בסיפור של השיתוק ברגליים – סיפורי נו"ה. אחד מסיפורי היסוד של העכבר. הווארט של המלכות זה "עס זיצט א קיסר וכו'". עוד סיפור של נו"ה, שהיה חסיד בשם ועלועל, כנראה אחד החשובים, שהיה לו בן משותק. הוא  הביא אותו, והרבה זמן הרבי לא קבל אותו, ובסוף אומר לו שיאמר לבן שיקום ויבוא אליו. זה לא היה שייך בכלל שיזוז, אבל לאור פקודת הרבי הבן בקושי רב קם וצלע בכל הכח והמאמצים לרבי, אבל ברגע שהגיע לרבי התמוטט לגמרי ונפל על הארץ. הם לא היו מקומיים, אז הרבי אמר לאבא שיקח אותו ויחזרו הביתה. הוא כבר בסדר, רק שבנהר הראשון יטבול ואז הכל יסתדר, וכך היה.

היה בעל ה"אור פני משה", חוץ מזה שהיה צדיק היה גם סופר סת"ם מעולה. כשהוא כבר היה יהודי זקן רבי מרדכי בקש ממנו שיכתוב לו ספר תורה והוא סרב, ואמר שהוא מסרב בגלל שמי יודע אם הוא יספיק לגמור את הספר, והוא לא רוצה שמישהו אחר יסיים וגם לא שיגנזו מה שכתב, לכן לא רוצה להתחיל. כך עבר זמן, עד שבסוף הנעשכיזר אמר לו שיהיה בסדר – שמבטיח לו שיגמור את זה. גם לסיפור הזה יש כמה גרסאות. לפי גרסא אחת הוא משך את זה 15 שנה והאריך ימים ושנים טובות. יש גרסא אחרת שזה היה רק 7 שנים. יש גרסא לסיפור הזה שהסבה שסרב בהתחלה זה בגלל שהרבי ר' אלימלך התגלה אליו לומר לו שלא ילך לנעשכיז. ה' סובב את זה שהיתה לו בת חולנית, ולא היה לו שום מנוס רק להביא אותה לנעשכיזער, אז כאשר הוא הגיע ר' מרדכי בקש ממנו שיכתוב לו את ספר התורה. יש גם גרסא שאת השמות, האזכרות, הנעשכיזער כתב בעצמו בספר. אחר כך ספר התורה הזה התגלגל עד שהגיע בסוף לר' יהושע מבעלז, שקנה את זה באיזה סכום אגדי.

הרוז'ינער גם מאד החזיק מהנעשכיזר, אף על פי שלא הכיר אותו. בהסכמה לספר תולדות אדם, של בנו, הרבה בשבחו מאד מאד. והוא סיפר – גם ספור שיש ספורים דומים לו – לענין עגונה. באה אליו עגונה והוא שלח אותה לאיזה קרעטשמע ושם נכנס חיל והתחיל לדבר איתה בדרך חבה, והיא נבהלה. אמר לה – מה זאת, אינך מכירה אותי הלא אני בעלך, וראתה שנכון. תוך כדי זה נכנס המפקד וקרא לו מהר, הוא התחצף למפקד ואמר שלא יבלבל לו את הראש ואז המפקד הוציא את האקדח ירה בו והרג אותו על המקום. היא עוד יותר נבהלה, והלכה וספרה הכל לנעשכיזר. הוא אמר שבעלה מת מזה כמה שנים, אחרי שהתחבר לחבורת פושעים, והוא המשיך אותו לעולם הזה רק כדי שתהיה לה עדות שמת.

ראינו שיש הרבה דברי חבה והערכה אליו – החוזה, רבי ברוך, הד"ח, הרוז'ינער, וכעת דבר שקשור למגיד מקוזניץ. לסיפור הבא יש גם חוש הומור, שזה אחת מתכונות המנהיג האמיתי כמבואר אצלנו. יהודי אחד בא לקוזניצער ובקש תעניתים, אז שלח אותו. הוא הגיע לנעשכיז וגם בקש תעניתים – בן אדם שאוהב לצום. הרבי אמר לו שקודם משך תקופה יצום כל ערב ר"ח – יו"כ קטן. אחר כך תתחיל לצום יום אחד כל עשרה ימים, ואחר כך כל שני וחמישי, ואחר כך כבר לא תצטרך לצום כי כבר תהיה בעולם העליון. זה סיפור נחמד בפני עצמו. מה שיוצא כאן, או שהתכוון לזה או שלא, סדרה מאד יפה – פעם בחדש, ג"פ בחדש, ח"פ בחדש. זה סדרה של כל מספר אהבה שני, מספרי האותיות של מילויי האות א עד אין סוף: א אלף אלף למד פא.... זה קשור לחתך זהב – לזה קשור סוד תיקון התעניתים. אם היה חי יותר היה צריך לתת לו לצום 21 ימים בחדש (בערך ימי העבודה בחדש).

פעם אחד מצדיקי הדור היה אצלו (לא כתוב מי) והתחיל לשבח אותו בפניו. זה גם כן דבר שכתוב אצל כמה צדיקים אותו סיפור. הוא היה מאד ענו, אבל בכל אופן כאשר התחיל לשבח אותו הוא הטה אוזן. כל הנוכחים תמהו – איך זה יכול להיות, הרי הוא מאד מאד שפל ברך, ואיך מטה אזן לשמוע את שבחיו. אז אותו צדיק אמר לנוכחים, דעו לכם שהוא פשוט לא שומע מה שאני אומר. מעשה שהיה כך היה – כך סיפר אותו צדיק – שבצעירותו פעם אחת הוא נקלע בחורף, בשלג וקור אימים (סכנת נפשות, כמו שראינו בסיפור קודם), לחדר שהיתה שם אשה. האשה שרה לה, והוא לא רצה לשמוע קול אשה – "קול באשה ערוה" – וגם לא היה יכול לברוח מהבית בגלל הקור, אז הוא בקש מה' שלא ישמע וה' נתן לו. יכול להיות שזה אחרי הסיפור הקודם, שהוא מת מקור (או שהרגיש בנפשו שאפשר למות מקור, שזה פקוח נפש של ממש). אז כמו שלא שמע קול אשה כך לא שמע את השבחים. הענין הזה גם מסופר על רבי זושא, ועוד צדיקים. בכל אופן, כאן החידוש זה הסיום. יוצא מכאן איזה רמז ששבחים זה קול אשה. שמשבחים מישהו זה זמר מעלמא דנוקבא, זמר של אשה.

כמה שבסוף ימיו היה עשיר גדול מאד חסך – כל פעם שיצא מהחדר אמר להנמיך את הנרות. הבעל שם טוב תמיד הוסיף אור, כשנכנס, וזה השלים אותו – שכשיוצאים צריך להנמיך את החשמל (אולי זה סגולה להיות עשיר).

עוד צדיק שמביא אותו – שזה בשבילי אולי הכי חשוב מהכל – זה הרבי ר' בונים (שלא מביא הרבה צדיקים, עד כמה שזכור לי). בקול שמחה, בהוספות, מביא ווארט שלו על הפסוק ה' רועי לא אחסר. עד כאן לא היתה לנו תורה שלו (תורותיו של רבי מרדכי מופיעות בספר רשפי אש עיי"ש). הוא פרש "ה' רועי לא אחסר" – שלא אחסר במודע, לדעת תמיד ולומר "ה' רועי", שזה לא ימוש מפי.