ז"ך אייר ס"ט – עליה לתורה לשמואל-יעקב כצנשטיין – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

[הרב כבד את חתן הבר-מצוה לקרוא כמה שורות מתוך תניא מהרבי.]

ניגנו את הניגון החדש ("עוד יוסף חי").

לחיים לחיים.

ניגנו ניגון הכנה, והבר-מצוה חזר את המאמר, וניגון שאחרי המאמר.

לחיים לחיים.

א. בר מצוה ועבודת ההתבוננות

דעת – תנאי לעבודת ה' פנימית – החל מבר-מצוה

לכבוד הבר-מצוה נלמד משהו מהרבי הרש"ב – קונטרס העבודה שלו. עכשיו הבר מצוה מקבל דעת (נעשה בר דעת = הוי' בריבוע כללי כידוע), וכתוב "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה" – מי שיש לו דעת יכול לעבוד את השי"ת, בלב שלם ובנפש חפצה (השרש עבד הוא אותיות דע ב, "דע [את אלהי אביך ועבדהו] בלב..."). פסוק זה אמר דוד המלך לשלמה בנו בהיותו בן שתים עשרה שנה, מופלא סמוך לאיש, כהכנה לבר מצוה, להיותו בר דעת שלם, בלב שלם ובנפש חפצה (נפש חפצה = תריג, שלמות כל התורה כולה, "ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה" = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ראשית עבודת ה', עבודת ההתבוננות!). מי שאין בו דעת, שאין בו יכולת להתקשר נפשית למישהו או למשהו, לא שייך לעבודה. דעת, לשון התקשרות, היא קנין בנפש, ועל קנין בכלל נאמר "[דעת קנית מה חסרת] דעת חסרת מה קנית" (בכל קנין צ"ל דעת, דעת מקנה ודעת קונה, ועל ידי הדעת דווקא, כח הקנין, אפשר לקנות חכמה ובינה – "קנה חכמה קנה בינה" – ולהתעצם עם מדת האמת – "אמת קנה ואל תמכר"; "קנה חכמה קנה בינה" "אמת קנה ואל תמכר" = ג"פ חכמה בינה אמת!). דעת זה התנאי, זה הכח, שכעת נער הבר-מצוה יכול לעבוד את ה'. לכן מאד מתאים ללמוד את קונטרס העבודה, איך עובדים את ה' בפנימיות, בלב.

תפילין – בינה – עבודת ההתבוננות

הוא מסביר שעובדים את ה' באהבה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – ובשביל אהבה צריך התבוננות. התבוננות זה גם בחינת תפילין, קשור למאמר שחזרת כעת. יש מצות תלמוד תורה ויש מצות תפילין, כנגד חכמה ובינה – "אורייתא מחכמה נפקת", ותפילין הם בעיקר בחינת בינה. לכן במבצעים של הרבי מבצע תורה הוא כנגד חכמה ומבצע תפילין כנגד בינה. הרבי התחיל ממבצע תפילין (וכן עבודה שבלב מתחילה מבינה, כמבואר בשער היחוד). אמא, תפילין, זה היכולת להתבונן. אז כמו שאדם מקדיש זמן ללימוד תורה, וצריך להתייגע בלימוד התורה, כך הפרק שלומדים כעת בקונטרס העבודה מדבר על זה שצריך הרבה יגיעה בעבודת ההתבוננות. התבוננות זה ראשית "עבודה שבלב זו תפלה", אבל אפשר להתבונן ב'חפיף' (כמו שאנחנו קוראים לזה), ולחשוב בטעות שאתה אכן מתבונן כדבעי. גם מה שיוצא מהתבוננות כזאת זה דמיונות – האדם לפעמים מרגיש שמתלהב, אבל הכל דמיונות. מהתבוננות כללית, חפיפה ושטחית, יוצאים רק דמיונות. לכן מסביר כאן שעבודת ההתבוננות כרוכה בהרבה יגיעה בנפש, כמו שצריך הרבה יגיעה בלימוד התורה. זה הנושא של פ"ו בקונטרס העבודה, שמסביר את ענין היגיעה בהתבוננות. זה בעצם הכח של התפילין שלך, לכן תורה ותפילין הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – כל התורה כולה הוקשה לתפילין.

הקשר של התפילין לחתן הבר-מצוה – שמואל יעקב

מבצע תפילין (שמקביל לבינה, כנ"ל) גם נותן כח לחיילים, "וטרף זרוע [על ידי תפילין של יד] אף קדקד [על ידי תפילין של ראש]" – כח לנצח את האויבים. אתה שייך לנצח, כי שמואל תקן את הנצח כשאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". גם יעקב, שמדתו תפארת (מדת האמת הנ"ל, "תתן אמת ליעקב") נמשך במיוחד לנצח, בסוד "איהו בנצח". השרש של שמואל הוא באמא (סוד חנה אמו, חנה = סג דבינה, והיא המשיכה את נשמת שמואל במסירות נפש בהתפללה "על הוי'", כנודע, וד"ל), וכמו שמתגלה בפרט אצל שמואל האמורא (כמבואר במ"א)