, עם הדברים שהמשנה מונה בפירוש שצריכים בי"ד של ע"א, ומה ש"תנא ושייר" – לפחות שלשה דברים: זקן ממרא וסוטה ומלך (משלים את השבעה שיש במשנה לעשר) – זה שיעור בפני עצמו, ענין יפה וחשוב בפני עצמו.