ד. עבודת ההילול

[עד כאן הכל היה הקדמה לעיקר, ששייך גם לבר מצוה:] וגם יתבונן איך שכולם מהללים ומשבחים להקב"ה [השיא של גדולת ה' זה להרגיש שכל הברואים מהללים את הבורא, וכמובן שאנחנו העיקר, שצריכים להזדהות עם כל דבר וההילול שלנו עולה על כולנה, וכידוע בענין פרק שירה.] (וכמ"ש הרמב"ם בהל' יסה"ת ש[אלו שקיימים באיש ]יודעים ומכירים א"ע ואת עילתם ומכירין את מי שאמר והי' העולם כו', וכמ"ש מזה במ"א), ויש בזה כמה חילוקי מדריגות באופן ההילול והשבח שלהם בנבראים העליונים לפי אופן ההשגה שלהם, ע"י האור והחיות האלקי המתלבש בתוכם להחיותם, וכמ"ש הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים וכו' שהן ד' עולמות אבי"ע כו' שמחולקים בהאור והגילוי ובהילול והשבח שלהם כו', וכ"ז הו"ע סיפור שבחיו של מקום שע"י התבוננות והתפעלות נפשו בענינים אלו נעשה החקיקה מבחוץ, שיוצא ממעמדו ומצבו ומתעלה נפשו בדרגא עליונה יותר ומתקרב לאלקות כו'.

בשביל להבין את זה יפה כדאי שכל אחד יחזיק סדור. עד שיביאו את הסדורים נשיר שיר.

"יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום"

נסתכל בפסוקי דזמרא (היום הבר מצוה היה ש"צ, היה מאד טוב), שזה שירת הנבראים (בחינת פרק שירה הנ"ל כידוע). אומרים בכל יום בבקר מ"תהלה לדוד",שאותו אומרים ג"פ ביום, עד סוף ספר תהלים, וזה עיקר פסד"ז. אומרים ששה פרקים. גם בקבלת שבת אומרים ששה פרקים כנגד ששת ימי החול, ואחרי "לכה דודי" את "מזמור שיר ליום השבת" שכנגד שבת. כמ"פ אומרים ששה פרקים. כאן ששה פרקים אחרונים של תהלים, למה אומרים אותם? כי כאן יש את הרכוז המרבי של הלול תהלים (שנקרא תהלים על שם ההלול). אם כי יש עוד דבר בתהלים, "הלל מצרים" (לאפוקי מ"הלל הגדול", פרק קלו בתהלים, שאומרים בשבת בבקר וכו') הנקרא "הלל" סתם, וגם שם יש ששה פרקים. והנה היכולת להלל תלויה בדעת האדם להכיר את בוראו, אותה דעת שמקבל הבר מצוה. קודם אמרנו שמקבל דעת, ובלעדיה לא ניתן לבוא לעבודת ה' באמת. אותו דבר, בפרט, נאמר על היכולת להלל לה' על נפלאות הטבע, הבריאה (כולל מה שברא אותי, הכל לכבודו יתברך), מ"ת, וכל הנפלאות שבתורה ושבעולם. בהלל יש ששה פרקים, ויש שם הרבה לשונות של הלול, אבל זה בכלל לא מגיע לששת הפרקים האחרונים של ספר תהלים שאומרים כל בקר בפסוקי דזמרא, ועל אמירתם נאמר "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום".

בפרק האחרון – יג הלולים – קשר לבר מצוה

כעת נפתח את הסדור ונמנה אותם (בסוד "מספר לכוכבים" הנכללים כולם בסוד כוכב השחר, "הילל בן שחר" כנ"ל). בפרק הראשון, "אשרי", מוסיפים שני פסוקים בתחלה ועוד פסוק בסוף – "אשרי ישבי ביתך עוד יהללוך סלה" עם לשון הילול בתחילה ו"מעתה ועד עולם הללויה" בסוף. רק כדי מיד לראות את הקשר לבר מצוה נתבונן במספר לשונות ההלול בפרק האחרון של תהלים – יג לשונות של הלול. יש עשרה מיני כלי זמר, כנגד ע"ס, אבל ברור שהמלה העיקרית זה הלול. כל תהלים זה מלשון הלול כנ"ל, והשיא של תהלים זה הפרק האחרון שבו יש יג לשונות של הלול – סימן ששייך לבר מצוה.

יום מב לעומר – עטרת היסוד

היום זה שני ימים אחרי הבר-מצוה, אך זה העליה לתורה וגם אפשר לחגוג את זה כל שנה ושנה. היום שאבא ברך "ברוך שפטרני" ואתה נעשית מעתה עצמאי לגמרי, עם שני זוגות תפילין שהם "כבד את אביך ואת אמך", כאשר עיקר קיום מצוה זו של כיבוד הורים הוא אחרי בר מצוה, אחרי שהאדם נעשה עצמאי, לפני זה לא צריך תפילין). בהשגחה פרטית, היום הזה בספירת העומר הוא מלכות שביסוד. מכל ימי הספירה, רק ליום הזה יש בקבלה שם בפני עצמו – "עטרת היסוד", או "עטרה" סתם. כל הימים של ספירת העומר זה רק התכללות, אבל לשום פרט, לשום יום, אין כינוי שלם בפני עצמו – רק יום ה-מב, מלכות שביסוד, עטרת היסוד שהיא שרש המלכות, שנקראת עטרה. זה ענין שלם בפני עצמו. אם כל היסוד זה יוסף, היום זה אפרים – עטרת היסוד זה אפרים, כפי שכותב האריז"ל. זה קשור לסוד שיש בהקדמת הספר כמטמונים, לפסוקי אם-אז בתנ"ך – "אם תחפשנה... אז תבין...". אם-אז = מט, בחלוקה ל-אם ימים, ש"היום יום אחד לעמר" קובע ברכה לעצמו (אף שאין לו שם מיוחד בקבלה), עוד מ ימים עד "יסוד שביסוד", ואחר כך יש א (עטרת היסוד) ועוד ז ימים של שבוע המלכות. שוב, אחד הסודות הגדולים של ספה"ע זה אם-אז, מחסד שבחסד עד יסוד שביסוד, ואז עוד הפעם א – היום היחיד חוץ מהראשון שקובע ברכה לעצמו – שהיא שרש כל ספירת המלכות שתבוא בשבוע הבא, החל מהספירה של הלילה. זה כנראה זמן מיוחד לשירה, לנגינה חסידית, כידוע ששירה בכלל רמוזה במלה "אז" – זה הסולם של שמונה טונים, "אז ישיר". כל שירה בתנ"ך קשורה למלה אז, זה זמן טוב בשביל לשיר ובשביל להלחין – הימים מעטרת היסוד עד סיום ספירת המלכות.