רבי מרדכי ושלשת האבות – משיח, מקדש, תחית המתים

אם נחזור רגע לסיפור של הדברי חיים, שרק לשלשה גילו את קץ הימין – יעקב, דניאל והנעשכיזר – אז אפשר לומר, ולקשר את זה גם למה שדברנו קודם, עשיית מופתים לגוים, שזה דווקא הענין של אברהם אבינו, שאם ליעקב גילו תחה"מ מה זה אברהם ויצחק? צריך לומר שלאברהם גילו את הענין של משיח, כמו שהרמב"ן כותב שהמלחמות שלו זה מלחמות של משיח, והיעוד המשיחי שלו זה שכולם יעבדו את ה' שכם אחד ("עד מקום שכם"). אם אברהם אבינו זה הגילוי של ביאת המשיח ויעקב אבינו זה הגילוי של תחית המתים (שלא מת), שבאה אחר כך, צריך לומר שיצחק אבינו זה הגילוי של בנין בית המקדש השלישי והנצחי, שזה אחרי ביאת המשיח, אחרי המלחמות, ולפני תחית המתים. כי הענין של יצחק זה "ואכל מכל" – בחינת אכילת הקרבנות, "קדשים" (הוא בעצמו עולה תמימה). רואים שיש לרבי מרדכי מנעשכיז זיקה לכל אחד משלשת הדברים שכנגד שלשת האבות: זה שהיה עושה מופתים לגוים כדי לפרסם אלקות בעולם זה בחינת אברהם, זה שממונה על מפתחות בית המקדש זה בחינת יצחק, וזה שרק לו גילו את תחית המתים זה בחינת יעקב.

שוב, הוא היה אומר שאם יהיה לו רק את השלחן וכוס הקפה של הרבי שלו הוא יחיה מתים פשוטו כמשמעו. פעם הגיע לזלאטשוב להילולא, ואז כבדו אותו לשתות כוס קפה בכוס של הרבי, ותוך כדי כך האלמנה של רבי מיכל אמרה שאתה אמרת כך וכך, ויש כלה צעירה שעומדת להתחתן והיא נוטה למות – חולה אנושה – אז נראה אותך. הוא לא הסס, וגרד קצת נסורת מהשולחן ושם את זה בשירים של הקפה שהוא שתה, שלח לה ומיד היא נתרפאה.

יש סיפור, בגיל יותר מבוגר, שהוא חיתן משרת ומשרתת – שני יתומים – כמו שמסופר דברים דומים על הבעל שם טוב. הוא עשה חתונה כיד המלך ליתומים, וזה היה יום מאד חם בקיץ, אז כל הילדים של העיר תוך כדי השמחה יצאו להקר באיזו באר מים. שם ילדה אחת נפלה לתוך הבאר וטבעה, ואף אחד לא שם לב. כעבור כמה שעות טובות שחפשו ולא מצאו אותה מצאו את בגדיה שם, ומישהו צלל לתוך הבאר והוציא את הגופה. אז האמא של הילדה רצה לרבי ואמרה – אצלכם שמחה ואצלי אבל, איך זה יכול להיות ביחד?! אז הוא אמר לחמם את הגופה, וכשחממו היא קמה לתחיה. תחית המתים ממש.

בענין היחס שלו למתנגדים, אולי זה קשור לסיפור שהיה לו בצעירותו: כשהיה רבי יותר מבוגר הגיע אליו בחור צעיר מוכה שחין באופן איום ונורא בכל גופו. כשראה את הבחור הזה צעק לשמים – רבש"ע שוין גענוג (כבר מספיק). אז הבחור הזה הלך הביתה ונפטר. אחר כך הוא הסביר לחסידים שכאשר הוא היה בחור צעיר הוא נסע לרבי שלו, המגיד מזלאטשוב, ובתקופה ההיא היה צם הפסקות. אבל אם באמצע השבוע הרגיש שהוא צריך לאכול היה מיד אוכל, כי הרגיש שזה סכנת נפשות. פעם אחת כשהוא נסע לרבי הוא היה בתוך הפסקה, והרגיש שחייב לאכול, אז ניגש לבית היהודי הראשון ובקש משהו לאכול – אמר שחייב לאכול. אז היהודי שם, שהיה מתנגד שרוף, אמר שלא אתן לך לאכול כי אני יודע שאתה חסיד ונוסע לרבי שלך. הוא יצא משם, רץ מהר לבית אחר, ושם נתנו לו לאכול. אותו אחד שלא נתן לו מת, והעונש שלו היה להתגלגל בבחור עם השחין, ולכן כשהוא ראה אותו אמר לה' שזה מספיק – די.

לפני שהוא נפטר, היום לפני הדר שנים ב-ח' ניסן, הוא השתטח על הארץ בפישוט ידים ורגלים וצעק לשמים – איך אני מגיע לרבי בלי שמאז השתניתי כלום. שמאז שהיה צעיר אצל הרבי שלו – לא התקדם.

צדיקי הדור היו אומרים עליו את הפתגם "עס זיצט א קיסר און מען קען נישט צו קומען צו עם" ("יושב קיסר, ואי אפשר להתקרב אליו").

המופת הראשון שעשה כשהגיע למקומו הקבוע, עיר ממלכתו נעשכיז – חנוכת הרבוויסטע שלו שמה – זה שהיתה אשה משותקת בעיר. יש רבנים שבוחנים אותם בדרוש... הוא הגיע לשם והיתה אשה משותקת, אשה חשובה כנראה, והוא גם שלח לה את שירי הקפה שלו והיא קמה והלכה אליו, "ותהום כל העיר". אז הוא אמר שהסיבה שהיא חלתה כל כך – ויש בזה מוסר השכל גדול – זה בגלל שעשו לה כל מיני סגולות שונות, כל מיני רופאים. מכאן נלמד מוסר השכל שלא צריך סגולות, רק צדיק אמת.

פעם אחת אשה עקרה הגיעה אליו, והוא אמר לה לקחת היי (שחת), לבשל את זה ולשתות, וזהו. היא נסעה הביתה ובעלה וכולם אמרו שזה שטויות, אז היא לא עשתה את זה. היתה לה שכנה עקרה ששמעה את זה, ועשתה לעצמה את ההיי עם המים הרותחים ונפקדה.

היה מישהו שהיה חולה ריאות, משהו סופני אז (כמו אצל רבי נחמן), והוא הלך לפרופסורים הכי גדולים שהיו אז בעולם ולא מצאו לו רפואה. אז הרבי אמר לו לשתות מי סיד – לקחת סיד, לבשל את זה במים ולשתות את זה. כך הוא עשה, והוא התרפא. הוא חזר לפרופסור הגדול, והוא מאד התפלא. הוא חפש את זה בכל ספרי הרפואה שלו, כל מה שהיה מצוי בעולם, ולא מצא כזה דבר. אבל הוא לא הרפה והמשיך לחפש, חפש בספריות של ימי קדם, עד שבאיזה ספר ישן של רפואה מימי קדם מצא את הדבר הזה. כשבנו של רבי מרדכי, רבי יצחק, סיפר את הסיפור אמר שאבא ודאי לא ידע את זה מספר של ימי קדם, אלא רק ברוה"ק שזו הרפואה. אבל הסיק מוסר השכל – שרופאים של ימינו (וזה שייך בכל דור), בדווקא משכיחים את הרפואות הישנות כדי להרוויח כסף מהחדשות.

כשהיה צעיר הוא היה סוחר, וכל השנה חסך כסף, עד שלקראת סוכות הצטברו אצלו ששה רובל ונסע ללייפציג לקנות אתרוג מהודר (גם על דרך סיפורים אודות הרבה צדיקים). בדרך פגש יהודי בוכה, שהסביר שהוא שואב מים וסוסו מת ובלי זה אין לו פרנסה. הוא נתן לו את ששת הרובל של האתרוג והוא קנה סוס חדש. אחר כך הוא אמר, לפי גירסא אחת, שמה ההבדל – זה מצות ה' וזה מצות ה'. ולפי גרסא שניה, יותר יפה, אמר שכל העולם יברך על אתרוג ואני אברך על הסוס (הסיום הטוב של הסיפור שבסוף הביאו לו אתרוג עוד יותר מהודר). כנראה יש איזה קשר בין אתרוגים לסוסים...