ג. התבוננות בצירופי "יש מאין"

יש מאין – אין מיש

נפסיק פה רגע ונעשה תרגיל נחמד של התבוננות: בהמשך, בפסקה הבאה, הוא יביא עוד משהו יפה. זה פירוש מקורי שמה שכתוב ש-חכמה זה כח-מה הוא נותן בזה ווארט, פירוש מאד יפה, שהחכמה זה הכח להפוך כל מה שיש לאין. זה הכח לעשות מכל ישות מה. אם יש לאדם חכמה הוא יכול לבטל את הישות שלו, לעשות מיש אין. הבריאה זה יש מאין, שמאין נעשה יש, אבל החכמה – שקוראים לה כח-מה – זה היכולת לעשות הפוך. כמו שהמגיד אמר שה' ברא את העולם יש מאין כדי שיבואו צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים", ויחזירו את היש לאין. עושים את זה בכח החכמה האלקית, ולכן זה נקרא כח-מה, לקחת משהו להפוך אותו לגארנישט, לאין. יש התבוננות מימים ימימה, מלפני המון שנים, שחזרנו על זה כמה וכמה פעמים – להתבונן רק באותיות "יש מאין" ובצירופיהן השונים (זה בעצם היה כאן הדבר הראשון, עוד לפני שהגיע לגדולת ה'): יודעים ש-יש מאין = תהו, המלה העשירית בתורה, שעל זה כתוב "העשירי יהיה קדש להוי'". יש משהו של תהו ב"יש מאין". יש מלה שכתובה כמעט על כל עמוד בחסידות – התהוות, זה אותיות תהו תהו = יש מאין אין מיש. התבוננות בצירופי אותיות, כמו שנעשה, זה סגנון של אבולעפיא. אחד המשחקים הכי יפהפיים זה באותיות של הביטוי "יש מאין". אבולעפיא קודם כל אומר הפוך ("הפך בה הפך בה דכולא בה") – אם זה יש מאין צריך להיות גם אין מיש.

אין ויש – חכמה ובינה

 רק שנבין מה זה יש מאין: בספירות כתוב שאין זה חכמה (בחינת האין של היש) ויש זה בינה, סוד "והחכמה מאין תמצא [בבינה]". כמו שדברנו על תורה ותפילין, יגיעה בתורה ויגיעה בהתבוננות, שרש התורה והיגיעה בה זה בבחינת האין שבנפש ושרש ההתבוננות זה בבחינת היש. יש גם יש האמיתי, שזה כתר, ויש עוד יותר גבוה – פנימיות הכתר, אין האמיתי, וכך גבוה מעל גבוה עד אין סוף. אבל סתם יש מאין – כך הרמ"ק כותב וכך בכל ספה"ק והחסידות – זה בינה מחכמה. לכן בריאה יש מאין זה עולם הבריאה, ששם "אמא מקננא בכורסיא", ואצילות זה אין, כי "אבא מקנן באצילות". זאת אומרת ש"יש מאין" זה המשכה מחכמה לבינה, שהן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" ו"אין מיש" זה להחזיר את היש מהבינה לחכמה. אבל, אפשר גם לומר ש"אין מיש" זה אין הנמשך מהיש שמעליו – החכמה מהכתר. עולם היצירה זה "יש מיש", ו"יש מאין" זה עולם הבריאה. אך ברגע שאמרתי "אין מיש" זה או חזרת היש להיות אין, שזו עבודת הצדיקים, זו החכמה שבנפש (סוד "הללוהו כל כוכבי אור" כמו שיתבאר). מי שיש לו חכמה, כמו רבי שמעון בר יוחאי, פועל על כולם בטול בעינים שלו. אם אתה לא זוכה אתה הופך להיות גל של עצמות, ואם אתה זוכה הוא פשוט שואב את הישות שלך ופועל בטול. אבל יש גם את האין של החכמה שנמשך מהיש של הכתר, זה דרגה יותר גבוהה של אין מיש. "יש מאין" ו"אין מיש" זה גם דעת תחתון (שלמטה יש ולמעלה אין) ודעת עליון (שלמעלה יש ולמטה אין, "כולא קמיה כלא חשיב") – "אל דעות הוי' ולא-לו נתכנו עלילות". אם כן יש לי כבר הרבה להתבונן ב"יש מאין" ו"אין מיש".

מין-איש

אבל למה בא לי עכשיו לומר את זה? כי יש בפרק הזה עוד צירוף. יש מאין זה אותיות מין-איש, שהזכיר עכשיו. מה יותר גבוה? תלוי איך מסתכלים, זה גם מתהפך. מה שקיים במין זה צבא הארץ ומה שקיים באיש זה יותר גבוה, זה בשמים. הכוכבים הם אישים קיימים ואילו מה שעל כדור הארץ זה רק מינים קיימים ואילו האישים חולפים. אבל אם מתבוננים לפי העולמות, כתוב שעולם היצירה זה עולם שכולו מינים בלבד, ואין שם אישים בכלל. זה עולם של מינים – שם יש אריה אחד, שמייצג את כל האריות שעתידים להיות בעולם העשיה. "יצרתיו אף עשיתיו". העולם התחתון, עולם העשיה, זה עולם של אישים, של פרטים חולפים. לכן מוסבר – מה שהמדע עכשיו סובר – שבעולם שלנו הגשמי אפילו הכוכבים הם רק אישים חולפים, רק שאורך החיים שלהם מאד גדול יחסית לאורך החיים שלנו. לפי מבט זה המין יותר גבוה, הוא ביצירה, והאיש זה בעשיה – כלל ופרט. אם כן, זה גם התבוננות מתהפכת ומתחלפת. ביחס למושג קיום – קיום באיש זה יותר גבוה מקיום במין. קיום באיש זה חיים נצחיים וקיום במין זה לא חיים נצחיים. לגבי קיום איש גבוה ממין, אבל לגבי כלל ופרט בסדר ההשתלשלות מין הוא למעלה מאיש. אם יש מאין זה בבריאה, אז זה מתחלק ל-מין ביצירה ו-איש בעשיה ויש לי כאן כבר את כל שלשת העולמות התחתונים בי"ע.

אש מיין – הענין של קונטרס העבודה

אבל, כאשר עשינו את ההתבוננות הזאת לפני 30-40 שנה, העיקר היה – מה שנשמע בלב – שכאשר אומרים "יש מאין" זה מיד נשמע (במיוחד לעולה חדש) "אש מיין". עד כדי כך שמי ש"דלוגו עלי אהבה" עלול להתבלבל ולקרוא במקום "יש מאין" – "אש מיין". זה מה שה' אוהב, "דגלו עלי אהבה" – "דלוגו עלי אהבה, לגלוגו עלי אהבה". זה ש"יש מאין" נעשה "אש מיין" זה בעצם רק החלפת ה-א וה-י, הר"ת של יש ו-אין. גם כאן אפשר להפוך, יין מאש. אש זה התלהבות, אהבה בלב, ויין זה יינה של תורה – התבוננות. כל קונטרס העבודה זה בעצם "אש מיין", כי רוצים להתלהב, "רשפיה רשפי אש שלהבת-יה" (שלהבת הנולדה מ-יה, מוחין), אהבת ה' בוערת כאש, מתוך התבוננות דווקא. התבוננות זה יין. המלה האחרונה הבקר בקריאת התורה היתה סיני – ר"ת "נכנס יין יצא סוד". נכנס יין זה התבוננות וסוד זה הגילוי של האהבה המסותרת בלב, האש של היהודי בלב שיוצאת בזכות זה. זה "אש מיין", שהסוד-האש יוצאת מההתבוננות-היין. זה מה שרוצה כאן, שתהיה אש קדש, אש אמיתית, לא אש דמיונית. קונטרס העבודה, כמו קונטרס ההתפעלות של אדהאמ"צ, זה כדי שהאש תהיה אש קדש, לא אש זרה (של פולחן עצמי ר"ל). בשביל זה צריך שיהיה יין טוב, יין ישן נושן, יין שדעת זקנים נוחה הימנו. אם יש כזה יין של התבוננות, יינה של תורה, זה מוליד אש קדש של אהבה.