אור-מזג-תכונה

לכל דבר את המזג שלו ואת התכונה שלו – "מזגו ותכונתו". מזגו הכוונה לכך שממזג מרכיבים שונים, בגשמיות וברוחניות. למשל, בגוף יש ארבע מרות – מי שיש לו יותר מרה לבנה יותר שמח, ומי שיש לו יותר מרה שחורה הוא יותר רציני. לכל אחד יש מזג, ובפסיכולוגיה של האדם זה מזג של ארבע מרות. אבל זה לא רק לאדם, אלא לכל דבר בבריאה יש מזג. חוץ מהמזג – מיזוג של צבעים שונים – לכל אחד יש "תכונתו", התכונה העצמית שלו, אותה צריך לפתח ואותה צריך לתקן. זה קשור ל"זהיר טפי" שלו, לכל אחד יש משהו מיוחד בו הוא זוהר. צריך להזהר, על מנת לזהור בדבר הזה. כל דבר לפי מזגו ותכונתו מקבל את האור והחיות שלו. כאן אומר חיות, ובהמשך אומר אור. התלבשות האור לפי המזג והתכונה, ר"ת אמת, "תתן אמת ליעקב". תכונה בלשה"ק זה גם לשון חשבון וגם לשון כן ובסיס. אפשר לומר שהתכונה בסוף זה כמו המלכות של האדם, הכן והבסיס שלו בעולם. המזג זה יותר המדות שלו – מזיגת הרגשות והנטיות שלו – אבל התכונה שלו זה היסוד והמלכות שלו (ביחד). כל מדות הרגש שלמעלה מזה נקראות המזג שלו. לפי המזג ולפי התכונה כך מתלבש האור ומאיר בו בפנימיות.

הוא מביא כאן שני פסוקים שמערבב אותם יחד. הפסוק הראשון מישעיהו הנביא והשני מתהלים:] כמ"ש המוציא במספר צבאם כו' [אם יש פסוק עיקרי של התבוננות בנביא זה "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר". הפסוק הזה מסיים הפטרה מהחשובות ביותר במעגל השנה – הפטרת שבת נחמו (שבת = זך פעמים הוי', נחמו = ד פעמים הוי', שבת נחמו = אל פעמים הוי' = לעשות, תכלית שבת בראשית – "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות", תכלית השלמות של עולם התיקון לאחר החורבן שקדם לו, עולם התהו הרמוז בפסוק "והארץ היתה תהו ובהו" בתחילת הבריאה, עליו נאמר שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבם וכו', וד"ל). אחרי החורבן, אחרי ת"ב, קוראים בתורה פרשת "ואתחנן" – שם יש "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – ואז חותם ההפטרה ("הכל הולך אחר החיתום") הוא "שאו מרום עיניכם וגו'". זה אסמכתא מופלאה לאחת הכוונות העיקריות של שמע – ר"ת "שאו מרום עיניכם". שמע זה שמיעה, זה הבנה, ואילו "שאו מרום עיניכם וראו" זה בכלל ראיה. ובא הביאור בזה בחסידות שהעיקר בהתבוננות זה העיון. גם להתבונן במשהו, על פי פשט זה להסתכל במשהו הסתכלות עמוקה (כמו הסתכלות מעמיקה באותיות הכתוב, לחדור דרך האותיות לתוכן הפנימי הגלום בהן, אותיות מחכימות).

"עמד והתבונן נפלאות אל"

התבוננות במובן של הסתכלות מופיעה בפסוק "עמד והתבונן נפלאות אל" (מדברי אליהוא בן ברכאל, העולה משיח כנודע). הפסוק השלם הוא "האזינה זאת איוב, עמד והתבונן נפלאות אל", העולה ז פעמים אברהם, היינו ש-אברהם הוא הערך הממוצע של כל תבה, ללמד שמצות ההתבוננות בנפלאות אל כוללת את כל רמח מצוות עשה דאורייתא, סוד "'בהבראם' באברהם". ועוד נקודות בפסוק: רק החלק הראשון, "האזינה זאת איוב", עולה בגימטריא שרה (כאשר "האזינה" שייך לבינה, סוד "אזן מלין תבחן", ו"זאת" רומז ל"בזאת יבא אהרן אל הקדש". רק "נפלאות אל" = חיה פעמים הוי' ב"ה. כל חלקו השני של הפסוק, "עמד והתבונן נפלאות אל" = 1231 = עשרת הדברים = כתר תורה = עשרים וששה, כידוע מר"א אבולעפיא ז"ל (שאהב במיוחד מספר זה). הכל בא ללמד שיש "נפלאות אל" במספרים (שעל ידם נברא הטבע על כל נפלאותיו), וצריך לבוא בסודם על ידי ההתבוננות בהם באופן של עמידה ועכבה (כמשמעות המלה "עמד" – אותיות מדע – בפסוק זה), ביגיעה רבה לרדת לעומק הסוד הטמון ברמז הגימטריא. וכן "עמֹד" משמע 'עמוד דום' בדממה וזקיפת היסוד שבמח ובלב, קימת הברית, מתוך ההתפעלות האלקית מול הרמז המופלא, כידוע לבאים בסודות המספרים (סוד העיבור של "בני יששכר יודעי בינה לעתים"), סוד "עשר ספירות בלימה", "בלימה" לשון "עמֹד"!

מהתבוננות פנימית לראיה

אם כן, הפשט בתנ"ך של התבוננות זה להסתכל עמוק (כל פעולה לעומק היא מצד הדעת, כח ההעמקה, נמצא שהתבוננות כוללת את כל ג כחות השכל, חב"ד: הסתכלות, התבוננות, העמקה, ודוק). אף על פי כן, אנחנו מבינים שהתבוננות זה פנימי, במחשבה (בחינת "מחשבתיך" כנ"ל). עיקר ההצלחה של ההתבוננות, ה'דערהער', זה כאשר מגיעים לעין השכל שבלב. אם מתחילים משם מגיעים אחר כך לראיה ממש. כך מוסבר בקונטרס ההתבוננות, שמתחילים מהתבוננות שעיקרה מכוונת לשמיעה פנימית (שעל זה כתוב "שמע ישראל", שמע – שם ע, שם עיון), אך מי שזוכה מגיע מזה להסתכלות ממש, "לאסתכלא ביקרא דמלכא", שזה אבא. זה כמו להניח שני זוגות תפילין – ההתבוננות זה תפילין של רש"י, ואם זוכים מתוך זה להגיע גם ל"לאסתכלא", ממש ל"שאו מרום עיניכם וראו" ממש, זה תפילין דר"ת (לפי המנהג שמניחים אותם בזה אחר זה, ודוק). זה גם קשור לחדש הזה, חדש איר, שלו שייך חוש העיון לפי ספר יצירה. יש גם מזיגה בין איר וזיו (שמות החדש), שענינם אור וראיה, לבין החוש שלו, של שבט יששכר, שזה התבוננות-שמיעה. הקשר בין החדשים איר ואב הוא שלפי ס"י ה"מנהיגים" שלהם הם שתי הכליות, ימין ושמאל, המנהיגות את חוש העיון ואת חוש השמיעה בנפש. שוב, כעת עוסקים בפסוק שקוראים בהפטרת נחמו באב – הפסוק ה-26 החותם את ההפטרה. מתחיל מ"נחמו נחמו", כאשר נחמו עולה ד"פ הוי' (זה ממוצע כל אות), ובהפטרה יש הוי' פסוקים, שהאחרון הוא "שאו מרום עיניכם וגו'".

"שאו מרום עיניכם" – פסוק ההתבוננות

"שאו מרום עיניכם" = 793 = 13 פעמים 61, אני פעמים אחד, אין פעמים אהבה. מי שמכיר בחכמת המספרים, המספר זה הוא מספר "מגן דוד" (יש על הקיר תמונה של יעקב אגם, שהמציא מכשיר שמסתכלים בשמים ורואים מסביב לירח וכו' צורת מגן דוד. הוא לא מגלה את הסוד המקצועי, איך זה עובד. ייצר רק כמה מאות כאלה, יש לי אחד למעלה – משהו מאד מיוחד. לא אמרתי לו, אבל הרמז ש"שאו מרום עיניכם" זה מספר מגן דוד – ה-12 – זה מה שצריך לראות). ב"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" יש שבע מילים. החשיבות הגדולה של הפסוק הזה – הפסוק בהפטרה שמקביל ל"שמע ישראל" בתורה (שהוא פסוק ההתבוננות של התורה) – מוכחת מכך שהוא מוסבר בתחילת הקדמת ספר הזהר הקדוש. ראוי מאד מאד שנבין את כולו, ולכן רבי הלל דורש את כולו. כאן הרבי הרש"ב מזכיר חלק ממנו (ובהמשך עוד), אבל רבי הלל מעמיק לדרוש את כולו בהתבוננות פרטית ממש (דוגמה מצוינת להתבוננות בדרך פרט, ענינו המרכזי של הפרק הזה בקונטרס העבודה של הרבי הרש"ב). רבי הלל מסביר שפסוק זה הוא בת הזוג של הפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא וגו'". אמרנו שהפסוק הזה הולך יחד עם "שמע ישראל", אבל רבי הלל מסביר באריכות שהוא בת הזוג של "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", כאשר הפסוק "בראשית וגו'" מדבר בדרך של מלמעלה למטה, איך ה' בורא את העולם מלמעלה למטה, ואילו פסוק זה, "שאו מרום עיניכם וגו'", הוא פסוק ההתבוננות במעשה בראשית ("עמד והתבונן נפלאות אל"), התבוננות העולה בית אל בדרך של מלמטה למעלה, שכך הוא סדר העבודה.