"מספר" ו"אין מספר" – מקור אמונת אברהם אבינו

לפני שבוע דברנו על מספר, ועל מה שהקב"ה אומר לאברהם אבינו "הבט נא השמימה וספֹר הכוכבים אם תוכל לספֹר אֹתם ויאמר לו כה יהיה זרעך. והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה". מתוך הספירה, וגם האי-יכולת לספור, אברהם מגיע לאמונה, שהוא המאמין הראשון ("תשֻרי מראש אמנה", מראש כל המאמינים). זה שהוא מאמין זה אחרי ובסמוך למה שה' אומר לו "וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם וגו'". מונה = מאין, ה' בורא את העולם יש מאין, ואיך? "באמונה", כי אמונה זה גם לשון "מעשה ידי אמן". זה האמנות של הקב"ה. האמנות של כל אחד זה היכולת שלו ליצור, ואצל ה' זה לברוא יש מאין. הפסוק העיקרי שרומז לכך שאמונה זה א-מונה זה הפסוק הזה, "מונה מספר לכוכבים". בפסוק בישעיהו לא כתוב מונה, אלא רק "המוציא במספר צבאם" – כאן החידוש זה "מונה מספר". בעצם זה שתי מילים נרדפות של מנין. מונה = מאין, זה להוציא את זה יש מאין. אחרי שאומר "מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא" כתוב "גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר" – אחרי "מספר לכוכבים" יש "אין מספר", על דרך "וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם". אז יש מספר או אין מספר? כנראה שב"אם תוכל" רומז ל"ולתבונתו אין מספר" שבבריאה. כלומר, שמצד התבונה של ה' גם לכוכבים אין מספר, יש ביקום הגדול, בכל הגלקסיות, את תבונת ה' – ולזה אין מספר. אם כן, זה פירוש חשוב לגבי "וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם... והאמן" – אותיות אמונה, א-מונה, וכו'.

מספר ושם

כאן כתוב שהקב"ה סופר את הכוכבים, ולא רק שכל כוכב הוא מספר – "דבר שבמנין אינו בטל", מספר זה חשיבות – אלא יש לו גם שם. כמו שכתוב בתחלת חומש שמות במדרש, ש"אלה שמות בני ישראל" זה מראה על החשיבות שלהם, ובזכות השמות "ראובן שמעון לוי נחתין ראובן שמעון לוי סלקין" – השם זה חשיבות, ובזכות השמות הם עתידים לעלות ממצרים. גם כאן, לכל כוכב יש את המספר שלו ואת השם שלו (ידוע ש-ספר – השרש של מספר – עולה שם, סוד שם בן נח, שעל צאצאיו דווקא, עד לדורו של פלג ורעו בנו, נאמר "ויהי מושבם ממשא באכה ספרה הר הקדם"). ובדרך מליצה יש לומר אשר נח אהב מספרים (= מלכות, אל במשולש = אברהם אברהם; ר"ת = אחד במשולש) ובזכות זה ילד את שם, שממנו יוצא אברהם המאמין והסופר הראשון. "שם ארפכשד שלח. עבר פלג רעו" (שני פסוקים שלמים בתחילת דברי הימים) = 6 פעמים חי בריבוע, הערך הממוצע של ששת השמות, כנגד ו"ק, "אלה", כנ"ל. והוא עולה "נעדר" כנ"ל בסוד "איש לא נעדר" (במלבוש העליון, "עטה אור כשלמה", שיתגלה לע"ל כאשר יקוים "לא ידח ממנו נדח" כנ"ל), וד"ל.

עוד רמז יפהפה של משולש בפסוק שמביא כאן: "גדול אדונינו ורב כח" (ההמשך של "מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא") = 406 = משולש כח ("ורב כח" זה ענין של ריבוי, לכן לומדים מזה שיעור). ז.א. ש"גדול אדונינו ורב" = משולש זך (היום זך איר, הרבי הכי אהב את יום ה-זך בחדש בהיות זך = ג בחזקת ג) = חשמל = מלבוש = אור פני אל.] בבריאת והתהוות הנבראים וכמאמרם ז"ל ע"פ זה שיעור קומה של יוצר בראשית כו' [זה מדרש שיעור קומה (שכל כך פלאי שהרמב"ם לא לסוף דעתו, או שסבר שאין ראוי להמון שאינו מבין לדעת ממנו, ורצה לפסול אותו), שהקב"ה גדול רלו אלף אלפי רבבות פרסאות (לא משנה כמה אפסים מוסיפים, אבל השיעור זה רלו..), "גדול אדונינו – ורב כח". זה גימטריא הכי מופלאה של חז"ל, שלומדים כמה ה' גדול מהפסוק "גדול אדונינו ורב כח". שוב, הרמב"ם "לית כל מוחא – של הרמב"ם – סביל דא", כי כמובן אין לה' גוף ודמות הגוף ולא כח בגוף. על כל פנים, ברור שכזו התבוננות זו התבוננות של גדולת ה', איך שגדולת ה' משתקפת בבריאה. "גדול אדונינו ורב כח" זה ההתפעלות וההתרשמות מזה ש"מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא", ומתוך זה אני מתרשם ומתפעל ש"גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר", ומזה אני לומד שיעור קומה של יוצר בראשית], וזהו ג"כ מש"כ שאו מרום עיניכם כו' מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר [חוזר לפסוק הראשון] והו"ע הכח האלקי בעצם ענין הבריאה וההתהוות. וגם שנתהוו באופן כזה שהן קיימין במין ובאיש כו' [זה גם חלק מגדולת ה' בבריאה. יש דברים שרק קיימים במין, כמו כל צבא הארץ – כל מה שיש על פני כדור הארץ קיים רק במין, יש בו "דור הולך ודור בא" אך המינים (מין האדם, מין האריה, מין הזאב) קיימים, ורק האישים חיים ומתים. אבל בשמים, יחסית, יש קיום באיש. היום במדע יאמרו שיש לשמש ולכוכבים גם חיים מוגבלים, אבל יחסית – וכך זה אליבא דאמת – הכוכבים קיימים באיש. כל אחד קיים בפני עצמו. השמש זה לא מין אלא איש, והוא קיים באיש – ככה זה בצבא השמים.], כמ"ש הענין במ"א באורך, ואיך שבזה נראה ונגלה כח הא"ס שבעולם כו'.