ה. שלמות של טוב

יום ההולדת ט טבת = 420 = יעקב רחל (רצינו לדרוש לכבוד רחל). "רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו" – מה זה "כי איננו" לשון יחיד, הרי "בניה" זה לשון רבים, אז כתוב בזהר שזה בכי על כך שיעקב לא קבור יחד איתה. היא אומרת שאם יעקב היה איתי יחד, היה זיווג, אז היינו פועלים שיבת ציון בשלמות – הבכי שלה על בניה, שרוצה לפעול זאת בתפלתה, ומרגישה שבלי יחוד בעלי איתי יחד אי אפשר לפעול את השיבה. לכן היא "מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו". והנה, ט טבת זה היחוד של יעקב רחל – זה יום חשוב, יחוד גורלי לעם ישראל, שבזכות היחוד והזיווג העיקרי הזה של האבות והאמהות "ובא לציון גואל" "ושבו בנים לגבולם".

אם מוספים ל-ט טבת את שילה עולה אדם פעמים טוב, "טוב מאד". לזה התכוונו גם ב"ותרא אתו כי טוב הוא", שנתמלא הבית כולו אורה ונולד מהול. גם, פשיטא, חדש טבת עצמו זה לשון טוב, ועל האות ט כתוב בזהר "טוביה גניז בגוויה" – "על פי שני עדים יקום דבר" ש-ט זה טוב ו-טבת זה טוב, אז זה טוב מאד, טוב פעמים מאד כנ"ל.

בטוב הזה שהוא הדעת – "גם בלא דעת נפש לא טוב", וממילא כשיש דעת, שזה הבר-מצוה, אז הנפש הוא טוב, ולכן שם הדעת הוא שם הטוב, שם אהוה, שעל שמו נקרא הבעל שם טוב (בעל שם הטוב, שיש לו את היכולת לדבק יחד) – אמרנו שיש שלשה פסוקים. הפסוק של החכמה שבדעת זה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", המצוה הראשונה שהבר-מצוה מקיים. צריך לומר שבאותו רגע של הבר-מצוה יש ענג כמו שבת קדש – כתוב בזהר שצריך לשמוח בבר-מצוה כמו חתונה (כמו שבאמת עשו כאן), וחתונה זה בחינת שבת (שבת המלכה, "לכה דודי לקראת כלה") – וזוכים להיות כאן בארץ ישראל, והמצוה הראשונה זה שמע ישראל. כלומר, רק בבר מצוה יש כבר יחוד עולם-שנה-נפש שאמרנו (ר"ת עשן = ט טבת). אם נתבונן בפסוקים – ב"שמע" יש ו תיבות (דיוק שכתוב אפילו בזהר), ב"זכור" יש ה תיבות וב"לדעת בארץ" יש ו תיבות, סה"כ טוב תיבות (כלומר שהערך הממוצע של כל תיבה הוא טוב בריבוע, "ברא אלהים"). הסדר והו זה שם קדוש בפני עצמו, השם הראשון של ע"ב שמות, "אך טוב [והו] וחסד [עב] ירדפני כל ימי חיי". מספר האותיות במילים האלו הוא חיים, ד"פ טוב, יחס מושלם בין תיבות לאותיות (א:ד). הפסוקים האלה, מכל הבחינות וכל הצדדים, אומרים טוב. טוב מילים, ד"פ טוב אותיות, והמספר טוב פעמים טוב פעמים טוב.