שש מדרגות ברפואה

חנה אריאל – פרשת אחרי-קדושים

ג אייר תשמ"ט (קבר יוסף – שכם ת"ו)

(הערה: השיעור הנ"ל הופיע בצורה ערוכה בספרו של הרב גינזבורג גוף נפש ונשמה ע' קנב-ט)

ניגון של ר' הלל

יש כאן את הנושאים הכי יפים במאמר הברכות. ישנן שש מדרגות-סוגים ברפואת הנפש. אנחנו, בטבע, בקושי מכירים את הראשון, שזוהי רפואה מסוכנת לגמרי, כמו שלמדנו כבר במאמר של ר' אייזיק שמסביר את ההבדל בין רפואה טובה-אמיתית לבין רפואה מלאכותית, כזו שמתייחסת אך ורק לסימפטום ולא למחלה, רפואה זו אינה אמיתית. אך כאן הוא מביא ו' דרגות של רפואה – כולן אמת, כשהמדרגה הראשונה היא הכי מבוררת-טבעית....

שאלה: רפואות אלו מתייחסות לנפש או לגוף?

תשובה: הכל מתייחס לגוף, כל רפואות הגוף באות דרך הנפש, זה כלל שאין צריך לומר אותו. חור קטן בגוף זה חור גדול בנשמה- כך דורשים בחסידות. ואין הכוונה ברפואת הנפש לתורה ומצוות דוקא, אלא יש משהו בנפש וגם בנפש החיונית שאם אדם רוצה לרפא את הגוף הוא חייב לרפא את הנפש, את ההארה-החלק של הנשמה ששיך לגוף (מתחיל לקרוא מתוך המאמר).

"...ויובן דרך משל מרפואת החולה בגשמיות שהוא טועם מתוק למר כנ"ל (קודם הסביר שחולי הוא כמו כתוב בנביא בישעיהו שהכל אצלו הפוך, שהוא טועם מר למתוק ואור לחשך וחשך לאור וכו' וזה חולי- טשטוש ערכים גם בגשמיות מקצה אל קצה. אז איך מרפאים אותו?) הא' הוא בכח סמי הרפואות (וזה קשור לחודש אייר שהוא חדש הרפואה "אני הוי' רופאך" ר"ת אייר) שהם מבריאים את הגוף, כפי מה שהגוף חי מן הנפש המחיה אותו- באותה המדרגה באה לו הבריאות".

יש מדרגה בנפש החיונית עצמה ג' בחינות, כמו שכתוב בקבלה שלכל ענין יש ג' בחינות שהן ראש תוך סוף, כשהסוף של כל ענין הוא מה שהוא משפיע למקבל ממנו או ללבוש המלביש אותו כמו שיש מדרגה מסוימת בנפש המתלבשת בגוף על מנת להחיות את הגוף. ויש בכל ענין או פרצוף את המדרגה השניה מה שהיא בפני עצמה וזה התוך של כל מדרגה זאת אומרת היחס בינו לבין עצמו. בין עצמו לזולת זה הסוף, בינו לבין עצמו זה התוך ויש מה שבינו לבין השרש שממנו הוא מקבל. זה כלל גדול בקבלת הרמ"ק בהסברו את ההשתלשלות שכך יש בכל ספירה, פרצוף ועולם ג' בחינות אלו: הראש, שהוא ענין המודעות-ההתפעלות שישנה בקבלה מן המשפיע, הכושר והיכולת בנפש להתפעל מזה שמעליו על מנת לקבל, שלולא התפעלות זו אי אפשר לקבל ולהפנים את מה ששומע. אם כי הוא שומע וראש והקשבה זה מוחין-קר, אך בלי התפעלות אין הכלי נפתח כלל לקבל מהמקור.

אם כן הראש הוא ענין ההתפעלות, אח"כ ההגיגים הפנימיים, מה שאדם חווה את החוויה בינו לבין עצמו זה התוך של כל מדרגה, ולבסוף העיסוק בתיקון הזולת זה הסוף של כל מדרגה. וזה ראש תוך סוף.

שאלה: האם זה מקביל למושגים שר' הלל מסביר, עומק רוחב ואורך ?

תשובה: אצל ר' הלל עומק, רוחב ואורך מקבילים לג' ראשונות כתר חכמה בינה. שם הפשט הוא שהעומק זה הכתר, וזה באמת שרש המושגים האלה כמו שהם בתוך הראש ור' הלל מסביר על דרך זה, שמה שאדם מקבל מלמעלה זה העומק שלו ומה שמתרחב ומתפשט בפני עצמו זה הרוחב שלו והאורך הוא ההשפעה לזולת. וודאי שמושגים אלו קשורים, עומק-כתר, רוחב-חכמה, אורך-בינה, בכללות הכושר לקבל מלמעלה הוא הראש-החב"ד, והאדם בינו לבין עצמו מתרחב בכתפיו, ואכן כך רואים בגשמיות, שהראש הוא מצומצם והאני בעצמי- החויה שלי- זה בגוף שמתרחב וההשפעה זה הנה"י. וכל ענין זה הוא נחוץ כדי להבין את ג' המדרגות הראשונות מלמטה שר' אייזיק מסביר כאן. הנפש שמחיה את הגוף, גם בה יש את הבחינות האלה: מה היא מתעסקת עם הגוף על מנת להחיותו, והמימד של אותה נפש מה שהיא בינה לבין עצמה וההתפעלות של הנפש מן האלקות, הכושר שיש בנפש להתפעל מן האלקות שלמעלה ממנה. הדרגה הראשונה של רפואה וכן כל רפואה היא לחזק משהו על מנת שהוא ירפא את הגוף. כל רפואה היא חיזוק מימד מסוים של נפש על מנת שהנפש הבריאה עכשיו תוכל לרפא את החור שבגוף. אם מחזקים את החלק התחתון של הנפש שהיא כל הזמן עסוקה בגוף וחושבת עליו, אז זו הרפואה הרגילה, וכל המדע יכול לדעת שיש ודאי משהו חיוני-רוחני כללי בתוך הגוף שאם יחזקו אותו הוא ירפא את הגוף וזו כבר רפואה טבעית מתוקנת לגמרי, שיכולה להכיר שיש נפש בתוך הגוף שאם נרפא אותה אזי נרפא את הגוף. כמובן שצריך לחזק את הנפש באותו ענין ששייך לאותו חור בגוף שצריך לרפא אותו.

צריך לדייק מאוד במילים כאן ולקרוא את זה כמה פעמים לפני שמתחילים להבין מה הוא אומר פה:

"א' בכח סמי הרפואות שהם מבריאים את הגוף (כלומר שהם חושבים באמת על הגוף, כמו רופא שאינו חושב על הנפש במודע כ"כ, הוא נותן איזה מרשם וחושב שזה יעזור לבעיה כלשהי בגוף, אך באמת מה קורה כאן אם זה באמת עוזר ואותה רפואה אכן מתאימה?) כפי מה שהגוף חי מן הנפש (זה מבריא את הגוף לפי ערך מה שהגוף חי מן הנפש) המחיה אותו, באותה המדרגה באה לו הבריאות.

במדרגה זו של חיות הגוף מן הנפש, באמת הרפואה נוגעת לנפש במדרגה זו, אם כי היא מכוונת לגוף, כיון שבמדרגה זו הגוף מלביש את הנפש. פעולת הרפואה כאן מכוונת לגוף אך בדיוק במקביל לנקודה זו ישנה נפש. ובאותה מדרגה בה הגוף חי מן הנפש כך הרפואה פועלת להבריא את הגוף.

שאלה: מה הכוונה 'מה שהגוף חי מן הנפש'?

תשובה: זה כמו הנה"י- הסוף של הנפש, המתלבש בתוך הגוף.

שאלה: מה המעשה מרפא ומה נעשה ממילא? הסמי מרפא מרפאים את הגוף וממילא הנשמה מתרפאת, או להיפך?

תשובה: קודם הגוף היה מטושטש ושם חשך לאור וטעם מר למתוק והתרופה שקיבל סידרה את הענין והחזירה את הגוף לאיתנו, אך מכל מקום הגוף נשאר בגשמיותו והתרופה לא פעלה עליו עידון ברוחניות. כמו רופא שאינו יודע מטוב ורע, רק רוצה שהגוף יתפקד טוב. ואם הוא מצליח זה מה שהוא משיג, שמסדר את הבעיה הגופנית באותה מדרגה והכל בסדר, אך מכל מקום אין הגוף נעשה רוחני יותר בעצם. (וזה הולך על הרופא הכי טוב שיש היום בעולם עם פסיכולוג יחד, רק חילוני...).

[כאן הרב מסביר את הרקע למאמר ומדוע ר' אייזיק מביא את המשל המורכב הנ"ל: הוא מסביר את כל התהליך מיציאת מצרים, ספירת העומר, המשכן והמקדש, וכל הפרשיות עד אחרי קדושים ובסוף רוצה להבין מה ההבדל בין פרשת עריות של 'אחרי' (שזו תכלית הרפואה, ומדוע היא באה אחרי פרשת נגעים) לבין פרשת עריות של 'קדושים'. ומדוע נגעי אדם באים אחרי כשרות. הוא רוצה להבין את כל סדר התורה, מיציאת מצרים והמשכן עניני כשרות אח"כ נגעים (תורת אדם שאחרי תורת בהמה) ולבסוף פעמיים עניני עריות ולכל אלו מביא את המשל המורכב של הרפואות, לומר שכל אחד מהם הוא סוג אחר ומדרגה אחרת של רפואת הנפש והגוף, כאשר המדרגה הכי גבוהה (כל זה הולך מלמעלה למטה) היא בפרשת אחרי קדושים].

המשל למדרגה הראשונה-לרפואה מוצלחת, שבה הגוף מסתדר ולא נעשה יותר רוחני, הוא יציאת מצרים. שם נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. במדרגה השניה-המשל הוא מתן תורה ומה התחדש שם, ובמדרגה הג' המשל הוא המשכן וחידושו, אח"כ כשרות, נגעים ועריות.

מדרגה ב'

"ויש שמרפאים אותו בכח סגולות (הא' הוא בכח סמי רפואה, ובצורה הכי טובה שיכולה להיות.) כידוע שבחכמה זו יוכלו לצייר צורת אדם על הכותל, וכל מה שיפעלו ויעשו באותה הצורה יהיה נעשה בגוף אותו האדם. נמצא שהמעשה שעושה בצורת האדם לבד על ידי זה בא בגוף".

סגולה היא חכמה כעין "וודו" אצל גוים (כישוף), אך מסביר שיש דבר כזה גם בקדושה-את זה לעומת זה עשה אלקים. וזו דוגמא לריפוי אדם בכח סגולה, שהיא באין ערוך להמדרגה הא' של סמי רפואה- משום שכאן אין התיחסות ישירה לאדם. ועל זה אומר שזהו ענין מתן תורה, מצוות התורה. והדבר ישנו גם בקבלה, ומכאן אפשר להבין הרבה דברים מה בין השיטות של קבלה לבין השיטות בחסידות, מתוך משל זה: רפואה זה להגיע ישירות לגוף, כמו כל רופא שבודק איזה סם רפואה מתאים לתת ובעצם גם הוא מתיחס לנפש, אך רק לאותו חלק מן הנפש המחיה את הגוף. ויש דרך שניה, שהיא בכח סגולות והיא מגיעה לאדם בעקיפין –

"דהיינו רק בבחינת כוחות הנפש עצמן"

וזה מגיע לכח הנפש וזה מופשט מן הגוף. כאן – בשיטה זו – כשמציירים על הקיר דמות של בן אדם וה"מטפל" עושה שם משהו בציור, נפש האדם מתפעלת בהתפעלות וחוויה עצמית, משהו קורה בתוך נפש האדם ואין זה אותו חלק של הנפש המחיה את הגוף, אלא זו הנפש כמו שיש לה חוויות אישיות פנימיות מצד עצמה. זו תופעה פסיכולוגית שאולי היא בתת מודע, אך יש שם מעין "היי ולאו" של הנשמה (הוא עולה ויורד, אך זה בצורה מאד כללית משום שיש המון צורות באמצע. אז מי יודע אם פתאום יש לך איזה היי גדול מאד לנשמה שלך משום שמישהו שיחק עם הציור שלך על הקיר?... ופתאום משהו קורה וזו התפעלות-חוויה נפשית שלך ולא התפעלות ממשהו שלמעלה ממך, רק התפעלות הנפש מצד עצמה ולא ממה ששייך ישירות לגוף. ובכל זאת, אותה חוויה חוזרת להשפיע ולפעול על הגוף.

סגולות זה כל דבר, ויכול להיות גם אבן יקרה שנותנים לתלות וכו'. סגולות זה כמו קישוט. מה ההבדל בחסידות בין יופי טבעי לבין יופי של קישוט? יש יופי טבעי ויש שהנפש מתפעלת מהקישוט. זה מוסיף יופי נוסף ואין זה מהמימד של הנפש שכל הזמן מתלבשת בתוך הגוף אלא ממימד יותר גבוה של הנפש וזה בא גם כן ומתגלה דרך הגוף. מה שהתכשיט פועל, זה נקרא סגולות.

הערה: זו ישות, שהאדם מתפעל כך מעצמו.

תשובה: שתי המדרגות הללו יכולות להיות חול ואין הוא מקשר אותן עדיין לתורה ומצוות ולא לאלקות. אדרבה, אם אדם יעשה כישוף זה יכול להיות רע גמור. ומאידך, זו מדרגה שמוצאים אותה אצל מקובלים שנותנים לך כל מיני סגולות.

שאלה: ומה עושים עם זה (עם הסגולות)?

תשובה: זו חכמה של חכם שיודע איך לרגש אותך בעקיפין, ואפילו בתת מודע. וזה ממש הענין לגבי מה שנשאל קודם האם זה כולל חכמה מעשית... לסגולות אפשר לקרוא פרא-פסיכולוגיה.

שש מדריגות אלו, אף על פי שר' אייזיק לא אומר זאת בפירוש, מן הסתם זה מקביל לשישה פרצופים שישנם בכל עולם: מלכות, מדות, בינה, חכמה ובכתר: אריך ועתיק, וברור שמן הסתם זה הסוד כאן. - ראש, תוך, סוף הם תמיד כנגד ה-ו-ה שבשם הוי': ההתפעלות מן השרש על מנת להיות כלי לקבל זה בינה- האזן מילין תבחן של ה עילאה שבשם, החוויה האישית זה מדות-ו שבשם, החלק המתלבש בתחתון ובתוך הגוף זה המלכות-ה תתאה, מלכותך מלכות כל עולמים. אז אם כן רואים שיש כאן ג' מדרגות: מלכות, מדות ובינה ואח"כ יש מדרגה גבוהה יותר שהיא חכמה שעפ"י פשט זה תורה, אח"כ יש עוד ב' מדרגות שהן למעלה אפילו מתורה הן אריך ועתיק.

מה שנאמר שיש כאן סכנה גדולה מאוד, שאפשר לפול מכאן קליפות הכי גדולות, דווקא במדרגה השניה, לכן יש שיטות רפואה כמו הומופאטיה שיתכן ששיטה זו כבר גולשת ממדרגה א' למדרגה ב', לכן שם יש הרבה בעיה שיתכן שזו עבודה זרה וכישוף וכל מיני דברים לא רצויים. ברגע שהרפואה מתנשאת לעלות ממדרגה א' למדרגה ב', אז זו סכנה אמיתית, זה מה שכתוב בקבלה שעיקר הסכנה היא בעולם היצירה, סכנת הפירוד והכפירה. דוקא ביצירה ולא בעשיה, דוקא בישות החזקה של הרגש. ושם נפל אלישע-אחר, כשעלה לעולם היצירה וראה את מט"ט יושב ויצא לתרבות רעה. כל הנסיונות באמונה הם כשאדם עולה לעולם היצירה ושם שייכת בחינה זו של רפואה, הסגולות, שענינן הוא לפעול התרגשות והתפעלות על הנפש כמו שהיא בפני עצמה, לא על החלק שבתוך הגוף, ומיד זה משפיע על הגוף.

שאלה: איפה הגבול בין הקדושה לבין כו'? הרי הגבול שם הוא דק מאד...

תשובה: נכון, הגבול הוא דק מאד ולכן קודם צריך ללמוד שלחן ערוך, שגם הוא שייך בעולם היצירה. מדוע? משום שכך מוסבר, שכל מדרגה זו היא מצוות (מתן תורה), ושלחן ערוך שאומר לך מה מותר ומה אסור הוא בדיוק המקביל למדרגה זו. לכן בתורה, המשנה שהיא הלכה פסוקה, היא בעולם היצירה. ובכל מיני עניינים של ניחוש וכישוף צריך ללמוד הלכות עבודה זרה, הסנהדרין היו צריכים להיות בקיאים בכל מיני עבודה זרה שיש בעולם.

שאלה: ועולם העשיה היא המצוה עצמה בפועל?

תשובה: העשיה היא "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", זה הרצון לצאת ממצרים. אחרי שה' מתגלה על היהודי, אמונתו בה' מתגלה. וזה נקרא יציאת מצרים לפני מתן תורה (סוף חלק א').

"דהיינו רק בבחינת כוחות הנפש (הפעולה נעשית רק בכוחות הנפש. הרופא הראשון הוא פועל על הגוף אך במילא פועל על הנפש שבתוך הגוף-באותו מימד. כאן הוא בפירוש פועל בכוחות הנפש עצמן), "וכשהן מתחזקים ביותר על ידי כח הסגולות על ידי זה מבריא הגוף" (כאן מדובר ברופא טוב, שאם הוא יכול לחזק את כוחות הנפש בפני עצמם- הם יבריאו את הגוף).

מדרגה ג'

"ויש עוד ענין ג' למעלה מזה והוא שמרפאים על ידי שמות הקדש"

כאן, בפעם הראשונה נכנס ענין הקדש, אך עדין אין זו תורה. זה למטה במדרגה מהדביקות של היהודי בתורה, כמו שמבאר לקמן במדרגה ד'. זה כמו ללכת למקובל, שנותן קמיעות עם שמות קדש, או יחודים של שמות קדש, או כוונות של תפילה וכו'. כאן הסגולה היא סגולה אלקית ודבר זה הוא חיצוני בד"כ, שאין האדם מבינו.

ויש שיודעים בפירוש שיש פה שם קדוש, בקמיע, או שכתובים על לוח הלב אותם יחודים מהמקובל, ומכל מקום יש כאן איזשהו גילוי, אך עדין עם כל זה, אפשר להיות יהודי פשוט, עם הארץ, שלא יודע ללמוד תורה בכלל ואין לו שום דביקות בתורה. ולכן גם מי שיודע לעשות המון יחודים והרבה קבלה, אף על פי שזה דבר גבוה (וכאן זו כבר מדרגה ג'), עדין אין זו דביקות בתורה. העבודה של חב"ד היא עבודה של דביקות בתורה ולמעלה....

"ויש עוד ענין ג' למעלה מזה והוא שמרפאים על ידי שמות הקדש, שממשיכים כח אלקי על ידי השמות, והוא נמשך אל הנפש, והוא כח עליון מן הנפש עצמה (יש כח שהוא למעלה בעצם מן הנפש עצמה), ועל ידי זה מתחזקת הנפש להבריא את הגוף" (הנפש עצמה מתפעלת מכח אלקי הנמשך באמצעות השמות, ומתחזקת על ידי אותה ההפעלות ובכך מבריאה את הגוף).

לגבי מה שנשאל קודם, האם ישנם משלים שמדגימים את כל הנאמר פה, המשלים הכי טובים לעניינינו הם שיטות חינוך. כאן מדובר ברפואת הגוף, אך אם נבין את העומק שבכל מדרגה נראה שהכל הולך על שיטות של חינוך וגישות. למשל: אם יש איזה בעל-נגלה גדול, איזה ראש ישיבה גדול, שהוא דבוק בתורה והוא לא מבין מהי קבלה ואף על פי שאינו כופר בכתבי האריז"ל, הוא יכול לחשוב וכאילו בצדק, על פי איזה חוש פנימי שהוא אפילו לא מסוגל להסביר לעצמו, שההתעסקות עם שמות קדש היא משהו הרבה יותר נמוך מלימוד תורה, ולכן הוא מבזה ואומר לתלמידיו לא להתרחק מן  המקובלים ושמות הקדש ואומר שאין זו הדרך. ומכל מקום, על פי המדרגה הד' המתבארת לקמן, אם הוא הגיע אליה ומרפא על פיה, הוא צודק...

מדרגה ד'

" ויש עוד בחינה ד' למעלה גם מזו והוא מה שכתוב "החש בראשו יעסוק בתורה"

בעצם, העסק בתורה הוא יותר גבוה מלקבל קמיע, יחודים או לכוון כוונות. וזה כבר מתחיל להסביר למה דוקא בחב"ד אין זו הדרך בעבודת ה', של יחודים ושמות קדש. בהמשך יוסבר שבמדרגה ג', ההתפעלות משמות הקדש הוא עצם המקדש-המשכן, שאחרי מתן תורה, אך הכללות ופרטות של התורה-כל הפרשיות "וידבר ה' אל משה לאמר...", נשנו בתוך אהל מועד משום שזה ניתן כדי לעסוק בתורה.

היו ב' ענינים בבית המקדש: א' השראת השכינה, שהנכנס למשכן היה מתפעל מן האלקות ומן הניסים שהיו שם, כידוע שבבית המקדש היו תמיד י' ניסים, וענין התפעלות זו הוא המוסבר לעיל במדרגה ה-ג', היא התפעלות ללא דביקות בתורה.

"והיינו מה שכתוב "כל העוסק באור תורה, אור תורה מחייהו" שזהו דוקא על ידי דביקות נפשו באור התורה שעוסק בה (וכאן מדובר רק במי שהגיע ממש לדביקות בתורה, שאז העסק בתורה באמת עוזר לתחושתו גם בזמן הזה. פעם דביקות כזו בתורה היתה דבר טבעי, אך היום, כדי שהדבר יעבוד צריך דביקות כזו של מדרגה ד') על ידי זה תתחזק ותתרפא הנפש והגוף"

במדרגה ה-ג' הנפש קיבלה התפעלות ישירה מהשמות קדש והתחזקה מהתפעלות זו וכך הבריאה את הגוף. מה שאין כן כאן, שזה בדרך ממילא ולא התפעלות ישירה, גם מצד הנשמה וגם מצד ראש הנשמה. כאן אין התפעלות. ההתפעלות היא ישות ובאה מצד הבינה, אך כאן זה בחשאי ובשקט. התורה היא בחינת שמן ומים כמ"ש לקמן, והבינה-ההתפעלות משמות קדש היא בחינת יין-שמחה. שמחה של התפעלות שכלית. אם ישנה דביקות בתורה על זה הוא אומר "(תתחזק ותתרפא) הנפש והגוף" ביחד, בדרך ממילא.    

"והרי זה כענין משיקין את המים לטהרן" (מה עושים עם מים שנטמאו? איך מטהרים אותם? משיקים אותם למקוה, כשרק נוגעים במים הטהורים המים הטמאים מטהרים, זה הדין. ואומר שככה זה בנפש, שאם אתה מים טמאים, כמות – רביעית – מצומצמת של מים טמאים, איך אתה מטהר ומרפא את עצמך? צריך להשיק את עצמך, את המים של הנפש שלך למים של התורה. להשיק זה דביקות-נשיקין, ואז בין רגע, ובדרך ממילא הכל הופך טהור. ואין זו דרך התפעלות, אלא זו דרך התחברות-השקה, באותו רגע אתה הופך להיות טהור מכח ההשקה-הדביקות שלך במי התורה).

 "והרי זה כענין משיקין את המים לטהרן שעל ידי שנוגעים המים במי מקוה שאין בהם טומאה כלל, מטהרים גם הם. וככה כשהנפש נוגעת באור ה' שבתורה, נתוספים לה חיים להחיות ולהבריא את הגוף. אך כאן לא נאמר רק חש בראשו (ואם נחזור למאמר חז"ל המקורי-שם כתוב רק חש), חש במעיו וכו' אפילו חש בכל גופו יעסוק בתורה, (מהו הפשט של חש?) דהיינו שהאיברים הם שלימים וקיימים, רק שיש עליהם מיחוש וקלקול, ואותו הקלקול (שבא מכח הקליפות שמהן כל קלקול והעדר), מתבטל על ידי אור התורה".

כאן האיברים שלימים, כל המערכת שלימה ואין שום פגיעה באיזה איבר פנימי. אך ישנם מחושים, יש כאב בכל הגוף וכאן הוא מסביר שמציאות זו של כאב, אין זה אלא קליפות שנדבקות באדם. אכן, יש איזה קלקול, אך אין זה קלקול עצמי בתוך האיברים, אלא משהו שמלביש את אותו האיבר ונדבק אליו. אז אם כן החש בראשו, הכונה היא שמשהו נדבק בראש ויש איזה מחוש וקלקול וזאת משום שיש לו שם קליפות.

שאלה: אין זה ענין של הרגשת עצמו (חש בראשו), של עיסוק בעצמו?

תשובה: כל בעיה ענינה ישות. אך כאן מדובר במדרגה שהיא בדקות שבדקות, שזה כמו לומר "הישות של עולם האצילות" (שזו המדרגה הד' המכוונת כנגדו). אין זו גאוה מורגשת או מודעת, זה מעין "ופילגשו ושמה ראו-מה". ומהו מחוש אם כן?

"דהיינו שהאיברים הם שלימים וקיימים רק שיש עליהם ( המחוש הוא רק על האיברים שאלו עדיין שלימים) מחוש וקלקול, ואותו הקלקול (שבא מכח הקליפות שמהן כל קלקול והעדר), מתבטל על ידי אור התורה" (אור התורה הוא כמו שכתוב שכל אור גדול מסמא את עיני החיצונים, ומחמת אור זה החיצונים והקלקול מתבטלים והאדם נטהר. עד כן מדרגה ד').

מדרגה ה'

"אבל כשמתקלקלים ח"ו איברים פנימיים (אם באמת יש לו חור באיזה איבר פנימי-חיוני) , לזה אין מועיל אור התורה לשוב לתקנם שיחזרו האיברים לשלמות.

אפילו אחד שדבוק בתורה, אין הדביקות הזו תרפא את החור שיש לו בכבד... כאן מדובר במי שהוא על פי תורה- טרף, דהיינו שהוא צריך למות תוך פרק זמן קצר. ישנם סיפורים, שהרי ידוע שהבית יוסף מקיל לגבי הרמ"א בטריפות, ולכן אדמו"ר הצמח צדק פעם שלח, יהודי מגדולי החסידים של חב"ד, שהיתה לו מחלה אנושה והיה טרף על פי תורה לארץ ישראל, ששם המרא דאתרא הוא הבית יוסף ולפיו הוא עדיין כשר, ואמר לו ששם יחיה, משום שבחו"ל, על פי הרמ"א, הוא ימות כי הוא טרף על פי תורה ואין היא יכולה לתקן את בעייתו זו באיבריו הפנימיים. וזה הסוד של עיר מקלט (שכם), ששם אדם צריך למצוא את הפוסק שאומר שעל פי תורה אתה לא טרף. ואם שם יעסוק בתורה, באותו מקום, היא תעזור לו. מה שלא הייתה יכולה לעשות במקום אחר). למה אומרים על רב שהוא המרא דאתרא? לא משום שרוצים לעשות לו גאוה, אלא משום שרוצים להגיד שהוא הבעל הבית על המציאות, שאם הוא פוסק על דבר מסוים שאינו טרף והוא מקיל על פי תורה אז אין הדבר טרף. ושם בתחומו אותה מחלה אנושה יכולה להיות מיחוש, על פי פסיקתו, ומחוץ לתחומו היא תחזור להיות אנושה.

שוב, אם האדם בגשמיות הוא טרף, אז גם אם הגיע למדרגה זו של אור תורה מחייהו זה לא  יעזור לו. זה רק עוזר כשהבעיה היא בגדר מיחוש וקלקול חיצוני, קליפות.

"אם לא בדרך זכות ניסי כדלקמן". (כאן הוא אומר שכאשר מגיעים למדרגה ו', אז גם במצב בו האדם טרף, אפשר להחזירו וזה בדרך נס (עתיק).

"אך אף על פי כן יש מדרגה למעלה מזו, והיינו שאעפ"י שאינו יכול להבריא הגוף ממש על ידי אור ה' דתורה

הוא טרף, והטרף צריך למות תוך כדי שנה, אך בכל זאת הוא ממשיך לחיות ומחזיק מעמד והקלקול נשאר. זו מדרגה שבה האדם ממש חי ללא כבד, ואי אפשר לחיות בלי כבד, אך מכל מקום רואים שהוא ממשיך לחיות. לזה בד"כ קוראים נס. אך כאן אין זה נקרא נס. כאן על פי טבע אין הוא יכול לחיות וגם אור התורה לא יכול לעזור לו, ורואים שהוא ממשיך לחיות והרופאים נותנים לו עוד יום לחיות, או שבוע או חודש, אך הוא צוחק ומצפצף על הרופאים... מהי תופעה זו, שהיא יותר גבוהה מתורה? (וצריך לזכור שיש עוד מדרגה גבוהה מזו שהיא הנס, בה הגוף חוזר לקדמותו, כמו שפתאום חוזר לו הכבד). וכאן, זו מדרגה מאוד גבוהה, יש הרבה סיפורי צדיקים שהיו להם בעיות אנושות בגוף והמשיכו לתפקד בצורה נורמלית.

הרב: יש למישהו רעיון מה זה ואיזה מאמר חז"ל יש על זה?

הערה: אולי רצון?

הרב: רצון זו מילה טובה, משום שרצון זה אריך, כמו שאמרנו קודם שהמדרגה ה-ו' מכוונת כנגד עתיק אז אם כן זו תהיה אריך, אך איזה מאמר חז"ל יש על זה?

"והיינו שאף על פי שאינו יכול להבריא הגוף ממש על ידי אור ה' דתורה, מכל מקום תוכל נפשו לעשות בגוף ככל מעשה אדם בריא (הנפש מסוגלת עדיין לתפקד בתוך הגוף ולעשות את כל הפעולות של הגוף כמו אדם בריא, אם כי על פי טבע וגם על פי תורה הוא טרף. אז איך נקראת תופעה זו? על זה נאמר "כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו", זה נקרא השראת קדושה) "ופועל פעולות גופניות אף על פי שהגוף מקולקל שהכוחות המורכבים ומשתתפים עם הגוף אין יכולים לפעול בו כלום. (יש לו כוחות נפש השייכים לגוף וגם הם משותקים, כמו שהגוף משותק כך גם הנפש וכל הכוחות השייכים לה, הכל משותק ושום דבר לא פועל. אלא יש משהו אחר לגמרי שנכנס בתוכו, זה כמו שכתוב בכתבי האריז"ל שיש עיבור נשמה, זה משהו לגמרי אחרת ששורה בתוכו ומתפקד...)

משל בחינוך, כאן, כל זה הוא משל בחינוך. קודם כל אם יש כתה כזו אז צריך כוחות כאלו, להשרות קדוש, ולהחיות מצב שהוא מוגדר אנוש-מת. ושוב, מבלי לסמוך על הנס. זה נקרא לא לסמוך על הנס, שהוא יכול לחיות, כשכולם יאמרו שזה נס, אלא שהוא לא קורא לזה נס. הוא רק ממשיך מדרגה של רצון עצמי שלמעלה גם כן מאור התורה, ממה שאור התורה מסוגל להחיותו.

"...הכוחות המורכבים ומשתתפים עם הגוף אין יכולים לפעול בו כלום (מחמת הקלקול שלו), אך קדוש השורה יוכל לפעול פעולות גופניות גם בגוף מקולקל, והגוף נשאר בקלקולו, כי להגוף אין מגיע ענין הקדושה הנבדלת (במקרה הזה הגוף לא מתרפא, להבדיל מהמדרגות הקודמות בהן הגוף מתרפא) להיות בו כח הגוף גופני ממש כמו שהוא שורה בנפשו. ע"כ מדרגה ה'.

מדרגה ו'

המדרגה הו' היא נס: איפה זה בתורה? זה בסיפור האב-טיפוס של לא לסמוך על הנס ואף על פי כן ה' עשה להם נס. אלו חנניה מישאל ועזריה. שהם בפירוש לא סמכו על הנס ומהם חז"ל למדו ש"כל המוסר את עצמו על מנת שיעשו לו נס, אין עושים לו נס". וכאן הוא מדמה את האש לאיזו מחלה אנושה, שזה מעין קלקול שלא ניתן לרפא על דרך הטבע בכלל. לקרר את האש שכעת היא שורפת גוף על פי טבע, זו היא המדרגה הו', שאם הם היו בבחינת קדוש שרוי בתוך גופו-מדרגה ה', הגוף היה עדיין נשרף בסיפור הזה ולא היינו רואים אותם יותר בעולם הזה. הדוגמא הזו היא דוגמא של המדרגה הו', של קדושה כזו שמשתלטת לגמרי על מה שקורה בעולם הגשם ממש והיא הופכת את המציאות ואת התהליך הטבעי הגשמי. 

"אך בנס דכבשן האש היה האש בתקפו כמו שכתוב "קטיל המון שביבא" (האש הרגה את אלו שהתקרבו יותר מדי, את הגוים) ואף על פי כן היה כח הנפש (מה שלט על האש? כח הנפש. שהוא גם כן מעין רצון, אך רצון של אמונה פשוטה. וזה כח הנפש שיכול להתמודד עם האש הגשמי. במדרגה הקודמת בה הוא ממשיך לחיות, זה רצון כ"כ גדול, אך אין רצון זה משנה את הגוף. שם, הגוף נשאר בקלקולו. וזו מדרגה מסוימת של כח נפשי שהוא לגמרי מעל לכל חלקי הנפש השייכים לגוף ישירות, עד כדי כך שנקרא קדוש, שקדוש שרוי בתוך מעיו. כאן, הנס,  גם הוא כח הנפש, רק שאומר שכח הנפש הזה היה באותו תוקף דאש כך שלא הזיק לחנניה מישאל ועזריה. ז"א שהנס הוא שכח הנפש הוא חזק ומשתלט על הגשמיות. "והיינו כח ניסי מאת ה' שהוא למעלה מבחינת קדוש השורה בתוך מעיו שהוא אינו מגיע ומתפשט עד כח הרפואה כנ"ל. (הקדוש השורה בתוך מעיו אינו מרפא את הגוף. והנס גם הוא משהו פנימי, רואים כאן עד כמה ישנה הקפדה בחב"ד שהכל יהיה בתוך הנפש, אפילו ענין הנס) והנס הוא בא גם בכח האש שהיה בתקפו כנ"ל,שאף על פי כן לא ישלוט בחנניה  מישאל ועזריה".

עד כאן ה-ו' מדרגות ואח"כ הוא מסביר למה זה מקביל, שהכל הולך על פרשיות העליה והב' מדרגות האחרונות: קדוש שרוי בתוך מעיו ומדרגת הנס הן שתי הפרשיות של עריות דוקא. אחרי-קדושים. בעצם, שמירת העריות ותיקון הברית זה יותר גבוה מכל מה שקדם עד אז. ועל זה אמרו חז"ל: "בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה". כל זה בא לגלות את הקדושים תהיו, ובזה גופא יש ב' מדרגות: 'קדושים- תהיו יכול כמוני', בתמיהה, שזה 'קדושתי למעלה מקדושתכם', ויש 'יכול כמוני בניחותא', זה באמת להגיע ל"כי קדוש אני ה' אלקיכם", קדושתי (שהיא) למעלה, (היא) משפיעה להיות ולהיעשות קדושתכם ממש, שזו המדרגה הששית של הנס, של חנניה מישאל ועזריה, שהנפש היא חזקה בקדושת ה' ממש ויכולה להשתלט גם על האש הגשמי.