יין מאש

יש מאין זה אש מיין, אבל זה גם יין מאש. כשאמרנו ש"יש מאין" זה גם "אין מיש הסברנו שאו שהיש עולה ונכלל באין או שהאין עצמו נעשה מיש יותר גבוה. כתוב ש"קול מעורר הכוונה" – שהקול, שלכאורה נולד מהכוונה, גם מעורר אותה. כתוב בחסידות, ועל זה כתבנו באריכות ב"חתן עם הכלה" (ביאור מאמר של רבי הלל), שבדרך כלל התפעלות בלב והתבוננות במח לא הולכות ביחד. יתכן שהתבוננות המח מולידה התפעלות בלב, אבל כאשר אדם מתפעל לא יכול להתבונן – זה מפריע. אבל אחד שהוא בגדלות מוחין אמיתית, ההתפעלות שלו יכולה גם להגביר את ההתבוננות (חוץ מזה שההתפעלות בשרשה נכללת ביסוד אמא). בדרך כלל יין מבושל זה פחות טוב (טוב לקדוש, אף שיש כאלה שמקפידים לא לעשות כך אנחנו כן פוסקים שאפשר, בפרט שזה שומר מחששות כו'), כך על פי פשט, אבל כנראה שיש גם משהו ביין מבושל – אם הוא יין שמור בענביו מששת ימי בראשית, מה עושה שם היין מאז? כנראה מתבשל עם הזמן. אז יש יין מבושל שיותר מהודר מסתם יין. זה כמו דין של "כבוש כמבושל", שאחרי עשרים וארבע שעות זה כמבושל, כ"ש ביין שכבוש בענביו אלפי שנים, הוא מבושל טוב טוב, וזה היין של המשיח, של סעודת לויתן. ב"ישן" יש את ה-ש של אש. זה נקרא שאש ההתלהבות מעשירה ומבשלת עוד יותר את היין של ההתבוננות. אבל זה לא הפירוש העיקרי. הפירוש העיקרי ב"יין מאש" הוא שיש אש למעלה מהאין, כמו שיש יש למעלה מהאין. זה נקרא בוצינא דקרדוניתא בלשון הקבלה – בשביל להתבונן צריך את קו המדה (זה קשור למאמר קו המדה בזהר חדש, עליו דובר בזמן האחרון). בשביל התבוננות צריך מדה, "אזן מלין תבחן", וקו המדה זה אש – בוצד"ק – וזה יין מאש.

אני-שמי

עוד דבר באותיות אלה, הכי חשוב, זה עוד פסוק בספר ישעיהו (שדברנו עליו לפני לא הרבה זמן) – "אני הוי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים". אני-שמי אותיות יש מאין. זה הצירוף הכי עמוק. כתוב ש"עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו לבד", אבל כאן יש יותר מ"הוא ושמו", יש "אני הוי' הוא שמי". "הוא שמי" זה כמו "הוא ושמו", אבל למעלה מזה יש "אני" (כמו "אנכי מי שאנכי"). על זה כתוב בתניא שהכח לברוא יש מאין זה רק בכח העצמות (ודברנו על זה גם בשיעור הקודם). הכח לברוא יש מאין זה רק מ"אני הוי'", העצמות ממש, ו"הוא שמי" זה שם הוי' – זה מה שקראנו קודם אופן ההתהוות, צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. אז יש אני-שמי, וכך גם שמי-אני. אם נותנים לכל צירוף מקום אז אני-שמי זה לפני הצמצום (שם "היה הוא ושמו לבד", שמדייקים שזה שלש מדרגות: לבד-הוא-שמו – "הוא" זה כתר של "אחד", ו"שמו" זה עלית הרצון לבריאה, חסד ד"אחד", הרצון להיטיב, אבל "לבד" זה בחינת "יחיד", זה אני).

אש-ימין

יש כאן עוד צירוף מתחלף – אש ימין שזה גם ימין אש – זה ממש הרמז של אבולעפיא בפסוק "מימינו אש דת למו" – מימינו דת שמאלו – משמאלו דת ימינו. כל דבר כאן זה סוגיא וסוד אחר בחסידות. אש-ימין ימין-אש זה התכללות (כמו בספירת העומר) – שבימין כלול אש, גבורה שבחסד, אש ימין. אם היום יש בפוליטיקה ימין, שאמור להיות מים ונוחות, והוא בוער זה אש-ימין, זה התכללות. יש גם ימין-אש, חסד שבגבורה. זה "מימינו דת שמאלו" גם רומז שמצד עצמו האש-דת זה השמאל, אבל יש התכללות. זה עוד ענין שלם החבוי באותיות יש מאין, שמקומו בעיקר באצילות – המקום העיקרי שיש בו התכללות שלמה.

י אנשים, יא נשים

אחרון אחרון חביב, יש ב-יש מאין גם סוד של מנין, בו "שכינתא שריא" – י אנשים. ברגע שיש מנין, שכינתא שריא, אז כנראה מכח זה – "כנישתא חדא" – אפשר לברוא יש מאין. כנראה לכן כתוב בתקו"ז שמכח כנישתא חדא אפשר להביא משיח. לברוא זה להבריא – להביא משיח זה להבריא את המציאות. אבל י אנשים זה יא נשים (שלא לקפח), זה רק להעביר את מקום ההפסק, כמו שהרמב"ן כותב שלע"ל כל התורה תהיה רצף אחד. צריך לבדוק את יחס הילודה בעולם – יש להניח שעל כל י אנשים יש יא נשים (רק על זה אפשר לקבל פרס נובל...). כתוב "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד" – כנראה יש עוד אחת בתוך התנור. האשה ה-יא היא ה"חד ולא בחושבן". היא מסכנה, כמו ששבת טענה שאין לי בן זוג, כך גם היא. ידוע שאחת הבעיות של הדור שלנו זה שיש נשים רווקות, מסכנות, וזה האשה ה-יא, ה"חד ולא בחושבן". צריך לדאוג לה לשידוך, שה' יעזור שיהיה לה גם שידוך – לחיים לחיים!

כל זה היה משחק, שעשועים, בגלל שמביא כאן שלשה צירופים – יש מאין, מין-איש, ובסוף אומר אין מיש.