מדרגה ד'

" ויש עוד בחינה ד' למעלה גם מזו והוא מה שכתוב "החש בראשו יעסוק בתורה"

בעצם, העסק בתורה הוא יותר גבוה מלקבל קמיע, יחודים או לכוון כוונות. וזה כבר מתחיל להסביר למה דוקא בחב"ד אין זו הדרך בעבודת ה', של יחודים ושמות קדש. בהמשך יוסבר שבמדרגה ג', ההתפעלות משמות הקדש הוא עצם המקדש-המשכן, שאחרי מתן תורה, אך הכללות ופרטות של התורה-כל הפרשיות "וידבר ה' אל משה לאמר...", נשנו בתוך אהל מועד משום שזה ניתן כדי לעסוק בתורה.

היו ב' ענינים בבית המקדש: א' השראת השכינה, שהנכנס למשכן היה מתפעל מן האלקות ומן הניסים שהיו שם, כידוע שבבית המקדש היו תמיד י' ניסים, וענין התפעלות זו הוא המוסבר לעיל במדרגה ה-ג', היא התפעלות ללא דביקות בתורה.

"והיינו מה שכתוב "כל העוסק באור תורה, אור תורה מחייהו" שזהו דוקא על ידי דביקות נפשו באור התורה שעוסק בה (וכאן מדובר רק במי שהגיע ממש לדביקות בתורה, שאז העסק בתורה באמת עוזר לתחושתו גם בזמן הזה. פעם דביקות כזו בתורה היתה דבר טבעי, אך היום, כדי שהדבר יעבוד צריך דביקות כזו של מדרגה ד') על ידי זה תתחזק ותתרפא הנפש והגוף"

במדרגה ה-ג' הנפש קיבלה התפעלות ישירה מהשמות קדש והתחזקה מהתפעלות זו וכך הבריאה את הגוף. מה שאין כן כאן, שזה בדרך ממילא ולא התפעלות ישירה, גם מצד הנשמה וגם מצד ראש הנשמה. כאן אין התפעלות. ההתפעלות היא ישות ובאה מצד הבינה, אך כאן זה בחשאי ובשקט. התורה היא בחינת שמן ומים כמ"ש לקמן, והבינה-ההתפעלות משמות קדש היא בחינת יין-שמחה. שמחה של התפעלות שכלית. אם ישנה דביקות בתורה על זה הוא אומר "(תתחזק ותתרפא) הנפש והגוף" ביחד, בדרך ממילא.    

"והרי זה כענין משיקין את המים לטהרן" (מה עושים עם מים שנטמאו? איך מטהרים אותם? משיקים אותם למקוה, כשרק נוגעים במים הטהורים המים הטמאים מטהרים, זה הדין. ואומר שככה זה בנפש, שאם אתה מים טמאים, כמות – רביעית – מצומצמת של מים טמאים, איך אתה מטהר ומרפא את עצמך? צריך להשיק את עצמך, את המים של הנפש שלך למים של התורה. להשיק זה דביקות-נשיקין, ואז בין רגע, ובדרך ממילא הכל הופך טהור. ואין זו דרך התפעלות, אלא זו דרך התחברות-השקה, באותו רגע אתה הופך להיות טהור מכח ההשקה-הדביקות שלך במי התורה).

 "והרי זה כענין משיקין את המים לטהרן שעל ידי שנוגעים המים במי מקוה שאין בהם טומאה כלל, מטהרים גם הם. וככה כשהנפש נוגעת באור ה' שבתורה, נתוספים לה חיים להחיות ולהבריא את הגוף. אך כאן לא נאמר רק חש בראשו (ואם נחזור למאמר חז"ל המקורי-שם כתוב רק חש), חש במעיו וכו' אפילו חש בכל גופו יעסוק בתורה, (מהו הפשט של חש?) דהיינו שהאיברים הם שלימים וקיימים, רק שיש עליהם מיחוש וקלקול, ואותו הקלקול (שבא מכח הקליפות שמהן כל קלקול והעדר), מתבטל על ידי אור התורה".

כאן האיברים שלימים, כל המערכת שלימה ואין שום פגיעה באיזה איבר פנימי. אך ישנם מחושים, יש כאב בכל הגוף וכאן הוא מסביר שמציאות זו של כאב, אין זה אלא קליפות שנדבקות באדם. אכן, יש איזה קלקול, אך אין זה קלקול עצמי בתוך האיברים, אלא משהו שמלביש את אותו האיבר ונדבק אליו. אז אם כן החש בראשו, הכונה היא שמשהו נדבק בראש ויש איזה מחוש וקלקול וזאת משום שיש לו שם קליפות.

שאלה: אין זה ענין של הרגשת עצמו (חש בראשו), של עיסוק בעצמו?

תשובה: כל בעיה ענינה ישות. אך כאן מדובר במדרגה שהיא בדקות שבדקות, שזה כמו לומר "הישות של עולם האצילות" (שזו המדרגה הד' המכוונת כנגדו). אין זו גאוה מורגשת או מודעת, זה מעין "ופילגשו ושמה ראו-מה". ומהו מחוש אם כן?

"דהיינו שהאיברים הם שלימים וקיימים רק שיש עליהם ( המחוש הוא רק על האיברים שאלו עדיין שלימים) מחוש וקלקול, ואותו הקלקול (שבא מכח הקליפות שמהן כל קלקול והעדר), מתבטל על ידי אור התורה" (אור התורה הוא כמו שכתוב שכל אור גדול מסמא את עיני החיצונים, ומחמת אור זה החיצונים והקלקול מתבטלים והאדם נטהר. עד כן מדרגה ד').