ז. טעמי תורה – חב"ד, ברסלב, חסידות פולין, לימוד הנגלה

יש נושא שרצו בישיבה – ויש כמה אנשים שזה חשוב להם – להסביר מה זה חב"ד ומה זה ברסלב ומה זה עוד דברים, ומה פתאום אנחנו חב"דניקים? מה הקשר? בקשו את זה, וכעת יש הזדמנות להפטר מזה בקיצור (אם זה היה בישיבה זה היה ארוך כאורך הגלות). המשיח – המלך והמלך והרועה והנשיא, שהכל זה מלך המשיח – אחד הדברים שכתוב עליו, לגבי התורה, שהוא ידרוש ויגלה טעמי תורה. טעמי תורה זה גם טעמי המצוות, סתרי תורה, "תורה חדשה מאתי תצא", ובפרט זה טעמי הטנת"א שבתורה. הרי בתורה שבכתב יש טעמים-נקודות-תגין-אותיות, כנגד י-ה-ו-ה, והטעמים – החלק העליון, ה-י ("שמע ישראל וגו'"), הכי עצמי בתורה, זה הטעמים – וכתוב שחוץ מכמה מקומות בודדים, לפעמים בתקו"ז וקצת בראשונים, מעט מן המעט מתייחסים לטעמים, כמעט כאילו זה לא קיים. עיקר הענין של המשיח זה הטעמים, וכל שאר המדרגות – האותיות והתגין והנקודות – יוכלל בתוך הטעמים. מה זה טעמים? מה שהיום קצת כן לפעמים דורשים את הטעמים זה בתור סימני פיסוק של הפסוקים, איפה לשים את הפסיקים, שזה מאד משמעותי לגבי הקריאה והבנת הנקרא. אבל הטעמים משמשים שני תפקידים – גם פיסוק, התחביר של הפסוק – אבל עוד יותר חשוב מזה זה נגינה, מנגינת הפסוק. בעולם הזה רק קוראים את הפסוקים, ואפשר להבין את השכל והמשמעות של הפסוק, הפשט, ואפילו להבין ולחשוף רבדים יותר עמוקים של רמז ודרוש, אבל לשמוע בדיוק את המנגינה איך הקב"ה נותן התורה שר אותו זה הדבר הכי עמוק ונעלם שרק משיח יגלה. כל צדיק – כמו שכל אחד מנרות חנוכה זה אחד הצדיקים – יש לו את הסיפור שלו וגם את המנגינה שלו (לכן שמונת נרות חנוכה זה שמונת נימי כינורו של משיח, והנרות שרים – כל נר בפני עצמו את השיר של אותו צדיק), והמנגינה זה עיקר הטעם שלו. זה עוד מובן של טעם – תענוג, געשמאק, והתענוג הוא "רישא דאין" המתגלה ב"והחכמה מאין תמצא". לכן, כל זה לומר, שצריך להשתדל עד כמה שאפשר – ומהבעל שם טוב והלאה יש יכולת, כי מתחילה להיות תורת משיח – לשמוע את המנגינה שבתורות. המנגינה שבתורות זה גם משתקף כמובן בניגונים ששרים החסידים.

אחרי כל זה, למה אני חב"דניק? כי המנגינה של חב"ד זה המנגינה הכי טובה והכי עמוקה, באין ערוך. את זה אני אומר בלי להתבייש – שאין שום קשר בכלל בין המנגינה החב"דית למנגינה של כל חסידות אחרת. אפשר לחשוב רק על הניגונים עצמם, שזה אמת נכון לגביהם – שלדאבוננו רוב האנשים לא מכירים אותם (לכן אנחנו אומרים שאצלנו סמיכה לרבנות מתחילה מבקיאות בלפחות מאה ניגונים עמוקים, רק אז אפשר לגשת למבחן הראשון, ובלי זה נישט שייך בכלל). מי שזוכה שומע את המנגינה גם בתוך התורה – שגם כשהוא לומד תניא או משהו אחר עמוק בחב"ד (קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי או המשך תער"ב של הרבי רש"ב) שומע את המנגינה בפנים, ואז זה הטוב טעם האמיתי. גם בדברים של הרבי, אם לומדים בלי לשמוע את המנגינה זה פספוס, זה רק חיצוני, לכן זה לא נותן את הסיפוק החיובי (אם כי סיפוק זה מילה טעונה לרעה בהרבה הקשרים, אבל כן צריך לקבל את הסיפוק החיובי הטוב, וזה אין בכלל בלי המנגינה).