ב. חמשת מאמרי "לעולם יהא אדם זהיר" וקשרם לחתונה

כבוד פנימי ואהבה

המאמר שפתחנו בו קשור באופן מיוחד לחתונה, "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו". כבוד זה לכבד כמובן, אבל יש גם פנימיות. במלה כבוד יש הרבה ממדים ורבדים, כבוד חיצוני וכבוד פנימי יותר – לרחוש כבוד יותר ויותר פנימי בלב. מי שאוהב הוא מכבד – זה כבוד אמיתי. יכול להיות כבוד חיצוני, שטחי, כמו דבור מהשפה ולחוץ, אבל כאן מדובר על כבוד אמיתי, על דבורים היוצאים מהלב. לכן מאד מתאים שלומדים את הכלל הזה ש"לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו" מהפסוק "ולאברם היטיב בעבורה" – מאברהם ושרה, שהם הזוג העיקרי הקשורים למדת החסד, מדת האהבה, בתורה. "אברהם אֹהבי" (ו"חסד לאברהם"). לכל אחד מהאבות יש מדה מיוחדת – אברהם זה אהבה, יצחק זה יראה ויעקב זה רחמים. אהבה שייכת לאברהם ושרה, וגם ברכה – "שאין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו" – שהרי בו כתוב "'והיה ברכה' כל הברכות מסורות לך". כל המאמר הזה הוא מסביב למדות אברהם אבינו – זה פסוק של אברהם ושרה, ויש כאן כבוד שזה ביטוי של אהבה, ובזכות זה יש ברכה.

"בשביל אשתו" – היא פותחת את השביל

חז"ל לא אומרים "בזכות אשתו" אלא "בשביל אשתו", חוץ מהפירוש היותר קרוב לפשט שכל הברכה המושפעת בבית (בזכות אשתו) צריך להיות בשביל לתת ולהעניק לאשתו (היינו "בשביל אשתו"), מאד מתבקשת כאן לפרש על דרך הווארט החסידי על "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני", בשביל שהוא סולל, לפי זה יוצא שהאשה עושה את השביל להמשכת הברכה. לא רק פסיבית, אשה צדקת שבזכותה יש ברכה, אלא "בשביל אשתו" – שהיא עושה את השביל (היא נותנת את העצות הטובות – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", והיא גם פועלת ישועות בעצמה ממש – "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה"). זה באמת מתאים לפסוק ש"ולאברם היטיב בעבורה" רק כשהיא עשתה. הלקח מהסיפור של אברהם – "ותקח האשה בית פרעה", לשון לקח – זה "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו כו'".

עכשיו נאמר את שאר המאמרים בחז"ל שפותחים "לעולם יהא אדם זהיר":

"לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה"

יש מאמר מאד ידוע, שגם בלוח "היום יום" הרבי מביא את זה עם הפירוש החסידי, "זהיר" לשון זוהר – "לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שלא נענה אליהו הנביא [בהר הכרמל, עם נביאי הבעל] אלא בשעת המנחה". רואים שיש כח מיוחד לפעול ישועות ולהוריד אש מן השמים בשעת המנחה. הגמרא אומרת (על המאמר הזה, שאליהו נענה בשעת המנחה) שאליהו הנביא התפלל לה' בהר הכרמל "ענני ה' ענני" – למה צריך פעמיים "ענני"? ענני שתרד אש מן השמים, וענני שלא יאמרו שזה כישוף. צריך "ענני" על זה שלא יתפרש שזה כישוף, אלא שזה אש מן השמים, מה' אחד יחיד ומיוחד. ובאמת מה היה בסוף? כולם נפלו על פניהם ואמרו "הוי' הוא האלהים" – הכירו שזה מה'. המענה הכפול הזה, המושלם, שקורה במציאות מה שאתה מבקש וזה גם מתפרש נכון – שגם ב"חפצא" התפלה מתקבלת וגם איך שה"גברא" מתרשם מזה זה מאה אחוז כמו שצריך להיות – זו סגולה מיוחדת של תפלת המנחה. מה מיוחד בתפלת מנחה? כתוב בחסידות הפשט הכי פשוט, שבתפלת המנחה רואים שהאדם קשור לה' באופן מיוחד בכך שהוא מפסיק באמצע יום העבודה – מנחה זה אחר הצהריים, לפנות ערב – ועומד להתפלל מנחה. סימן שהוא יודע שמי שנותן את הפרנסה, את כל ההצלחה, הכל זה מהקב"ה. הכל זה "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל", ולא אומר ש"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". אליהו הנביא זה מי שיבשר לנו את הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, וכמו שמשיח רוצה לבוא כל רגע ומתחנן ומחכה לזה, כך אליהו הנביא רוצה לבוא ולבשר כל רגע, ומתי ה' עונה אותו? בתפלת המנחה.

יצחק אבינו תקן מנחה – התפלל על זיווגו

אמרנו שכל המאמרים של "לעולם יהא אדם זהיר" קשורים לחתן וכלה, בגלל ש"אדם" זה אדם השלם וגם "זהיר" – "המשכילים יזהירו כזהר הרקיע" – זה זהר ואור שיכולים להיות דווקא כשיש איש ואשה יחד, "ודבק באשתו". אז מה הקשר? אם אנחנו חוזרים אחרונית ועולים לשרש, מי תקן את תפלת המנחה? קודם דברנו על אבותינו הקדושים, על אברהם אבינו בו כתוב "והיה ברכה" וכו', אבל יצחק אבינו הוא זה שתקן את תפלת המנחה. אברהם תקן את תפלת שחרית, תפלת הבקר, ויעקב אבינו תקן את תפלת ערבית, ומי תקן את מנחה? יצחק אבינו. ובזה כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" – זה תפלת מנחה – וחז"ל אומרים ש"אין שיחה אלא לשון תפלה". מחדשים ש"לשוח בשדה" זה לשון שיחה, ואומרים ששיחה זה תפלה, ואז הוא תקן את מנחה. על מה הוא התפלל שם? זה מפורש שהתפלל על אשה, על שידוך, וכמו שה' ענה לאליהו הנביא בשעת המנחה כך ענה ליצחק כשהתפלל על שידוך בשעת המנחה (וה' ענה לו מיד – "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים..."). קודם כל הוא התעסק בלהחזיר את הגר לאביו, שישא אותה שוב לאשה – הוא התעסק בפועל, בשעת מעשה, עם שידוך. ואז הוא יצא לשוח בשדה לפנות ערב להתפלל על שידוך לעצמו וה' ענה לו. רואים שיש משהו מיוחד להתפלל במנחה על שידוך, זה קשור לחתן וכלה.

"לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו"

מבין החמשה יש עוד מאמר שקשור במפורש לאיש ואשה – להזהר מדבר מאד מאד גרוע: "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שדמעתה מצויה ואונאתה קרובה". רש"י אומר שלהונות את אשתו זה לומר משהו שמצער אותה, אונאת דברים. אם אומרים מלה לא מתאימה זה אונאה, אפילו שהאיש לא כל כך שם לב, לא מבין כמה זה עשוי לצער ולהכאיב את לב האשה. לכן חז"ל אומרים שצריך מאד מאד להזהר – כאן זהירות בפשט, להזהר חזק, אם כי בכל פעם בפנימיות זה גם לזהור, אבל כאן הפשט מאד מודגש – שח"ו לא להונות את אשתו. כל פעם להיות זהיר ולחשוב מה אני אומר לאשתי, לא לגרום לה צער. למה? כי "דמעתה מצויה" ובהמשך הגמרא אומרת שכל השערים בשמים ננעלו חוץ משערי דמעה, וגם אומרים שם שה' הכי שומע שמישהו צועק לו מתוך כך שמישהו אחר הונה אותו. לכן "אונאתה קרובה" – שהפורענות על האונאה ח"ו קרובה לבוא. היא גם בוכה, וגם עצם הענין של אונאה עולה ישר לקב"ה בלי הפסק של מלאכים וכיו"ב באמצע, כמו שהגמרא מסבירה. אז לא יכול להיות משהו יותר מפורש שקשור לאיש ואשה. ראוי לומר שאדמו"ר הזקן מסיים הלכות אונאה בשו"ע עם ההלכה הזאת – "הכל הולך אחר החיתום". הוא מאד מאד מדגיש את זה בחותם הלכות אונאה בשו"ע, שצריך מאד מאד להזהר לא להונות את האשה, לא לומר שום דבר שעלול לצער אותה. אז יש לנו כבר שלשה "לעולם יהא אדם זהיר". רק נאמר שכאן בפנימיות חייבים לומר שאם האדם באמת נזהר, מחנך עצמו כל פעם להתחשב ורק לומר דברים שמשמחים ולא דברים שח"ו מצערים, אז הוא עצמו זוהר – יש הרבה זוהר ואור בבית.