חיפוש בתוכן האתר
| טז סיון תשס"ט - "לעולם יהא אדם זהיר..." - דף 3 |
 |
 |
JPAGE_CURRENT_OF_TOTAL "לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו" יש עוד מאמר, שבהשקפה ראשונה לא רואים כל כך את הקשר שלו לאיש ואשה, אבל תיכף נראה שגם הוא קשור: כתוב ש"לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו [איך אתה משיב למישהו ששואל אותך משהו, במיוחד מישהו שבשאלה שלו שם אותך במצב של התגוננות, שאתה צריך להתגונן או להצטדק. ומה הדוגמה שמביאים חז"ל]? שממה שהשיב אהרן למשה פקרו המינים [ולפי גרסא אחרת 'המערערים']". מה הכוונה? אחרי חטא העגל משה יורד מההר – הוא שבר את הלוחות וכל מה שמסופר שם – ואחר כך הוא מתקרב לאהרן שעשה את העגל בפועל ושואל "מה עשה לך העם הזה?" (רש"י: איזה יסורים יסרו אותך כדי שתביא עליהם חטאה נוראה זאת). אחר כך אהרן מתחיל להצטדק, לספר את כל הסיפור, מה יכולתי לעשות שכך וכך וכך. בקונטרס כללי החינוך וההדרכה של הרבי הקודם כתוב שהמדה הכי גרועה בנפש זה להצטדק, ויש לו ביטוי מיוחד לזה – שזה "אויב בדמות אוהב". כאילו אתה עושה לעצמך טובה, שמצדיק את עצמך, אבל זה האויב הכי גדול. כאן יש סיפור, משה שואל מה קרה – דבר איום ונורא – מה עשה לך העם הזה?! ואז אהרן מתחיל לספר את הסיפור, שלא היתה ברירה, ומסיים "ואשלכהו באש ויצא העגל הזה". נתנו לי זהב ותכשיטים, "ואשלכהו באש ויצא העגל הזה". חז"ל אומרים שמתוך המילים האלה שאמר בסוף "פקרו המערערים" (ולפי גרסת רש"י "פקרו המינים") – הוא נתן מקום לעובדי ע"ז, למינים, להתחזק או לערער את הקדושה. כי מה אמר? שהשליך כסף וזהב, חומר גלם, ופתאום יצא העגל. כאילו הוא נתן ממשות בעבודה זרה. מה פתאום יוצא עגל מתוך האש? אז זה מאמר חז"ל מאד מיוחד, "לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו" – שכאן הפשט מאד להזהר בזה – כי אפילו גדול העולם, אהרן הכהן הגדול הצדיק, שתוך כדי שהצטדק אמר מלה כזו שכאילו נותן ממש בע"ז. נניח את זה רגע, ואחרי שנאמר את הדבר האחרון נחזור לזה, איך גם הוראה זו היא דבר מאד חשוב לשלום בית אמיתי בין איש ואשה. רמז לשמות חו"כ אחרון אחרון זה קשור במפורש לשלום בית בין איש ואשה. מתוך חמשת המאמרים יש שלושה עם קשר מפורש לאיש ואשה, אחד מהם קרוב להבין את הקשר – תפלת המנחה – ובאחד צריך להתבונן קצת. נאמר איזה רמז לחתן ולכלה שלנו הערב – יהושע-נתן ולכלה זיוה (ולמשפחה זהר, את זה לא ידעתי – זה ממש מתאים) – זה יוצא משהו מאד חב"די, זוג חב"די: התבוננות. רק הר"ת שלהם זה זה ינז = בינה. כדי להשלים כל תמונה צריך להתבונן עמוק, וכאן ההתבוננות זה במאמר חז"ל הקודם – "לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו" (על עבודת התשובה בכלל נאמר "ולבבו יבין ושב ורפא לו", בחינת בינה והתבוננות, והרי בינה עד הוד אתפשטת, וכמו שיתבאר להלן). "לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו" האחרון זה פשוט: "לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו [שתמיד יהיה לחם על השולחן] שאין מריבה מצויה בביתו של אדם אלא על עסקי תבואה". זה מאד דומה לראשון, רק שכאן זה הפן השלילי. שם זה "שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו" וכאן זה "שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה". גם על זה יש פסוק, כמו בכולם, וכאן זה פסוק יפה של שלום בית – "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך". פסוק שאומרים כל יום בבקר, בפסוקי דזמרה. "השם גבולך [הבית שלך, הגבול שלך] שלום [אם אתה רוצה שלום בית שלך, אז תהיה זהיר תמיד ב]חלב חטים אשביעך [שתמיד תהיה חטה בבית]". זו כמובן אחריות לבית, שידאג שתמיד תהיה תבואה בבית. לא אומרים לחם, לא אומרים כסף, אלא דווקא מלה מיוחדת – תבואה (בפסוק נאמר "חלב חטים", אבל חז"ל משתמשים במלה תבואה דווקא). תבואה זה גם לשון להביא – הבעל מביא הבית (וגם לשון ביאה, הקשורה לספירת היסוד וכמו שיתבאר). כתוב ש-תבואה זה צירוף אותיות "ואהבת". זה רמוז בתורה בר"ת של חמש המלים הראשונות של הסיפור השני של מעשה בראשית – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". זו מלה מאד חשובה. רמזי שלום בית בפסוק זה כמובן פשוט ששייך לאיש ואשה, שיש שלום בית. בפסוק שחז"ל מביאים נאמר "ישביעך" = בית. כל פסוק מתחלק לשני חלקים, וכאן – "השם גבולך שלום, חלב חטים ישביעך", כך שהחותם של שני החצאים זה "שלום בית". על פי שני עדים יקום דבר – אם עושים בפסוק דילוג מילים זה "השם שלום חטים" (חטים גם עולה בינה, ר"ת של החו"כ הערב) = שלום בית (בית = השם חטים). שני רמזים פשוטים ששלום בית תלוי בכך שהבעל ידאג שתמיד תהיה תבואה בבית (ורמז נוסף: "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך" = מספר השראה 26 = 1301). כמובן, שכמו שאמרנו בהתחלה, לכל דבר בגשמיות יש את המקביל שלו ברוחניות, וזה העיקר, זה הנשמה שלו. כמו שהבעל צריך להביא תבואה גשמית צריך גם להביא תבואה רוחנית – להביא תורה הביתה, להביא התעוררות של לעשות מצוות, רוח של מבצעים של קדושה הביתה. הכל נקרא תבואה – צריך להביא תבואה הביתה. אם הוא לא מביא תבואה יש מריבה ח"ו. או מריבה או תבואה – זה מה שכתוב כאן. תקשורת תקינה – זהירות מהצטדקות אלו חמשת המאמרים, ואין עוד מאמר כזה בתלמוד. זה ממש פלא שרואים שכל המושג של "אדם זהיר" הוא סביב התיקון של שלום בית, רק שצריך להבין קצת יותר – להתבונן – במאמר "לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו". כבר התחלנו להסביר את זה: כשמשה רבינו אומר לאהרן "מה עשה לך העם הזה" הוא בקש שיתנצל, שיסביר את עצמו. זה בדרכי נעם, הוא לא בא בתוקף ומוכיח אותו קשות. אומר – איזה יסורים סבלת שתכשל בדבר חמור כזה? אבל לומדים מכאן שבכל מצב כזה, בכל הקשר כזה, הרבה הרבה יותר טוב להרים ידים ולומר "חטאתי לה'", כמו דוד המלך. בכלל, "מודה ועוזב ירוחם", וזה הרבה יותר טוב מאשר להתנצל. זה דבר שמאד נוגע לשלום בית, לתקשורת התקינה בין איש לאשתו. כל פעם יש ספורים כאלה, שאחד שואל – למה עשית ככה? אם האדם יכול מיד להודות שבאמת עשיתי לא בסדר ואני רוצה לתקן, זה הכי טוב. כתוב שראשית כל תיקון המדות זה תיקון מדת ההוד. תיכף ננסה לשים את המאמרים האלה באיזה סדר, וברור ש"לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו" קשור גם לנצח וגם להוד. נצח והוד – הצטדקות זהירה והודאה על האמת נתחיל לדבר ספירות כדי לסיים. את הדבר הזה חז"ל לומדים מדו-שיח של משה ואהרן, שהם מכוונים כנגד נצח והוד. לא כתוב בגמרא במפורש שאסור היה לאהרן להתנצל או להצטדק. רק כתוב שבסוף הוא נכשל, שאמר משהו בחוסר זהירות בתשובתו, וזה נתן ממש בע"ז ר"ל. בגלל מה שהוא אמר פקרו המינים. אפשר להבין מזה שמוטב היה לו לא להתנצל בכלל, אבל זה לא כתוב, אלא רק שצריך להיות מאד זהיר איך שאתה משיב במקרה כזה שמאשימים אותך במשהו ואתה צריך להצטדק. אם האדם באמת מצטדק נכון, ולא נכשל בסוף ב"ואשלכהו באש ויצא העגל הזה", שבזה נותן ממש לעגל הזהב, זה נקרא שתקן את מדת הנצח (כנגד משה, ועל כן משה הוא ששאל את אהרן "מה עשה לך העם הזה" כדי להמשיך בו כח לתקן את מדת הנצח שבו, התכללות מדת משה במדתו הוא. משה כולל את אהרן עמו באמרו, פעמיים, "ונחנו מה", ועל אהרן לבד הוא אומר "ואהרן מה הוא", וכן כאן הוא אומר "מה וגו'", וד"ל). עצם ההצטדקות זה נצח, לנצח, להוכיח את עצמי כצודק. אם האדם מרים ידים ואומר "חטאתי להוי'", שזה לכאורה הכי טוב והכי בריא (מצד מדת אהרן עצמו כנ"ל), זה מדת ההוד. אז במאמר של "לעולם יהא אדם זהיר בתשובתיו" יש תיקון הספירות נו"ה שתמיד הולכות יחד בקבלה.
|
האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב
התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד