[רחמים סיפר על מטופלת שניגוני ח"ן ממש הועילו למצבה הנפשי, והרב אמר שזו היתה גם הכוונה בהלחנת הניגונים.

שאלה: מדוע עונג, שהוא דבר מאד פנימי והאדם מרגיש את עצמו בו, נחשב לכח מקיף?

תשובה (בקיצור, מהזכרון): העונג של הקדושה הוא "רישא דאין", לעומת "תענוגות בני אדם" שהם יש. עונג אמיתי הוא בלתי מורגש, הוא החיים עצמם – "כי עמך מקור חיים", מקור כל התענוגים, ואצבע בריאה שלא מרגישים אותה היא מלאה עונג וחיות. באמת מאד קשה לתפוס מה זה עונג כזה, ועל זה אמר אדמו"ר הזקן שכאשר אנו אומרים שעתיק זה עונג זה כמו להכניס סטייק לגן עדן. כל זה לגבי עונג פשוט, אבל ברגע שהעונג נעשה מורכב הוא באמת מורגש ונתפס במשהו, ואז הוא יותר פנימי מאשר הרצון שהוא מקיף-תוקף את האדם.]

השלמות (מיד אחרי השיעור):

א. לשונות עץ בהפטרה: עץ יהודה עץ יוסף עץ אפרים עץ אחד = מלך פעמים אחד. אחרי שהוא גומר את כל הלשונות הללו אומר "ומלך אחד יהיה לכלם", הכל מלך פעמים אחד, מה (אדם) פעמים הוי'.

ב. הרמז המובהק ביותר שכינוי נשיא נושא את כל ההפכים (המתוארים בהפטרה) הוא שנשיא = יהודה אפרים (שמשלימים לריבוע של חוה כנ"ל). אפשר לתת הסבר חשבוני להתקדמות ממלך לרועה לנשיא (ר"ת מרן כנ"ל) כך: הערך הממוצע של ג אותיות מלך = יהודה (המלכות נקנית ב-ל מעלות), המלך הוא כולו יהודה – 'חזקה' של עבודת ההודיה מתוך הכנעה ועבדות לה' ולישראל, שבכח זה בלבד אפשר למצוא חן (סוד "שפל רוח יתמך כבוד" כ"אשת חן תתמך כבוד") בעיני כל שבטי ישראל וללכד את כולם, הגדרת מציאות המלך כנ"ל. רועה = יהודה מאיר (ארבע אותיות מתוך חמש אותיות אפרים, ללא אות ה-פ, עיקר אות ההפריה של אפרים, וד"ל; מאיר ר"ת "רוח אפינו משיח יהו' כנודע [כאשר ה-פ של אפרים היינו ה-פ של "אפינו", ודוק]). נשיא = יהודה אפרים בשלמות כנ"ל.

ביהודה ואפרים, שבכל שם יש ה אותיות, אפשר לעשות הכאה פרטית (משא"כ יהודה ויוסף) = 1850, ממוצע כל פעולת הכאה (מהחמש) הוא שע, פרץ (הרומז למלך המשיח, הפורץ בשמחה לעשות לו דרך לאחד את העם וכו'). אם עושים הכאה פרטית של העצים שלהם (עץ בריבוע פרטי) זה 13000 – אחד פעמים אלף, "איכה ירדף אחד אלף", שזה הוי' פעמים 500 (פרו ורבו).