ה. עוד סיפורי רבי מרדכי מנעשכיז

השלמות (בדרך חזור):

היתה לרבי מרדכי אשה טובה. יש צדיקים שמספרים עליהם ההיפך. מהסיפור הבא משמע שהיא היתה צדקת גדולה. אפשר לומר שבשביל להחיות מתים כדבר שבשגרה זה "הכל מן האשה". לפני שהוא התעשר, כשהוא היה צעיר ורק התחתן, אז הוא היה באיזה עיר – לא נעשכיז, הוא עבר כמה עירות עד שהגיע לנעשכיז – כנראה שהוא היה רב והיו כמה בעלי-בתים שהשלישו אצלו כסף. באו גנבים וגנבו את הכסף והוא היה בצרה – זה כסף לא שלו והוא צריך להחזיר. על המקום אשתו באה ואמרה שיש לה בגד אחד יקר, הדבר הכי יקר שיש לה – שילך וימכור את זה ויהיה לו כסף להחזיר. הוא אמר לו שבזכות זה, הוא רואה ברוה"ק שעתיד להיות פעם עשיר גדול, ואז יקנה לה ב-3000 רובל בגד הכי יקר (היא צחקה, מן הסתם). זה היה כשהיו זוג צעיר, וכשהתעשר הוא רצה לקיים את ההבטחה שלו – אמר שרוצה לקנות לה בגד ב-3000 רובל. היא אמרה שהיא מוותרת, ושבמקום זה היא זכתה להוליד לו שלשה בנים צדיקים, וזה יותר יקר לה מה-3000 רובל. זה סיפור על אשתו.

אמרנו שהזדמן שהוא והשפולער זיידע והזאסלאבער חזן נפגשו בסיפור של המטאטא. יש עוד סיפור שלהם שהיו צעירים, אולי גם בתקופה הזאת ששלשתם נעו בגלות, שכצעירים קבלו החלטה ביניהם שהם לא יהיו גוטער-אידן. כעבור כמה שנים השפאלער זיידע הגיע אליו וראה שהוא כן רבי, מנהיג עדה, והוא שאל – מה זה? הרי קבלנו החלטה! אז הוא ספר לו שפעם הוא הלך בשלג וראה שם יהודי שקפא מקור ומת, וגם הוא קפא מקור ונפטר – מות קליני – אז הוא עלה לשמים ואמרו לו שלא הגיע הזמן שלו והוא חייב לחזור לעולם הזה. הוא אמר שהוא לא מעונין. הפצירו בו שצריך לחזור, אז אמר – טוב, אז שגם היהודי ששוכב לידי מת יקום. הסכימו, אבל אמר שעדיין אין לי ענין לחזור לעולם הזה ולסבול את כל הצרות של עם ישראל. אז אמרו שמבטיחים לך שנמלא את כל משאלות לבך – שמה שתרצה לטובת עם ישראל אנחנו ניתן לך. רק בתנאי זה הוא הסכים לחזור. אז אחרי זה הוא נעשה רבי. כך הסביר לשפולער זיידא.

אם הזכרנו את השלג, יש איתו כמה סיפורי שלג. היו יהודים שהיו מתפרנסים משלג. אם לא יורד גשם אז יש חקלאים שזה הורס להם את הפרנסה, וכך יש אנשים שבלי שלג זה אסון טבע כלכלי בשבילם. סיפור אחד שבאו שני בעלי-בתים ממקום רחוק, מתוך זה שהכירו בו שהוא בעל מופת גדול. נכנס אחד מהשניים לבקש מהרבי משהו, והדבר הראשון שרבי מרדכי הריח שלא יודע אם זה חסיד בכלל – וכפי שנראה מההמשך הוא לא סבל מתנגדים (וכפי שנראה מעוד סיפור לקמן) – אז שאל אותו אם הוא חסיד, ואמר שכן, ומאמין בבעל שם טוב. במאמר מוסגר: כנראה להיות כלי לכל המופתים צריך להיות חסיד, אם כי בתחלת הדרך פעל ישועות גם אצל הגוים והיו באים אליו, עד שבשלב מסוים הפסיק ואמר שכבר הספיק לפרסם את ה' בעולם וכבר לא צריך להתעסק עם הגוים. בענין הזה הוא דומה לאברהם אבינו, שמפרסם ה' בעולם אצל הגוים, עד שהפסיק עם זה כי זה לא עצם הענין שלו. נחזור לסיפור הקודם: היהודי אמר שהוא חסיד, והוא צריך שלג – לא ירד שלג. הוא ברך אותו בשלג, ואחר כך הוא שם לב שעוד מישהו מחכה לו בחוץ. הוא שאל – למה החבר לך לא נכנס? הוא אמר שהוא שכן שלי, והוא גם צריך שלג, אבל הוא 'מתנגד'. הוא אמר זה יעזור לי אז ממילא זה יעזור גם לו, אז אין לו מה להכנס. ממה נפשך – אם זה לא יעזור, ודאי שאין לו מה להכנס, ואם כן יעזור ממילא יעזור גם לו. אז הרבי הסתכל חזק על היהודי הזה ואמר "אזוי?!" (ככה?!), ופטר אותם לשלום. אז באמת היה נס גלוי, שרק בחלקה של החסיד ירד שלג, ואצל השכן המתנגד לא ירדה טפת שלג.

עוד סיפור על שלג: בתוך נעשכיז היה צורך בשלג, ואנשים באו ובקשו שלג. זה היה בסוף ימיו, כשהיה לוקח כסף – בקשו, נתנו את הסכום, וירד שלג. היה לו שמש שאמר שהילדים ברחוב אומרים שהרבי קבל כסף והוריד שלג. אז הוא אומר לשמש אז אם כן הנה סכום כסף – לך תקנה לילדים נעלים חדשות, שלא ילכלכו את השלג שלי.

פעם הגיע אליו זקן אחד, כולם נכנסים אליו והוא פועל ישועות אצל כולם, אבל בשום פנים ואופן לא הסכים שהזקן הזה יכנס. הוא חכה הרבה ימים, שבוע, והוא לא הסכים שיכנס. לא היה כזה דבר. עד שבסוף, אחרי הרבה זמן שהוא חכה, הוא נתן לו להכנס, ועשה לו מה שעשה לו. אחר כך הוא ספר לחסידים מה זה היה. הוא אמר שכל אדם לפי העברות שלו בעולם הזה מתלבש באיזה דמות של חיה, או משהו דומה, והזקן הזה התלבש בתוך דמות של עכבר, והוא לא סובל עכברים בבית שלו ולא היה יכול להכניס אותו הביתה. לקח לרבי הרבה שבועות עד שהפשיט אותו מהלבוש הזה של העכבר, ואז הסכים לקבל אותו. כאשר נעשה מהסיפורים פרצוף, הסיפור הזה קשור לקדושת הברית, כי היסוד זה להתלבש בלבוש של משהו – או לבוש טהור או לבוש טמא. עכבר, באופן מיוחד, מצביע על פגם הברית (גם נגמר עם בר – ברית עכורה).

השר-שלום מבעלז, שלא זכה להכיר אותו אישית, היה אומר עליו שהוא הרבי שלו. כל כך למה? כי פעם אחת בצעירותו, כשלמד תורה, למד מסכת מדות, והתקשה באיזה תוי"ט שם בחשבונות. הוא שבר את הראש שלו על זה הרבה זמן אבל לא הצליח להבין, עד שמתוך יגיעה בתורה נחלש ונרדם על הספר. תוך כדי שהוא נרדם הופיע איזה זקן, שיש לו אזור – חגורה – מלא מפתחות, כל החגורה צרורות של מפתחות. הוא אמר לו – בא איתי. לקח אותו לארץ ישראל, לירושלים, והביא אותו לבית המקדש. ואז הוא התחיל לפתוח את כל השערים שם והראה לו את כל מה שקורה שם. אחר כך אמר לו – עכשיו תסתכל עוד הפעם בתוי"ט ותבין מה שהוא כותב. לפני שהוא התעורר מהחזיון הזה שאל את הזקן מי אתה, אז הוא אמר לו – אני מרדכי בן גיטל (= חשמל, זך במשולש, אהיה פעמים חי), שזה השם של רבי מרדכי מנעשכיז, ואני ממונה על מפתחות בית המקדש. ובאמת כך היה, שכאשר התעורר הסתכל בפירוש ומיד הבין אותו על פי מה שראה. יכול להיות שהמפתחות של בית המקדש זה גם קשור למה שדברנו לפני כמה ימים על פתיחת העינים – לפתוח את העינים לראות נכון, לראות את בית המקדש ולהבין מה שכתוב, כמו בסיפור הזה.