יום הבהיר י"א ניסן ס"ט – ניחום בבית משפחת נתיב, בית עין

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. "מאשר שמנה"

היום יום הולדת של הרבי, יום הנשיא של שבט אשר. יש קשר מיוחד בין אשר לבין מנשה – הנשיא ביום הרצח – כי יעקב אבינו פתח את ברכתו לאשר "מאשר שמנה", שמנה אותיות מנשה.

"מאשר שמנה" נאמר בקשר ללחם – "מאשר שמנה לחמו" – והנה "מאשר שמנה" עולה יב פעמים לחם, בסוד יב לחמים של שבת קדש (והוא לו פעמים הוי' ב"ה, חסד פעמים אהבה). לחם הוא שרש מלחמה, כאמור בזהר: "נהמא אפום חרבא ליכול". נצחון המלחמה נגד אויבינו מסביב כו' תלוי בהתגברותנו במלחמתה של תורה, "לכו לחמו בלחמי", ושתהיה 'תורה שמנה' דווקא, כאשר שמן היינו רזין דרזין דאורייתא כנודע. מאשר = ישראל, אותיות לי ראש, סוד "עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר" המשכה מהראש, ראש בני ישראל הכולל את כלל ישראל.

ורמזים נוספים: "מאשר שמנה לחמו" = 1020, י פעמים אמונה, העולה השגחה פרטית. "מאשר שמנה לחמו" ר"ת משל, אותיות שלם (של ירושלם כדלקמן), גילוי שע נהורין. הר"ת שלם עם ה-ה של ס"ת שמנה אותיות שלמה. דוד הוא סוד אותיות ירו של ירושלם, יראה-ראיה, כנאמר בו "ראה ביתך דוד", ואילו שלמה הוא סוד אותיות שלם של ירושלם, ושניהם יחד הם בסוד "מי שענה לדוד ושלמה בנו בירושלם הוא יעננו" (דוד ושלמה = מנשה, נשמה; לדוד ושלמה = שענה; מי שענה לדוד ושלמה = ל – יהודה – בריבוע, סוד הלב היהודי, וד"ל). שאר האותיות, חוץ מ-שלמה, הן מאשר-מראש נחמו. אמצעי וסופי התבות, אשר מנה חמו = 650, כה פעמים הוי' = קרבן צבור, ודוק.

תבת "מאשר" מופיעה יט פעמים בתנ"ך. הפעם הראשונה היא "מאשר שמנה לחמו" והפעם האחרונה היא "אך אנשים מאשר ומנשה ומזבלון נכנעו ויבאו לירושלם". הפסוק האחרון נאמר בנוגע לפסח שעשה חזקיהו המלך, אשר קרא לנשארים מממלכת הצפון להצטרף כו'. זה הוא תיקון ממלכת הצפון, ממלכת ישראל – שהיא על דרך מדינת ישראל בימינו כמבואר במ"א – להיכנע לדברי חזקיהו מלך יהודה, הראוי להיות משיח, ולבוא לירושלם, שלמות היראה של דוד מלכא משיחא, וד"ל. בכל יז הפעמים שבאמצע יש רק עוד פעם אחת ש"מאשר" קאי על שבט אשר, אשר בן יעקב – "ויהי גבול מנשה מאשר..." (= ז פעמים יב ברבוע = ד פעמים יברכך, שהוא ממוצע כל תבה = יו פעמים סג, שהוא ממוצע כל אות; "ויהי גבול" = עב, "מנשה מאשר" = יג פעמים עב כנ"ל, ס"ה חסד פעמים דוד, רמז ל"חסדי דוד הנאמנים").

והוא פלא, שבשתי הפעמים הנוספות של "מאשר" במובן של שבט אשר הוא מצורף למנשה דווקא (ודוק שבפסוק "אך אנשים מאשר ומנשה ומזבלון וגו'" אשר ומנשה כתובים יחד בעוד ש"ומזבלון" נוסף להם, וכן מוכח גם לפי טעמי המקרא), ויש לומר שהאות מ שבראש תבת "מאשר" רומזת ל-מ של ר"ת מנשה, ודוק. כשמחברים אשר מנשה = תמימות (בחינת תומך תמימים, הנמשך על ידי "ותמכיה מאשר" כנ"ל), מדת ההוד, להודות על דברים שהם למעלה מהשכל. צריך להיות "הולך תמים".

ב. סיפורי רבי מרדכי מנעשכיז

בעל המופת של דורו

בלויה, כשדברנו על ח' ניסן, ידעתי שזה יארצייט של אחד מגדולי הצדיקים, אבל עוד לא קראתי עליו. אחר כך כשחזרתי הביתה קראתי את הסיפורים עליו בספרים השונים – רבי מרדכי מנעשכיז. הוא תלמיד מובהק של רבי מיכל מזלאטשוב. הוא נולד בתק"ב, שלש שנים לפני אדה"ז, ונפטר בתק"ס, שלש עשרה שנה לפני אדה"ז – חי חן שנים. הוא היה בעל מופת, מבין כל תלמידי הבעל שם טוב היה הכי בעל מופת, בעל מופת למופת (על דרך אלישע בין הנביאים, ורמז: אלישע עולה "שלם וחצי" ביחס למרדכי: מרדכי = 274 = 2 פעמים 137, קבלה וכו', אלישע = 411 = 3 פעמים 137, סוד יש מאין כנודע; ביחד הם עולים 685, מספר ההשראה ה-יט כאשר ראשי התבות אם, 41, הוא מספר ההשראה ה-5, ודוק). הוא היה כ"כ בעל מופת שהיו בין התלמידים האחרים של רבי מיכל שחששו ממנו, זה היה בלתי רגיל אפילו אצל הצדיקים. בכל אופן, בסוף כולם היו מאד איתו ובעדו ובקשו ממנו מופתים.

תחית המתים וריפוי משיתוק

היה בן של המגיד מזלאטשוב, רבי יוסף יאמפעלער, שהיה חבר של רבי ברוך ממעזיבוז (נכד הבעל שם טוב, שהיה נחשב הרבי של כל הרביים באותו דור בפולין). הצדיק הזה עשה שני סוגי מופתים באופן מיוחד – סוג אחד היה תחית המתים, היו כמה סיפורים שממש החיה מתים פשוטו כמשמעו, והדבר השני שהיה מרפא משיתוק, במיוחד משיתוק רגליים (כשהלכנו בלויה דברנו גם על נעליים). זו היתה המומחיות שלו, לרפא משותקים. היה סיפור שאיזה אברך חשוב, שגם רבי ברוך ממעזיבוז וגם רבי יוסף מיאמפלי ניסו מאד מאד בכל כחם להמשיך לו רפואה ולא הצליחו. אז הם עצמם פנו לרבי מרדכי מנעשכיז, שהיה ידוע כבעל מופת הגדול של הדור. פעם בשנה, ביארצייט של רבי מיכל מזלאטשוב, היה מגיע למקומו להילולא, ואז הם מסרו לו את התיק לטיפול. היה לו ענין בשתית כוס קפה, שמהשיריים של הקפה שלו היה מרפא את החולים. הוא שלח לאברך הזה קצת 'קאווע' שהוא שתה, יחד עם המקל האישי שלו, ואמר שישתה את השירים של הקפה, יקח את המטה ויבוא אליו – וכך היה בפשטות, "ותהום כל העיר". האברך המשותק לחלוטין שתה טיפה, קם על רגליו והלך.

[אמרו ששלמה שתה קפה, וכל היום היה לאח שהנשים אותו טעם של קפה בפה. שלמה היה אחראי על פנת הקפה בבית הכנסת, ותמיד היו לו שקיות קפה בכיס.

באידיש כותבים קאווע – "קוה אל ה'... חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" (שתי כוסות קוה).]

זה רק להראות שמאד העריצו אותו. זה מצד אחד, מצד שני יש סיפורים שחששו ממנו – שהיה משהו יותר מדי תהו במופתים שלו – אבל מאד כיבדו אותו והעריצו אותו. הוא החזיק את עצמו מאד ענו, בבטול גמור, אם כי בסוף ימיו היו נותנים לו הרבה כסף בפדיונות והוא התעשר מאד. כשהוא נפטר אמדו את הרכוש שלו בשלושים אלף רובל (עשירות גדולה, כמו שלושים מליון היום, או משהו כזה), ואת הכל צוה לחלק למעות ארץ ישראל.

כשתלמיד לוקח תכונה אחת מהרבי זה מתגלה בהתגברות

בכל אופן, היות שהיום הוא יום ההולדת של הרבי, ה"מזל גובר" של הרבי, רצינו לומר עוד משהו חוץ מהקשר בין אשר למנשה (הענין של הרבי, לא כולם יודעים אבל זה ברור). כל צדיקי קדם בפרט מהבעל שם טוב והלאה, הרי נשיא הדור (ובדורנו אין הרבה צדיקים, אז הנשיא ב-ה הידיעה) מרכז את כולם, וכל הענינים של כולם עוברים דרכו. כל מה שמספרים על איזה צדיק יש לומר שזה קשור לרבי, נשיא הדור, ובמיוחד כאן – כשיש קשר גלוי בין אשר למנשה. אדמו"ר הזקן קבל את סוד הנגינה מרבי מיכל מזלאטשוב (שקבל מהבעל שם טוב) – בשליחות רבו המגיד – ויש לומר שהתלמיד של רבי מיכל, רבי מרדכי מנעשכיז, קבל את המופתים מהבעש"ט. כתוב שלאתרוג יש שלמות של טעם וריח, אבל ללולב, שיש לו רק טעם, יש יותר טעם מלאתרוג, ולהדס, שיש לו רק ריח, יש יותר ריח מהאתרוג. כשמבודדים תכונה כל שהיא היא מתגלה בהתגברות. כך לבעל שם טוב היה הכל בתכלית השלמות, אך כאשר התלמידים לקחו ענין אחד ממכלול תכונותיו, מדותיו התרומיות, זה התעצם אצלם מאד והתגלה ביותר. רבי מרדכי לקח את המופתים.

ובקשר לבעל שם טוב: המגיד לקח את עיקר פנימיות תורת רבו הבעש"ט, עיקר ה"אלקות" של רבו, שעל כן הוא הממשיך העיקרי של הבעש"ט, ומסרו לאדמו"ר הזקן. לפי הסיפור הידוע של אדמו"ר הזקן בעברו דרך קאריץ בדרכו לרבו המגיד, יש לומר שרבי פינחס מקאריץ לקח את עיקר "חכמת שלמה", "וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים", שיחת האילנות, העופות, המלאכים וכו', ממורו הבעש"ט, ואילו האימרות קדש עצמן, ה"ווארטים" לקח בעיקר בעל התולדות – "שמעתי ממורי כו'" – וכפי שרובן נרשמו בספר כתר שם טוב על ידי חסיד חב"ד דווקא במצות אדמו"ר הזקן.

עמוד אש ב"מזמור שיר ליום השבת"

מה שהכי הפליא אותי: דברנו ביום הרצח על זה ששלמה ר"ת "מזמור שיר ליום השבת" (לכן גם הצענו שכולם יגידו השבת "שיר השירים אשר לשלמה"), אז ממש הופתעתי לראות סיפור שהחוזה מלובלין – שלא הכיר אישית את רבי מרדכי, אבל שמע על בעל המופת הגדול הזה – סיפר שהוא היה מתפלא הרבה שנים על כך שהוא לא ראה אותו בעולמות העליונים, כאשר עשה עלית נשמה. פעם אחת, בקבלת שבת, כשאמר את המילים "מזמור שיר ליום השבת" פתאום הוא ראה את רבי מרדכי מנעשכיז. המחזה היה כל כך עצום, כאשר ראה אותו, שמיד אחרי שבת נסע אליו. יש גם המשך לסיפור – הוא נסע, וכאשר הוא התקרב לעיר, והוא היה צדיק מפורסם, אז כל בני העיר נעשכיז יצאו לקבל את פניו, כולל רבי מרדכי. הוא היה שקוע עמוק בשרעפיו, על עגלת הכבוד שלו, ולא שם לב למה שהתרחש. רבי מרדכי הצדיק עלה למרכבה וישב לידו, והוא עדיין לא שם לב. הוא פתח את העינים וראה את הקהל הגדול מסביב ושאל אולי רבי מרדכי נמצא כאן בציבור – הצדיק שאני באתי במיוחד בשבילו – ואמרו לו, הוא יושב לידך. הוא הסתכל עליו, ואמר שגם אם הייתי רואה אותו לא הייתי מכיר אותו, כי ב"מזמור שיר ליום השבת" ראיתי אותו כעמוד אש, ואי אפשר להכיר אותו שהוא אותו אחד.

זה עורר אצלי, שלאחרונה רואים כל מיני צדיקים בחלומות. אם באמת רואים צדיק זה לא בדיוק כמו שנראה כאן בעולם. שלמה הוא כעת קדוש, ודאי הוא עמוד אש, זה כמו ב"מזמור שיר ליום השבת" – עמוד של אש.

ג. סיפורי רבי מרדכי עם הצעות להתחזקות בעקבות הרצח

לטאטא ארבע אמות סביב הישוב

קראתי את כל הסיפורים (לא יותר מדי), אז היו כמה סיפורים (חוץ מה"מזמור שיר ליום השבת" שמיד התקשר לי) שעוררו אצלי מחשבות לגבי מה גם אולי אפשר לחזק פה בישוב לאור מה שקרה. שאלתי עכשו בחוץ מה היה בתקשורת החיצונית, ואמרו שבין היתר תקפו את הישוב שאין פה גדר. זה עכשיו שמעתי, וזה מתקשר עם אחד הדברים.

יש סיפור כזה, שבצעירותו של אותו צדיק הוא נהג גלות, כמו הרבה צדיקים שהיו נוהגים גלות. הוא היה נודד ממקום למקום, כמו עני מקבץ נדבות, ובאותו זמן גם הוא נהג בגלות וגם מי שעתיד להיות הסבא משפולי (כולם היו אברכים צעירים) והחזן מזאסלאב (צדיק מפורסם בפולין). שלשתם נהגו גלות, כל אחד בנפרד, ובהשגחה הזדמנו לאותו מקום בערב שבת. היתה קרעטשמע של איזה יהודי שהתפרנס ממכירת משקה לגוים, וכל שלשת הצדיקים רצו לשבות אצלו, והוא סרב בכל תוקף. הם הפצירו בו שאין להם מקום אחר – מקום נדח כזה – והם מבקשים לשבות אצלו. אחרי הרבה הפצרות הוא הסביר להם שהסיבה שלא רוצה שיהיו פה כי יודע שיהיה להם מאד רע – מחשכה יש נהירה עצומה של גוים מכל האזור, כולם באים לכאן ושותים ומשתוללים ואי אפשר לישון, והם לא יחזיקו מעמד. אז אומר רבי מרדכי מנעשכיז זי"ע שדווקא בגלל זה אנחנו רוצים להיות כאן. הוא אמר לבעל הבית – אני רק מבקש-מצוה שתעשה דבר אחד, כאשר אתה מטאטא את הבית לכבוד שבת, שתטאטא ארבע אמות סביב הבית, וכך קיים בעל הבית. כשהתחילו לנהור הגוים, חבורות חבורות, והגיעו לתחום של ארבע אמות אלו – פתאום נעמדו ואמרו אחד לשני: בעצם מה אנחנו באים לכאן, סתם להפריע ליהודי הזה, אין טעם. והלכו הביתה. דרך אגב, יש סיפורים דומים שהתברר שכל הגוים האלה זה רוחות ושדים, וצדיקים בטלו אותם שנעלמו, אבל כאן לא מסופר ככה – כאן זה גוים אמיתיים. הפלא, הנס כאן, שהדבר הזה של לטאטא ארבע אמות סביב הבית, לא רק שהם לא נכנסו אלא הגוים עצמם קבלו כזה 'הרהור תשובה', למה לנו להיכנס לבית היהודי ולהשתולל שם. כך כל חבורה וחבורה, ומאותו יום והלאה התופעה הזאת נפסקה ונעלמה לחלוטין.

אם כן, מה שחשבתי לפני ששמעתי כאן על הגדר, שהתחום כאן סביב הוא תחום שבת. לא יודע אם מקפידים כל שבת לבדוק את העירוב. בכלל אמרנו ששלמה זה שבת קדש. צריך לטאטא מסביב – לא גדר, אלא רק לטאטא, ואז לא רק שלא נכנסים אלא מקבלים הרהור תשובה, ימח שמם! זה סיפור אחד, הצעה אחת.

[השלמה לענין זה מהשיעור במעון: צריך להתפשט. כל ד' אמות שאתה מטאטא אפשר ליישב – לטאטא את השטח זה הכשרת עוד קרקע – וכל פעם שאתה מתפשט ל-ד' אמות הסמוכות, בזריזות בששת ימי החול, אז אחר כך אתה מטאטא לפני שבת עוד ד' אמות, וכך אפשר לקיים עתידה א"י שתתפשט בכל העולם, ועתידה ירושלים שתתפשט בכל א"י. תיקון חשוב למה שקרה בישוב – להתפשט ולהתרחב הלאה.]

תיקון הלבושים – בגדי שבת וצניעות

סיפור שני: פעם אחת הבן שלו – שגם היה צדיק גדול, רבי יצחק מנעשכיז (שכתב ספר "תולדות אדם", אחד מספרי החסידות שכדאי ללמוד פעם) – האריך ימים הרבה, וסיפר מה קרה עם אבא אחרי מאה ועשרים, אחרי חן שנותיו בעלמא דין, כשעלה לשמים. סיפור אחד שסיפר שמיד שהוא נפטר מהעולם הזה הכניסו אותו להיכל של אחד מגדולי הראשונים, ולכבוד הראשון הזה הוא לא נקט בשמו. הגיעה קבלת שבת – זה גם קשר לשבת – למעלה, בגן עדן, ובא מלאך אחד שליח, ואומר שאני השליח להזמין אותך לקבלת שבת במנין של מיכאל המלאך, שמתפלל לפני כסא הכבוד של השכינה הקדושה. המנין הזה הוא מנין מיוחד, שלא כל אחד זוכה לו, אבל אתה מכובד. הוא שמח, אבל ראה שהמלאך לא פונה ל'ראשון' שיושב שם ולומד עם התלמידים שלו – הוא ממשיך ללמוד, לא קם ולא מתכונן לשבת. אז הוא שאל את המלאך – מה עם הצדיק הזה? אני סך הכל אורח בהיכל שלו. אז המלאך אומר – אני רק שליח, אני לא יודע. שלחו אותי להזמין אותך, ואין לי שום מושג מה איתו. טוב, אז ה'ראשון' עצמו רואה שיש 'ברוֹך', שלא יודע מה לעשות, אז הוא אומר לו – אל תתעכב בשבילי, אם הוא הזמין אותך תלך, אל תדאג לי. ואז סיפר לו – אני נמצא כאן כמה מאות שנים ולא מזמינים אותי למנין הזה, כי לא הקפדתי להחליף את החולצה לפני שבת. הוא כותב שם שלפעמים הייתי מחליף את החולצה בשבת בבקר, אבל לפני שבת לא הקפדתי, ובגלל זה לא מגיע לי להשתתף במנין של מיכאל המלאך. אז מה עושים? הוא התעקש – ר' מרדכי אמר שעד שלא מזמינים אותו איני הולך. כעת המלאך נבוך, חזר למשלח ואז חזר ואמר – רוצים אותך שם, ואם זה התנאי שלך, אזי שהוא יבוא איתך יחד.

זה סיפור, ומה הוא מלמד? שצריך להחליף את החולצה לפני שבת, לכבוד שבת קדש. כשקראתי את זה חשבתי ככה: שלמה זה לשון שמלה, שׂלמה, כך כתוב. כתוב בכתבי האריז"ל ששני מלכי ישראל שרשם רמוז במלכי אדום – שמלה ממשרקה, ואחריו שאול מרחובות הנהר. שמלה ממשרקה הוא השרש של שלמה המלך, ואחר כך שאול מרחובות הנהר שרשו של שאול המלך. הסדר הוא דווקא הפוך. בשמלה ממשרקה לא רק שזה אותיות שלמה, האריז"ל אומר שבשׂמלה יש משמעות של שמאל, ושלמה זה יותר ימין, אבל בכל אופן זה שני חלקים של אותו ענין. אם כותבים את כל הביטוי: שמלה ממשרקה ועושים דילוג אותיות מהתחלה עד הסוף (2-3-4) זה יוצא שלמה. זה לשון בגד. יש מקום שכתוב בקבלה שאותו מלך מסמל בגדים לא מתאימים – או לא צנועים, או לא לפי המדה. לכן ההקשר כאן בין שלמה לשלמה – "עוטה אור כשלמה" (אור זה גם בחינת שבת) – וגם החלפת הבגד-השמלה, זה גם לומר שיש פה ענין של בגדי שבת, אבל גם יש פה רמז, למי שלומד את הקבלה בנושא של המלך הזה, שזה רומז לצניעות הלבוש. זה ודאי נושא שבכל ישוב בישראל אפשר לחזק אותו, "הצנע לכת", כמובן שזה לא רק בנות אלא גם בנים.

שמלה ממשרקה

הפלא הוא שהשנה הזאת יש לנו ברכת החמה, וברכת החמה זה תמיד ביום רביעי – היום שנתלו המאורות. בכל כח שנים יש יום רביעי אחד שבו נתלו המאורות, שהחמה חוזרת למקום הראשון, זאת אומרת שיום ראשון – שזה היום, וכך זה רק בשנה הזאת – הוא כמו יום ראשון של מעשה בראשית (כי יום רביעי בו הוא כמו יום רביעי של מעשה בראשית, ועושה מיום ראשון יום בריאת העולם). אבל האריז"ל כותב שלפני בריאת עולם התיקון יש שבוע של מלכי התהו, אז יוצא שרק בקביעות של שנה זו ח' ניסן, יום הרצח, זה היום שמלך שמלה ממשרקה. זה משהו מיוחד בשנה הזאת, בתאריך הזה, ו-שמלה אותיות שלמה.

[השלמה אחרי השיעור: אמרנו ששמלה ושאול אלו שני מלכי אדום הרומזים לשלמה ושאול מלכי ישראל. לפני שמלה היה הדד בן בדד – יש בו קצת רמז לדוד, אבל בכל אופן זה לא כמו שמלה, אותיות שלמה, ובטח לא כמו שאול שזה אותו שם ממש. יותר ויותר מתמקד בדמות מוגדרת. לגבי שמלה ושאול יש מדרש, שאומות העולם נמשלו לספינה – מה בספינה שמביאים את התורן ממקום אחד ואת העוגן ממקום אחר (שמייבאים את החלקים השונים ממקומות שונים), כך שמלה ממשרקה ושאול מרחובות הנהר, מקומות שלא שייכים לאדום. את תורן הספינה מביאים מארזי הלבנון ואת העוגן מהבשן – זה על פי פסוקים. יוצא ווארט, שלא כתוב במפרשים, שאומות העולם זה אחרת ממצות "שום תשים עליך מלך" שצריך להיות "מקרב אחיך" דווקא. אומות העולם מייבאים מלכים. כמו שהיום עושים איזה נשיא כושי באמריקה. בכל אופן, יוצא שם – כאילו בדרך אגב – ששמלה הוא התורן ושאול הוא העוגן (אם שומרים על הסדר שכתוב). שמלה, אותיות שלמה, התרן, מיובא מארזי הלבנון, רמז מופלא לקשר הנשמתי בין שלמה הי"ד לארז לבנון הי"ד.

אומרים שיוסף תמיד פותר חלומות בהפיכת מקום לזמן, שזה חכמת ישראל, ובמדרש הזה חז"ל הופכים את הזמן למקום – שכל שמונת המלכים זה חלקים שונים של ספינה אחת (מקומות שונים בזמן אחד). אצל אומות העולם זה הפוך – מחצינים את הזמן. תֹרן זה המספר העיקרי ב"ברוך הגבר", 25 פעמים הוי' (650, אמצעי וסופי תבות של "מאשר שמנה לחמו" כנ"ל, ראשי התבות הם שמל משמלה, ודוק), אז כנראה שיש גם תרן של הקדושה. עוד כתוב בקבלה ש"ממשרקה" זה ממש-ריקה – ווארט מיוחד. כמו שנעמי אומרת "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'". שמלה ממשרקה, לפי השיטה של האריז"ל שבלע זה דעת, הוא נו"ה יחד. אבל לפעמים מונים מחסד, ואז הוא רק הוד, לכן אפילו לדעה שהוא נו"ה – העיקר אצלו זה הוד. שאול זה כבר יסוד. דווקא על שלמה כתוב "הוד מלכות". שמלה – אותיות שלמה – עולה הוד פעמים הודי. על הודי כתוב "הודי נהפך עלי למשחית" "כל היום דוה" (הודי פעמים דוה) – זה ה"וימלך... וימת" – זה ממש-רקה. עצם זה שאומרים "ממש" זה משהו מופלא.]

התחזקות בלימוד התורה

יש עוד סיפור, עוד תיקון. אצל כמה צדיקים מסופר שהרמב"ם בא לצדיק והפציר בו וטען למה לא לומד בספר שלו. כנראה שתקנת הרמב"ם של הרבי זה (בין היתר) לתקן את כל אותם הצדיקים שלרמב"ם היתה בעיה למה לא לומדים בספרו. יש כזה סיפור אצל רבי זושא, ואצל עוד צדיקים – אצל כל אחד משהו אחר. כאן מסופר שבא לרבי מרדכי וטען כך. היו כאלה שטענו שאין לי כסף לקנות את הספר, ואז הרמב"ם דאג שיביאו לו את הספר, אבל כאן היה סיפור אחר, היה לו את הספר. כאן רבי מרדכי אמר שאין לי זמן לפתוח שום ספר, כי אני טרוד עם יהודים ומטפל בהם כל היום. זה טיעון צודק, מה הרמב"ם יכול לומר? הרי "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". אז הרמב"ם הסכים, אבל אמר שאני מבקש שבכל זאת תשים את הספר שלי על השולחן, ובכל פעם שחולה נכנס ואינך יודע בדיוק מה לומר פתח את הספר ואני אתגלה אליך ואומר לך איזו רפואה לתת לו. כך היה, שהספר היה על שולחנו, ומדי פעם היה פותח אותו והיה נותן רצפט לחולה. בכל אופן, לא לחשוב שהוא לא למד אף פעם בחיים. בסוף ימיו הוא פעם התלונן לקב"ה למה לא נותנים לי זמן ללמוד. הרי סך הכל אני מנסה לעזור ליהודים, לרפא חולים – זה נקרא "בעל שם" – אבל אני זוכר כשהיינו אברכים בבארדיטשוב (כנראה היה שם תקופה) ולמדנו תורה בדבקות אז ארבעים מיל מסביב לא היתה 'סיבה' (זה הביטוי באידיש, הכוונה שלא היה מקרה רע). כלומר שמכח לימוד התורה בדבקות זה שמר את כל הרדיוס של ארבעים מיל. זה גם משהו שאפשר לקחת ללב, שצריך להתחזק בלימוד התורה.

סיכום – שלשה לקחים

יצאו לנו שלשה סיפורים עם שלשה לקחים: לקח אחד של לעשות שיעורים, גם לזכרו של שלמה – שיעורים מיוחדים לזכרו של שלמה לחזק את הלימוד בישוב. דבר שני – שבת, לבדוק כל שבת את העירוב ובכלל לטאטא-לנקות מסביב לכבוד שבת קדש. דבר שלישי זה הלבוש – גם צניעות, וגם להחליף את הבגדים לכבוד שבת. כל הלקחים האלה זה מתוך הסיפורים של בעל ההילולא של ח' ניסן.

[השלמה: עוד שני דברים נוספים – האחד, להרחיב את הישוב, כפי שהוזכר. השני, הישוב מקפיד ב"ה מיום הווסדו על עבודה עברית, אבל אחרי אירוע כזה צריך להדר בכך עוד יותר – הן בהידור של אנשי הישוב בטהרת עבודה עברית גם מחוץ לישוב, והן בהגברת המודעות הכללית לכך שיש ישוב בא"י שכולו על טהרת עבודה עברית ואפשר להתקיים כך וכו' וכו', שהישוב יהיה מופת לרבים בענין הזה. (אמרו שיש הו"א שהמחבל נכנס באמצעות האוטובוס לישוב – צריך לחשוב איך לא תהיה כל אפשרות שגוי יכנס לישוב, כפי עקרונות הישוב מיום הווסדו).]

רבי מרדכי מנעשכיז – כח תחית המתים

אחרון אחרון חביב נספר עוד משהו שקשור לתחית המתים. יש רבי גדול, הרבי מקאמרנא, ואחד מספריו הרבים זה "עצי עדן" על המשניות. שמה כתוב, בפירוש שלו, שבשנת תשל"ו (יותר ממאה שנה אחריו) יהיה קץ הימים, תהיה תחית המתים. לדאבוננו זה עבר, אבל כך כתוב בספר. היו הרבה צדיקים שלא מצא חן בעיניהם כל מיני דברים אצלו – היו לו הרבה 'מתנגדים' בין הצדיקים (אודותם הוא בעצמו רומז בספריו), ואחד מהם היה ה"דברי חיים" מצאנז. כשהספר הזה הגיע לדברי חיים, גדול הדור, וספרו לו שיש שם נבואה – שנוקט תאריך מדויק של "קץ הימים" (לא סתם משיח, אלא "קץ הימים" של תחית המתים), אז הוא התבטא בביטוי חריף ואמר: "אז מען ווייסט זאגט מען נישט און אז מען זאגט ווייסט מען נישט" ("מי שיודע אינו אומר, ומי שאומר אינו יודע"). אחר כך, אחרי שהוא אמר את הווארט הזה לבטל את מה שכתוב שם בספר (עם עוקץ כלפי המחבר של הספר), סיים ואמר שיש רק שלשה צדיקי עולם של כל הדורות שנתגלה להם עת תחית המתים, "קץ הימים", שזה יעקב אבינו (כמאמר חז"ל), דניאל איש חמודות (שלו נאמר "ואתה תעמוד לגורלך לקץ הימים") ורבי מרדכי מנעשכיז (לא הבעל שם טוב ולא המגיד וכו', והוא גם לא הכיר אותו אישית). כנראה ששלשת אלו שייכים בעצם לתחית המתים – "יעקב לא מת", ו"אם מן מתיא דניאל איש חמודות" (יכול להיות משיח גם אחרי שמת), והצדיק הזה, שהיה מחיה מתים בפועל ממש (יש עוד המון סיפורים לספר עליו, ולא נאריך).

יש עוד צדיקים שיש אצלם כזה סיפור נדיר – יש סיפור על רבי שלמה מקרלין (שיוזכר עוד לקמן). יש פה ושם צדיקים שהחיו מתים, אבל אצלו זה היה משהו כסדר. אמרנו שהיו תלמידים שחששו ממנו – הבאר מים חיים, ר' צבי מאליק ועוד. כשהיתה חתונה אצל הבן של רבי יוסף מיאמפלי לא הזמינו אותו התלמידים שהיתה להם בעיה איתו, אבל הוא שמע שיש חתונה ובא ושמח. תוך כדי החתונה אחד האברכים בא לבית מרקחת שמי שהחזיקה אותו זה אלמנת ר' מיכל, בלע משהו – שחשב שהוא תרופה, אבל היה סם המות – ותוך כדי ריקודי החתונה נפל מת על הארץ. כולם נבהלו, וכל האלה שלא היו כל כך בסדר איתו, אמרו לו – כעת זה ההזדמנות שלך, יש לך 'סחורה', זה ששוכב על הארץ מת. הוא היה מתבטא שאם היה לי את השולחן של הרבי והכוס שהרבי שתה בו את הקפה שלו בבקר אני מחיה מתים – זה אמר מזמן. הכח שלו להחיות מתים בא מהשולחן והכוס של הרבי שלו. שלחן כוס = דעת, כנראה שזה בא מדעת רבו. זה היה שם, אז הוא הלך לשלחן וגרד ממנו קצת עץ, שם את זה במים רותחים שבשל, פתח בכח את הפה של החסיד ששכב מת על הארץ, שם לו את זה בפה, והוא קפץ והמשיך לרקוד במעגל. זה דוגמה. יש לו משהו מיוחד.

שוב, הצאנזער רב אמר שיש רק שלשה מעולם שגילו להם קץ הימין – יעקב אבינו, דניאל, והנעשכיזר. החוזה מלובלין אהב לספר סיפורי צדיקים, וכאשר ספר ספור עם סוף לא כל כך טוב, והרי צריכים לסיים בטוב, אז היה אומר בסוף בלי קשר – דער נעשכיזר איז געוון א גוטער איד. הנעשכיזר היה יהודי טוב, רבי. אז זכותו יגן עלינו. ההילולא שלו הוא מעכשו גם ההילולא של שלמה הקדוש, ודאי שיש קשר הדוק ביניהם. יש עוד הרבה סיפורים עליו, וצריך עוד הרבה לחשוב על זה. בזה שהחוזה ראה אותו ב"מזמור שיר ליום השבת", שזה שלמה, זה משהו חשוב ביותר.

גם, שהמזל של הרבי ימשיך את כל ההמשכות של כל הברכות, כל הרפואות.

ד. צדיקים בשם שלמה

חיים הזכיר על שם מי נקרא שלמה הי"ד. בשיר השירים נזכר השם שלמה שבע פעמים (פעם ראשונה זה המלה הרביעית ופעם אחרונה זה המלה ה-22 מהסוף. יש קשר בין 4 ל-22 – יחד זה שם הוי' ב"ה, יש בלשה"ק כב עיצורים ועוד ד אותיות אהוי שמשמשות גם כתנועות, כנודע מהאבן עזרא, ויש עוד קשר חשוב בין ד, שהיא ב – חצי ד – בריבוע, לבין ת, האות ה-22, שהיא כ – האות ה-11, חציו במיקום הסדורי – בריבוע וכו', תופעה החוזרת כל חי חי 'אותיות', כמבואר במ"א). לפי זה, אפשר לעשות מבנה של שבעה שלמה: שלמה המלך, רש"י, רבי שלמה אלקבץ, רבי שלמה מקרלין, ה"תפארת שלמה מרדומסק" (גם מומלץ שהמשפחה תלמד), רבי שלמה זלמן בעל ה"מגן אבות" מקאפוסט (נכד אדמו"ר הצמח צדק זי"ע), ושלמה הי"ד.

אפשר להקביל כל שבעה לשבע המדות, אבל יותר פנימי זה הנקודות על הקו האמצעי: שלמה המלך הוא בחינת אמונה, רדל"א, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" – כמה שהיה חכם תיקונו אמונה פשוטה, לכן גם כתב את קהלת שמסיים "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". רש"י הוא בחינת תענוג – הוא עיקר התענוג, גם בלימוד תורה שבכתב וגם על הגמרא (כידוע מה שכתוב על זה בלוח "היום יום"). רבי שלמה אלקבץ שייך לרצון – העיקר זה האלקבץ, הכח של הא-ל לקבץ את כולם – א-ל זה התיקון הראשון של הדיקנא, והוא השרש של יב השבטים שנמשכים ממנו (ולכן מקבץ אותם) – שייך ל-יג תקו"ד דאריך. רבי שלמה מקרלין שייך לדעת – "אם אין דעת הבדלה מנין", הוא המבחין אפילו במס"נ מי מת באמת על קידוש ה' ומי מתוך פניה. ה"מכה בפטיש" למבנה זה כמובן ה"תפארת שלמה" מרדומסק בתפארת (כנראה חשב את זה, ולכן קרא כך לספר...). ביסוד זה ה"מגן אבות" – מקבל מהאבות, בחינת יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א. ושלמה הי"ד הוא השביעי החביב, הסיהרא דלית לה מגרמה כלום, דור השביעי ש"חי לעד וקיים לנצח".

באמת חשבתי שיוולד בן במשפחה וירצו לקרוא אותו בשם שלמה. היות שהוא קדוש יכול להיות שלא צריך לחשוש מזה שנפטר בגיל צעיר. אבל אם בכל אופן רוצים להוסיף שם, לכאורה הכי מתאים זה שלמה-זלמן. זה רק בתור הצעה בלתי מחייבת כמובן, יותר נכון בתור הרהור. וזאת בהיות שגם בדעתך היה את השם הזה באיזה מקום – אמרת שקראו לו גם על שם ר' שלמה זלמן אוירבאך. כתוב שכאשר נולד בן זה גם רפואה לכל המשפחה. כדאי מאד שיהיה לך את הספר מגן אבות וללמוד בו אחרי הפטירה של אבא שלי היו שיעורים במשך שנה בכפר חב"ד, כל מוצאי שבת על פרשת שבוע, והכל היה מיוסד על הספר הזה. גם בגלל שהסבא, אבא של אבא, היה חסיד של הרבי הזה). זה ספר שבליובאוויטש לא היו לומדים, כי היו קצת מתחרים, אבל הרבי התבטא עליו שמאמרי הדא"ח שבו הם 'זייער געשמעקע מאמרים' (מאמרים מאד מתוקים). הכל מבוסס על מאמרי הצ"צ – הוא היה חברותא של הרבי מהר"ש (דוד שלו, אבל היו באותו גיל ולמדו ביחד). כדאי גם ללמוד ב"תפארת שלמה". בנגלה כדאי ללמוד שמירת שבת כהלכתה, שם יש את כל החידושים בהלכות שבת של ר' שלמה זלמן אוירבאך. אם רוצים ללמוד בעיון – להשוות לפסקים של אדמו"ר הזקן.

עוד רמז שחשבתי בשבת: התאריך הראשון שיכול לצאת שבת הגדול זה ח' ניסן – אם פסח חל בשבת (וזה יכול להיות) אז שבת הגדול זה ח' ניסן, זה התאריך הראשון שיכול להיות שבת הגדול. שבת הגדול = שלמה שלמה (זה הערך הממוצע). עוד רמז שקשור לשבת, ולא סתם שבת אלא שבת הגדול. שבת זה הפנימיות של ארץ ישראל. אם רוצים לשמור על הארץ, הלב של השמירה על הארץ זה לשמור שבת.

[זה בדיוק 13 שנה, מיום ליום וכנראה משעה לשעה, מהשחרור שלי מהכלא. אין אתנו יודע עד מה.

לאדם, ששאל אם רק האבא אומר קדיש: לכם יש הורים, רק האבא אומר. אתם צריכים לקבל קבלות טובות לזכרו ומכחו. במקום שהוא נמצא יש לו הרבה מה להעניק, הרבה כח שרוצה לתת, ושתזכו לקבל את הכח ממנו.]

ה. עוד סיפורי רבי מרדכי מנעשכיז

השלמות (בדרך חזור):

היתה לרבי מרדכי אשה טובה. יש צדיקים שמספרים עליהם ההיפך. מהסיפור הבא משמע שהיא היתה צדקת גדולה. אפשר לומר שבשביל להחיות מתים כדבר שבשגרה זה "הכל מן האשה". לפני שהוא התעשר, כשהוא היה צעיר ורק התחתן, אז הוא היה באיזה עיר – לא נעשכיז, הוא עבר כמה עירות עד שהגיע לנעשכיז – כנראה שהוא היה רב והיו כמה בעלי-בתים שהשלישו אצלו כסף. באו גנבים וגנבו את הכסף והוא היה בצרה – זה כסף לא שלו והוא צריך להחזיר. על המקום אשתו באה ואמרה שיש לה בגד אחד יקר, הדבר הכי יקר שיש לה – שילך וימכור את זה ויהיה לו כסף להחזיר. הוא אמר לו שבזכות זה, הוא רואה ברוה"ק שעתיד להיות פעם עשיר גדול, ואז יקנה לה ב-3000 רובל בגד הכי יקר (היא צחקה, מן הסתם). זה היה כשהיו זוג צעיר, וכשהתעשר הוא רצה לקיים את ההבטחה שלו – אמר שרוצה לקנות לה בגד ב-3000 רובל. היא אמרה שהיא מוותרת, ושבמקום זה היא זכתה להוליד לו שלשה בנים צדיקים, וזה יותר יקר לה מה-3000 רובל. זה סיפור על אשתו.

אמרנו שהזדמן שהוא והשפולער זיידע והזאסלאבער חזן נפגשו בסיפור של המטאטא. יש עוד סיפור שלהם שהיו צעירים, אולי גם בתקופה הזאת ששלשתם נעו בגלות, שכצעירים קבלו החלטה ביניהם שהם לא יהיו גוטער-אידן. כעבור כמה שנים השפאלער זיידע הגיע אליו וראה שהוא כן רבי, מנהיג עדה, והוא שאל – מה זה? הרי קבלנו החלטה! אז הוא ספר לו שפעם הוא הלך בשלג וראה שם יהודי שקפא מקור ומת, וגם הוא קפא מקור ונפטר – מות קליני – אז הוא עלה לשמים ואמרו לו שלא הגיע הזמן שלו והוא חייב לחזור לעולם הזה. הוא אמר שהוא לא מעונין. הפצירו בו שצריך לחזור, אז אמר – טוב, אז שגם היהודי ששוכב לידי מת יקום. הסכימו, אבל אמר שעדיין אין לי ענין לחזור לעולם הזה ולסבול את כל הצרות של עם ישראל. אז אמרו שמבטיחים לך שנמלא את כל משאלות לבך – שמה שתרצה לטובת עם ישראל אנחנו ניתן לך. רק בתנאי זה הוא הסכים לחזור. אז אחרי זה הוא נעשה רבי. כך הסביר לשפולער זיידא.

אם הזכרנו את השלג, יש איתו כמה סיפורי שלג. היו יהודים שהיו מתפרנסים משלג. אם לא יורד גשם אז יש חקלאים שזה הורס להם את הפרנסה, וכך יש אנשים שבלי שלג זה אסון טבע כלכלי בשבילם. סיפור אחד שבאו שני בעלי-בתים ממקום רחוק, מתוך זה שהכירו בו שהוא בעל מופת גדול. נכנס אחד מהשניים לבקש מהרבי משהו, והדבר הראשון שרבי מרדכי הריח שלא יודע אם זה חסיד בכלל – וכפי שנראה מההמשך הוא לא סבל מתנגדים (וכפי שנראה מעוד סיפור לקמן) – אז שאל אותו אם הוא חסיד, ואמר שכן, ומאמין בבעל שם טוב. במאמר מוסגר: כנראה להיות כלי לכל המופתים צריך להיות חסיד, אם כי בתחלת הדרך פעל ישועות גם אצל הגוים והיו באים אליו, עד שבשלב מסוים הפסיק ואמר שכבר הספיק לפרסם את ה' בעולם וכבר לא צריך להתעסק עם הגוים. בענין הזה הוא דומה לאברהם אבינו, שמפרסם ה' בעולם אצל הגוים, עד שהפסיק עם זה כי זה לא עצם הענין שלו. נחזור לסיפור הקודם: היהודי אמר שהוא חסיד, והוא צריך שלג – לא ירד שלג. הוא ברך אותו בשלג, ואחר כך הוא שם לב שעוד מישהו מחכה לו בחוץ. הוא שאל – למה החבר לך לא נכנס? הוא אמר שהוא שכן שלי, והוא גם צריך שלג, אבל הוא 'מתנגד'. הוא אמר זה יעזור לי אז ממילא זה יעזור גם לו, אז אין לו מה להכנס. ממה נפשך – אם זה לא יעזור, ודאי שאין לו מה להכנס, ואם כן יעזור ממילא יעזור גם לו. אז הרבי הסתכל חזק על היהודי הזה ואמר "אזוי?!" (ככה?!), ופטר אותם לשלום. אז באמת היה נס גלוי, שרק בחלקה של החסיד ירד שלג, ואצל השכן המתנגד לא ירדה טפת שלג.

עוד סיפור על שלג: בתוך נעשכיז היה צורך בשלג, ואנשים באו ובקשו שלג. זה היה בסוף ימיו, כשהיה לוקח כסף – בקשו, נתנו את הסכום, וירד שלג. היה לו שמש שאמר שהילדים ברחוב אומרים שהרבי קבל כסף והוריד שלג. אז הוא אומר לשמש אז אם כן הנה סכום כסף – לך תקנה לילדים נעלים חדשות, שלא ילכלכו את השלג שלי.

פעם הגיע אליו זקן אחד, כולם נכנסים אליו והוא פועל ישועות אצל כולם, אבל בשום פנים ואופן לא הסכים שהזקן הזה יכנס. הוא חכה הרבה ימים, שבוע, והוא לא הסכים שיכנס. לא היה כזה דבר. עד שבסוף, אחרי הרבה זמן שהוא חכה, הוא נתן לו להכנס, ועשה לו מה שעשה לו. אחר כך הוא ספר לחסידים מה זה היה. הוא אמר שכל אדם לפי העברות שלו בעולם הזה מתלבש באיזה דמות של חיה, או משהו דומה, והזקן הזה התלבש בתוך דמות של עכבר, והוא לא סובל עכברים בבית שלו ולא היה יכול להכניס אותו הביתה. לקח לרבי הרבה שבועות עד שהפשיט אותו מהלבוש הזה של העכבר, ואז הסכים לקבל אותו. כאשר נעשה מהסיפורים פרצוף, הסיפור הזה קשור לקדושת הברית, כי היסוד זה להתלבש בלבוש של משהו – או לבוש טהור או לבוש טמא. עכבר, באופן מיוחד, מצביע על פגם הברית (גם נגמר עם בר – ברית עכורה).

השר-שלום מבעלז, שלא זכה להכיר אותו אישית, היה אומר עליו שהוא הרבי שלו. כל כך למה? כי פעם אחת בצעירותו, כשלמד תורה, למד מסכת מדות, והתקשה באיזה תוי"ט שם בחשבונות. הוא שבר את הראש שלו על זה הרבה זמן אבל לא הצליח להבין, עד שמתוך יגיעה בתורה נחלש ונרדם על הספר. תוך כדי שהוא נרדם הופיע איזה זקן, שיש לו אזור – חגורה – מלא מפתחות, כל החגורה צרורות של מפתחות. הוא אמר לו – בא איתי. לקח אותו לארץ ישראל, לירושלים, והביא אותו לבית המקדש. ואז הוא התחיל לפתוח את כל השערים שם והראה לו את כל מה שקורה שם. אחר כך אמר לו – עכשיו תסתכל עוד הפעם בתוי"ט ותבין מה שהוא כותב. לפני שהוא התעורר מהחזיון הזה שאל את הזקן מי אתה, אז הוא אמר לו – אני מרדכי בן גיטל (= חשמל, זך במשולש, אהיה פעמים חי), שזה השם של רבי מרדכי מנעשכיז, ואני ממונה על מפתחות בית המקדש. ובאמת כך היה, שכאשר התעורר הסתכל בפירוש ומיד הבין אותו על פי מה שראה. יכול להיות שהמפתחות של בית המקדש זה גם קשור למה שדברנו לפני כמה ימים על פתיחת העינים – לפתוח את העינים לראות נכון, לראות את בית המקדש ולהבין מה שכתוב, כמו בסיפור הזה.

רבי מרדכי ושלשת האבות – משיח, מקדש, תחית המתים

אם נחזור רגע לסיפור של הדברי חיים, שרק לשלשה גילו את קץ הימין – יעקב, דניאל והנעשכיזר – אז אפשר לומר, ולקשר את זה גם למה שדברנו קודם, עשיית מופתים לגוים, שזה דווקא הענין של אברהם אבינו, שאם ליעקב גילו תחה"מ מה זה אברהם ויצחק? צריך לומר שלאברהם גילו את הענין של משיח, כמו שהרמב"ן כותב שהמלחמות שלו זה מלחמות של משיח, והיעוד המשיחי שלו זה שכולם יעבדו את ה' שכם אחד ("עד מקום שכם"). אם אברהם אבינו זה הגילוי של ביאת המשיח ויעקב אבינו זה הגילוי של תחית המתים (שלא מת), שבאה אחר כך, צריך לומר שיצחק אבינו זה הגילוי של בנין בית המקדש השלישי והנצחי, שזה אחרי ביאת המשיח, אחרי המלחמות, ולפני תחית המתים. כי הענין של יצחק זה "ואכל מכל" – בחינת אכילת הקרבנות, "קדשים" (הוא בעצמו עולה תמימה). רואים שיש לרבי מרדכי מנעשכיז זיקה לכל אחד משלשת הדברים שכנגד שלשת האבות: זה שהיה עושה מופתים לגוים כדי לפרסם אלקות בעולם זה בחינת אברהם, זה שממונה על מפתחות בית המקדש זה בחינת יצחק, וזה שרק לו גילו את תחית המתים זה בחינת יעקב.

שוב, הוא היה אומר שאם יהיה לו רק את השלחן וכוס הקפה של הרבי שלו הוא יחיה מתים פשוטו כמשמעו. פעם הגיע לזלאטשוב להילולא, ואז כבדו אותו לשתות כוס קפה בכוס של הרבי, ותוך כדי כך האלמנה של רבי מיכל אמרה שאתה אמרת כך וכך, ויש כלה צעירה שעומדת להתחתן והיא נוטה למות – חולה אנושה – אז נראה אותך. הוא לא הסס, וגרד קצת נסורת מהשולחן ושם את זה בשירים של הקפה שהוא שתה, שלח לה ומיד היא נתרפאה.

יש סיפור, בגיל יותר מבוגר, שהוא חיתן משרת ומשרתת – שני יתומים – כמו שמסופר דברים דומים על הבעל שם טוב. הוא עשה חתונה כיד המלך ליתומים, וזה היה יום מאד חם בקיץ, אז כל הילדים של העיר תוך כדי השמחה יצאו להקר באיזו באר מים. שם ילדה אחת נפלה לתוך הבאר וטבעה, ואף אחד לא שם לב. כעבור כמה שעות טובות שחפשו ולא מצאו אותה מצאו את בגדיה שם, ומישהו צלל לתוך הבאר והוציא את הגופה. אז האמא של הילדה רצה לרבי ואמרה – אצלכם שמחה ואצלי אבל, איך זה יכול להיות ביחד?! אז הוא אמר לחמם את הגופה, וכשחממו היא קמה לתחיה. תחית המתים ממש.

בענין היחס שלו למתנגדים, אולי זה קשור לסיפור שהיה לו בצעירותו: כשהיה רבי יותר מבוגר הגיע אליו בחור צעיר מוכה שחין באופן איום ונורא בכל גופו. כשראה את הבחור הזה צעק לשמים – רבש"ע שוין גענוג (כבר מספיק). אז הבחור הזה הלך הביתה ונפטר. אחר כך הוא הסביר לחסידים שכאשר הוא היה בחור צעיר הוא נסע לרבי שלו, המגיד מזלאטשוב, ובתקופה ההיא היה צם הפסקות. אבל אם באמצע השבוע הרגיש שהוא צריך לאכול היה מיד אוכל, כי הרגיש שזה סכנת נפשות. פעם אחת כשהוא נסע לרבי הוא היה בתוך הפסקה, והרגיש שחייב לאכול, אז ניגש לבית היהודי הראשון ובקש משהו לאכול – אמר שחייב לאכול. אז היהודי שם, שהיה מתנגד שרוף, אמר שלא אתן לך לאכול כי אני יודע שאתה חסיד ונוסע לרבי שלך. הוא יצא משם, רץ מהר לבית אחר, ושם נתנו לו לאכול. אותו אחד שלא נתן לו מת, והעונש שלו היה להתגלגל בבחור עם השחין, ולכן כשהוא ראה אותו אמר לה' שזה מספיק – די.

לפני שהוא נפטר, היום לפני הדר שנים ב-ח' ניסן, הוא השתטח על הארץ בפישוט ידים ורגלים וצעק לשמים – איך אני מגיע לרבי בלי שמאז השתניתי כלום. שמאז שהיה צעיר אצל הרבי שלו – לא התקדם.

צדיקי הדור היו אומרים עליו את הפתגם "עס זיצט א קיסר און מען קען נישט צו קומען צו עם" ("יושב קיסר, ואי אפשר להתקרב אליו").

המופת הראשון שעשה כשהגיע למקומו הקבוע, עיר ממלכתו נעשכיז – חנוכת הרבוויסטע שלו שמה – זה שהיתה אשה משותקת בעיר. יש רבנים שבוחנים אותם בדרוש... הוא הגיע לשם והיתה אשה משותקת, אשה חשובה כנראה, והוא גם שלח לה את שירי הקפה שלו והיא קמה והלכה אליו, "ותהום כל העיר". אז הוא אמר שהסיבה שהיא חלתה כל כך – ויש בזה מוסר השכל גדול – זה בגלל שעשו לה כל מיני סגולות שונות, כל מיני רופאים. מכאן נלמד מוסר השכל שלא צריך סגולות, רק צדיק אמת.

פעם אחת אשה עקרה הגיעה אליו, והוא אמר לה לקחת היי (שחת), לבשל את זה ולשתות, וזהו. היא נסעה הביתה ובעלה וכולם אמרו שזה שטויות, אז היא לא עשתה את זה. היתה לה שכנה עקרה ששמעה את זה, ועשתה לעצמה את ההיי עם המים הרותחים ונפקדה.

היה מישהו שהיה חולה ריאות, משהו סופני אז (כמו אצל רבי נחמן), והוא הלך לפרופסורים הכי גדולים שהיו אז בעולם ולא מצאו לו רפואה. אז הרבי אמר לו לשתות מי סיד – לקחת סיד, לבשל את זה במים ולשתות את זה. כך הוא עשה, והוא התרפא. הוא חזר לפרופסור הגדול, והוא מאד התפלא. הוא חפש את זה בכל ספרי הרפואה שלו, כל מה שהיה מצוי בעולם, ולא מצא כזה דבר. אבל הוא לא הרפה והמשיך לחפש, חפש בספריות של ימי קדם, עד שבאיזה ספר ישן של רפואה מימי קדם מצא את הדבר הזה. כשבנו של רבי מרדכי, רבי יצחק, סיפר את הסיפור אמר שאבא ודאי לא ידע את זה מספר של ימי קדם, אלא רק ברוה"ק שזו הרפואה. אבל הסיק מוסר השכל – שרופאים של ימינו (וזה שייך בכל דור), בדווקא משכיחים את הרפואות הישנות כדי להרוויח כסף מהחדשות.

כשהיה צעיר הוא היה סוחר, וכל השנה חסך כסף, עד שלקראת סוכות הצטברו אצלו ששה רובל ונסע ללייפציג לקנות אתרוג מהודר (גם על דרך סיפורים אודות הרבה צדיקים). בדרך פגש יהודי בוכה, שהסביר שהוא שואב מים וסוסו מת ובלי זה אין לו פרנסה. הוא נתן לו את ששת הרובל של האתרוג והוא קנה סוס חדש. אחר כך הוא אמר, לפי גירסא אחת, שמה ההבדל – זה מצות ה' וזה מצות ה'. ולפי גרסא שניה, יותר יפה, אמר שכל העולם יברך על אתרוג ואני אברך על הסוס (הסיום הטוב של הסיפור שבסוף הביאו לו אתרוג עוד יותר מהודר). כנראה יש איזה קשר בין אתרוגים לסוסים...

בסיפור של השיתוק ברגליים – סיפורי נו"ה. אחד מסיפורי היסוד של העכבר. הווארט של המלכות זה "עס זיצט א קיסר וכו'". עוד סיפור של נו"ה, שהיה חסיד בשם ועלועל, כנראה אחד החשובים, שהיה לו בן משותק. הוא  הביא אותו, והרבה זמן הרבי לא קבל אותו, ובסוף אומר לו שיאמר לבן שיקום ויבוא אליו. זה לא היה שייך בכלל שיזוז, אבל לאור פקודת הרבי הבן בקושי רב קם וצלע בכל הכח והמאמצים לרבי, אבל ברגע שהגיע לרבי התמוטט לגמרי ונפל על הארץ. הם לא היו מקומיים, אז הרבי אמר לאבא שיקח אותו ויחזרו הביתה. הוא כבר בסדר, רק שבנהר הראשון יטבול ואז הכל יסתדר, וכך היה.

היה בעל ה"אור פני משה", חוץ מזה שהיה צדיק היה גם סופר סת"ם מעולה. כשהוא כבר היה יהודי זקן רבי מרדכי בקש ממנו שיכתוב לו ספר תורה והוא סרב, ואמר שהוא מסרב בגלל שמי יודע אם הוא יספיק לגמור את הספר, והוא לא רוצה שמישהו אחר יסיים וגם לא שיגנזו מה שכתב, לכן לא רוצה להתחיל. כך עבר זמן, עד שבסוף הנעשכיזר אמר לו שיהיה בסדר – שמבטיח לו שיגמור את זה. גם לסיפור הזה יש כמה גרסאות. לפי גרסא אחת הוא משך את זה 15 שנה והאריך ימים ושנים טובות. יש גרסא אחרת שזה היה רק 7 שנים. יש גרסא לסיפור הזה שהסבה שסרב בהתחלה זה בגלל שהרבי ר' אלימלך התגלה אליו לומר לו שלא ילך לנעשכיז. ה' סובב את זה שהיתה לו בת חולנית, ולא היה לו שום מנוס רק להביא אותה לנעשכיזער, אז כאשר הוא הגיע ר' מרדכי בקש ממנו שיכתוב לו את ספר התורה. יש גם גרסא שאת השמות, האזכרות, הנעשכיזער כתב בעצמו בספר. אחר כך ספר התורה הזה התגלגל עד שהגיע בסוף לר' יהושע מבעלז, שקנה את זה באיזה סכום אגדי.

הרוז'ינער גם מאד החזיק מהנעשכיזר, אף על פי שלא הכיר אותו. בהסכמה לספר תולדות אדם, של בנו, הרבה בשבחו מאד מאד. והוא סיפר – גם ספור שיש ספורים דומים לו – לענין עגונה. באה אליו עגונה והוא שלח אותה לאיזה קרעטשמע ושם נכנס חיל והתחיל לדבר איתה בדרך חבה, והיא נבהלה. אמר לה – מה זאת, אינך מכירה אותי הלא אני בעלך, וראתה שנכון. תוך כדי זה נכנס המפקד וקרא לו מהר, הוא התחצף למפקד ואמר שלא יבלבל לו את הראש ואז המפקד הוציא את האקדח ירה בו והרג אותו על המקום. היא עוד יותר נבהלה, והלכה וספרה הכל לנעשכיזר. הוא אמר שבעלה מת מזה כמה שנים, אחרי שהתחבר לחבורת פושעים, והוא המשיך אותו לעולם הזה רק כדי שתהיה לה עדות שמת.

ראינו שיש הרבה דברי חבה והערכה אליו – החוזה, רבי ברוך, הד"ח, הרוז'ינער, וכעת דבר שקשור למגיד מקוזניץ. לסיפור הבא יש גם חוש הומור, שזה אחת מתכונות המנהיג האמיתי כמבואר אצלנו. יהודי אחד בא לקוזניצער ובקש תעניתים, אז שלח אותו. הוא הגיע לנעשכיז וגם בקש תעניתים – בן אדם שאוהב לצום. הרבי אמר לו שקודם משך תקופה יצום כל ערב ר"ח – יו"כ קטן. אחר כך תתחיל לצום יום אחד כל עשרה ימים, ואחר כך כל שני וחמישי, ואחר כך כבר לא תצטרך לצום כי כבר תהיה בעולם העליון. זה סיפור נחמד בפני עצמו. מה שיוצא כאן, או שהתכוון לזה או שלא, סדרה מאד יפה – פעם בחדש, ג"פ בחדש, ח"פ בחדש. זה סדרה של כל מספר אהבה שני, מספרי האותיות של מילויי האות א עד אין סוף: א אלף אלף למד פא.... זה קשור לחתך זהב – לזה קשור סוד תיקון התעניתים. אם היה חי יותר היה צריך לתת לו לצום 21 ימים בחדש (בערך ימי העבודה בחדש).

פעם אחד מצדיקי הדור היה אצלו (לא כתוב מי) והתחיל לשבח אותו בפניו. זה גם כן דבר שכתוב אצל כמה צדיקים אותו סיפור. הוא היה מאד ענו, אבל בכל אופן כאשר התחיל לשבח אותו הוא הטה אוזן. כל הנוכחים תמהו – איך זה יכול להיות, הרי הוא מאד מאד שפל ברך, ואיך מטה אזן לשמוע את שבחיו. אז אותו צדיק אמר לנוכחים, דעו לכם שהוא פשוט לא שומע מה שאני אומר. מעשה שהיה כך היה – כך סיפר אותו צדיק – שבצעירותו פעם אחת הוא נקלע בחורף, בשלג וקור אימים (סכנת נפשות, כמו שראינו בסיפור קודם), לחדר שהיתה שם אשה. האשה שרה לה, והוא לא רצה לשמוע קול אשה – "קול באשה ערוה" – וגם לא היה יכול לברוח מהבית בגלל הקור, אז הוא בקש מה' שלא ישמע וה' נתן לו. יכול להיות שזה אחרי הסיפור הקודם, שהוא מת מקור (או שהרגיש בנפשו שאפשר למות מקור, שזה פקוח נפש של ממש). אז כמו שלא שמע קול אשה כך לא שמע את השבחים. הענין הזה גם מסופר על רבי זושא, ועוד צדיקים. בכל אופן, כאן החידוש זה הסיום. יוצא מכאן איזה רמז ששבחים זה קול אשה. שמשבחים מישהו זה זמר מעלמא דנוקבא, זמר של אשה.

כמה שבסוף ימיו היה עשיר גדול מאד חסך – כל פעם שיצא מהחדר אמר להנמיך את הנרות. הבעל שם טוב תמיד הוסיף אור, כשנכנס, וזה השלים אותו – שכשיוצאים צריך להנמיך את החשמל (אולי זה סגולה להיות עשיר).

עוד צדיק שמביא אותו – שזה בשבילי אולי הכי חשוב מהכל – זה הרבי ר' בונים (שלא מביא הרבה צדיקים, עד כמה שזכור לי). בקול שמחה, בהוספות, מביא ווארט שלו על הפסוק ה' רועי לא אחסר. עד כאן לא היתה לנו תורה שלו (תורותיו של רבי מרדכי מופיעות בספר רשפי אש עיי"ש). הוא פרש "ה' רועי לא אחסר" – שלא אחסר במודע, לדעת תמיד ולומר "ה' רועי", שזה לא ימוש מפי.