[השלמה:

ד. בחקתי-בלק-כי תבוא – הכנעה-הבדלה-המתקה של הקללות

ארבעה פסוקי ברכה של בחקתי בסוד הוי'

בסוף הקללות של בחקתי נאמרו ד פסוקים של ברכה:

"וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר. והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם יען וביען במשפטי מאסו ואת חקתי געלה נפשם. ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני הוי' אלהיהם. וזכרתי להם ברית ראשנים אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלהים אני הוי'".

הפסוקים מכוונים כנגד ד אותיות שם הוי' ב"ה:

י – זכירת ברית אבות באבא עילאה, כאשר שלשת האבות הם בסוד קוצא-גזעא-שבילא דציור אות ה-י שבשם. הזכירה היא החל מיעקוב מלא, שרש עמוד התורה בחכמה, "אורייתא מחכמה נפקת". "והארץ אזכר" הוא בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ", אבא יסד ברתא.

ה –  בפסוק השני הברכה מכוסה, ומתגלה רק בפסוק השלישי. כיסוי זה שייך לבחינת בינה, ד"מינה דינין מתערין", ושבכללות היא בחינת עלמא דאתכסיא (הברכה סמויה מן העין ד"יען וביען" שבפסוק, וד"ל; המלה "יען" מופיעה צז פעמים בתנ"ך, סוד יחוד מה בן כו', הפיכת הקללה לברכה – יען צז = ברכה, ודוק).

ו – הפסוק השלישי מגלה שעונש הגלות וכו' (שבפסוק השני) הוא בעצם הכפרה על החטא והתגלות אהבת ה' הנצחית ("אהבת עולם אהבתיך") לעמו ישראל וקיום הברית אתם לעולמי עד. שני הפסוקים הם כנגד אמא וז"א, ה עילאה ו-ו שבשם, וכנ"ל.

ה – הפסוק הרביעי מזכיר את התגלות ה' לעיני העמים ביציאת מצרים, גילוי מלכותו יתברך – "להיות להם [לישראל] לאלהים [בקבלת עול מלכות שמים] אני [מלכות] הוי'" (= 729 = זך בריבוע וכו' = קרע שטן, המתקת כל הדינים), כנגד ה תתאה שבשם.

תיקון ה"אף" ולשונות ברית בקללות בחקתי

הסיום והתכלית, הגילוי של "אני הוי'", עולה "ואף". תבה זו מוזכרת כאן ג פעמים – "... ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם... ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם...", הבאות להמתיק את חרון אף ה', בסוד האות ו (סוד מילוי ה-ו של יעקוב, אות הרחמים והמשכת אור ה' לתחתונים במקומם הם) של "ואף". תבה זו מופיעה פעמיים בפסוקים שלפני "וזכרתי וגו'": "והנשארים בכם ימקו בעונם בארצת איביכם ואף בעונת אבתם אתם ימקו. והתודו את עונם ואת עון אבתם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי". שני פסוקים אלה (שבהם מופיעה תבת "ואף" לראשונה בתורה) מהווים מעבר מהקללות לברכה שבסוף, ודוק. ה פעמים "ואף" (סוד יהודית, כט במשולש) היינו המתקת ה דינים, ה גבורות (כאשר ב הראשונות כנגד חו"ג מכוסים יחסית וה-ג כנגד תנ"ה מגולים, וד"ל).

יש גם ה לשונות של ברית (כנגד ה חסדים): בריתי בריתי בריתי בריתי ברית = ה פעמים כתר, סוד שרש כריתת הברית בכתר עליון, למעלה מעלה מטעם ודעת (שעל כן "וזכרתי... ואף גם זאת..."), באהבה עצמית שאינה תלויה בדבר. ביחד עם ה פעמים ואף = 3535 = ז פעמים שרה = ה פעמים אשתו (של אברהם, העברי, ההופך, באהבתו, את העברה לאהבה וברכה – "והיה ברכה", הכל מן האשה הכשרה כ-שרה, היודעת איך להפנות את הקללה לישמעאל ואת הברכה ליצחק, וד"ל).

קללות לצורך ברכה, קללות המתהפכות לברכות, קללות בהן טמונות ברכות

מכל הנ"ל מתגלה, כמבואר לעיל, שהקללות היו לצורך הברכה שבסוף (שבעצם היא סוד הכפרה שבאה על ידי עונש הקללה כנ"ל, כאשר הברית עם בני ישראל לא תופר לעולם) – "הכל הולם אחר החיתום". אך במשנה תורה הברכה מתגלה כפנימיות ועצמיות הקללה עצמה כנ"ל, כלומר שהפיכת הקללה לברכה היא מיניה וביה ממש, עד שבסוף "אודך הוי' כי אנפת בי", כאשר מתגלה שמעולם לא היו קללות (במובנן הפשוט, אלא בסוד נחשת קלל, וד"ל), מאז ומתמיד היו הכל ברכות מאת אבינו אב הרחמן יתברך שמו לעד. והנה, יש ממוצע בין שתי הבחינות הנ"ל, והוא סוד הפיכת השי"ת את קללות בלעם הרשע, שבא לקלל את ישראל, לברכות – "ויהפֹך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך". בלעם רצה לקלל, ומתוך לשון הברכה אפשר גם להבין מה הוא התכוון לקלל (כמפורש בחז"ל), אך ה' שם לו חכה בפיו ובעל כרחו ברך במקום לקלל (ובברכות האחרונות אף הסכימה דעתו, כמבואר במ"א). נמצא שמה שגלוי לעין הן הברכות, אך ידוע שברכות אלו הן בעצם הפיכת הקללה (כחו המיוחד של בלעם, הלעומת זה של משה רבינו, המברך בעצם – " וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'") לברכה, ודוק.

הכנעה-הבדלה-המתקה

ג בחינות הנ"ל הן כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה:

הקללות הראשונות של פרשת בחקתי, שסוף הברכה לבוא בהן (קודם קללות ואח"כ הפיכה וגילוי הטוב והברכה שהיה בעונש הקללה), הן כנגד הכנעה, וכמו שנאמר שם בפירוש, בפסוק שבין שני ה"ואף" הראשונים הנ"ל לבין ג ה"ואף" האחרונים: "אף [בלי ה-ו הממתיק; הממוצע של ה פעמים ואף ופעם אחת אף = אלהים, וד"ל] אני אלך עמם בקרי והבאתי אתם בארץ איביהם או [סוד שם אלהים מעל ל-ו כינויו: אלהי אלהיך אלהיו אלהינו אלהיכם אלהיהם = תבונה, וד"ל] אז [סוד הוי' ב"ה, שאחד בעצם ואינו מקבל שום כינוי, מעל ל-ז בחינות אלהים הנ"ל, וד"ל] יכנע [או אז יכנע = קללה, לפי הכונה הנ"ל של או אז, או אז יכנע עולה 1274 = 49 פעמים הוי' ב"ה] לבבם הערל [או אז יכנע לבבם הערל = לב פעמים טוב, סוד מט ימי ספירת העמר] ואז ירצו את עונם".

"ויהפך הוי' וגו'" דבלעם היינו כנגד הבדלה (שנבדל מלקלל ובמקום הקללה באה הברכה הנבדלת בעצם).

צח הקללות של משנה תורה ("משנה" ביחס ל-מט הקללות של תורת כהנים כנ"ל), הן בסוד "אור צח", אור כתר עליון המתגלה על ידי שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, "כי מתוק האור". והיינו המתקה ממש "כיתרון האור מן החשך" עצמו ממש, גילוי האלף-פלא ("גל עיני ואביטה נפלאות [סוד נפל אות להדמות לקללה כנודע] מתורתך") בתוך הגולה עצמה כפי שהיא החמר גלם, הכלי מחזיק ברכה של אור הגאולה.

עבודת התפלה – הפיכת קללה לברכה

והנה, המשפיע המפורסם, ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה – שהיום, לד לעומר, היארצייט שלו – היה אומר שלימוד החסידות בעיון וההתבוננות בה (ללא קשר עדיין ל"עבודה", "איזוהי עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה") מגלה את הכחות הגלוים של הנפש האלקית, את הנר"נ שבנשמה. אך עיקר ענין העבודה הוא שיתקיים בו "ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך" (הרי "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" מלמטה, והיא המעוררת את הגילוי של "כי אהבך הוי' אלהיך" מלמעלה להפוך את הקללה לברכה), להפוך את קלילות הדעת של הנה"ב ל"ברכת הוי' היא תעשיר" – "אין עשיר [המתפלל תפלת עשיר – 'תפלה למשה'] אלא בדעת", לקיים במשך כל היום כולו "דע את אלהי אביך ועבדהו וגו'" – "לדעת בארץ [דווקא] דרכך". הוא היה אומר שזה רמוז באחת ההסכמות לספר התניא שבה מצוין תאריך כתיבתה בפרשת כי תבוא ששם הקללות-ברכות (שם במיוחד גילה אדה"ז שהקללה המדומה היא היא בעצם ברכה) של משנה תורה, דהיינו מכח "האי חיבורא דילך" דאדה"ז (הדומה לרשב"י, זה פתח את האדרא רבה בתניא וזה פתח את ספרו הגדול בתניא, וד"ל) ד"ביה יפקון מן גלותא ברחמי", עד שנזכה לומר "אודך הוי' כי אנפת בי וגו'" כנ"ל.

שתי דרגות עבודה – שלש תפלות והתפלה התמידית

אך לפי המבואר לעיל, יש הבדל דק אך חשוב בין "ויהפך... את הקללה לברכה" אצל בלעם לבין ההפיכה מיניה וביה ממש שבקללות-ברכות של משנה תורה. וצריך לומר ששתי הבחינות שכנגד הבדלה המתקה כנ"ל (מל-מל דסוד חשמל, היינו הצד השוה שביניהם) תלויות בשתי דרכי "עבודה" – עבודת התפלה הקבועה על פי דין (הדורשת תנאים מיוחדים וכו') והעבודה של התפלה התמידית – "הלואי שיתפלל האדם כל היום כולו". הרי פרשת כי תבוא היא הפרשה ה-נ בתורה, סוד שער ה-נ, סוד המודעות הטבעית של לעתיד לבוא – "והיה [לשון שמחה וטוב לבב מרוב כל, הנאמר בהמשך הפרשה, דווקא בהקשר הקללות, ודוק] כי תבוא אל הארץ [רצון אחד פשוט – ללא שום הבדל בין הרצון, הרצוי ועצם היהודי ממש – לעבוד את השי"ת מצד הטבע יהודי]".

חזרת מעשה בלעם אצל נחמיה

והנה, נחמיה חוזר על הפיכת הקללה לברכה דבלעם, ושם הלשון הוא: "ויהפך אלהינו הקללה לברכה". "אלהינו" היינו "אלהינו" דשמע ישראל, כמבואר לעיל על פי מאמר קו המדה דרשב"י בסוד "הוי' אלהינו הוי'", שנעשה "הוי' אלהיך" כנ"ל, והיינו "הוי' אלהיך" של הפסוק בתורת משה – "ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך". הוי' אלהיך הוי' אלהיך (משה) אלהינו (נחמיה) = יא פעמים הוי' ב"ה – אחד פעמים יחד. בשני הפסוקים נאמר "הקללה לברכה". פעמיים "הקללה לברכה" = "יברכך הוי' וישמרך", הברכה הראשונה של ברכת כהנים! וי"ל "יברכך" בעצם הפיכת הקללה לברכה, "וישמרך" שלא תתהפך (שלא תוכל להתהפך) בחזרה ח"ו, כלומר שהאתהפכא תהיה גמורה, על דרך הצדיק הגמור של התניא, ודוק. בשני הפסוקים יש 64 – ח בריבוע – אותיות, השלמה של שלמות כנודע (יש בהם יה, ה במשולש תבות, בנחמיה אהיה, ו במשולש אותיות). "אלהינו הקללה לברכה" = 529 = תענוג = חדוה (חיה, זיו) בריבוע. "ויהפך [יא בריבוע] אלהינו הקללה לברכה" = 650 = כה פעמים הוי' ב"ה וכו'. "ויהפך הוי' אלהיך" = כוזו במוכסז כוזו, כמבואר במאמר קו המדה, הנזכר לקמן , וד"ל. שני הפסוקים יחד = 1891 = המשולש של אין (מזל לישראל), וד"ל.

נצייר את סד האותיות בצורת ריבוע:

ו  י  ה  פ  ך  י  ה  ו

ה  א  ל  ה  י  ך  ל  ך

א  ת  ה  ק  ל  ל  ה  ל

ב  ר  כ  ה  כ  י  א  ה

ב  ך  י  ה  ו  ה  א  ל

ה  י  ך  ו  י  ה  פ  ך

א  ל  ה  י  נ  ו  ה  ק

ל  ל  ה  ל  ב  ר  כ  ה

תן לחכם ויחכם עוד.]