בין "שמים" ל"מרומים"

רק כמה הסברים קצרים מה זה בחסידות: למה "שמים" זה אצילות ו"מרומים" זה בריאה? זה כבר לא כתוב בכתבי האריז"ל. החסידות מסבירה ששמים זה עצם החפצא של השמים – נשתמש כאן במושגים של נגלה, של מי שלומד גמרא. השמים זה עצם החפצא של עצם הרוחניות של השמים, שכאן זה עולם האצילות. כשאני אומר מרום, המלה מרום זה מלה שהיא יחסית למודעות שלי. במלה מרום יש סובייקטיביות ואילו המלה שמים זה אובייקטיבי. מרום זה לשון רוממות, בשבילי זה למעלה – "שאו מרום עיניכם". אומר שאיך שהשמים מתלבשים בתוך המודעות של הנשמה (נשמה = השמים) זה נקרא מרומים. זה ווארט מאד יפה על ההבדל בין "הללו את השם מן השמים הללוהו במרומים", שזה אותם שמים, רק כפי שהם מתלבשים בתוך התבונה של מודעות האדם. בכלל, "השמים" זה נקרא בקבלה "מחצב הספירות" (ספירות לשון ספיר, "לבנת הספיר כעצם השמים לטהר") ועולם הבריאה זה "מחצב הנשמות". איך שהשמים, הספירות, מתקבלות בתוך הנשמות זה נקרא מרומים. זה הסבר מתוק מדבש.

בין "מלאכיו" ל"צבאיו"

אחר כך, הפסוק השני זה "הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו". אחרי "מחצב הנשמות" יש "מחצב המלאכים", יצירה, ותמיד יצירה נקראת עולם המלאכים – זה "כל מלאכיו". "צבאיו" זה צבאות השמים – גלגלים, כוכבים, כולל גם ע' שרים – זה הכל בעשיה. חוץ מהפשט ש"צבאיו" זה כל כחות הטבע – זה כולל גם את חוקי הטבע, כל המדע זה "צבאיו" – בכל אופן צריך גם איזה ווארט חסידי להמתיק את ההבדל בין מלאך לבין צבא. אז כותב בסדור גם ווארט מאד יפה, שמלאך הוא הרי שליח, וכתוב בתניא בשם הרמב"ן שכאשר המלאך עושה שליחות הוא כל כך בטל למשלח שגם יכול לומר "אני הוי'" (לכן גם משה רבינו נקרא מלאך – "וישלח מלאך ויוצאנו ממצרים" – כי "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", וכך כל מלאך בטל בשליחותו עד שמדבר בשם ה'), וצבא זה חילי המלך. בחסידות בהרבה מקומות משבחים מאד את הצבא, ואומרים שהוא מוכן למסור את הנפש, מוכן למות בשביל המלך, אז זה משהו מאד גדול, בטל מאד. אבל כאן לא אומר כך, אלא שבטול המלאך באין ערוך מבטול הצבא. הצבא מקבל פקודות והולך עליהן (במסירות נפש, כמו שכתוב במקומות אחרים), אך אף על פי כן אי אפשר לומר שבטל למלך כמו מי שמקבל מהמלך פקודה ישירה, פה אל פה, ויוצא לשליחותו. אז השליח כל כך בטל למשלח שאין לו שום זהות עצמית (כמו שדברנו באריכות בשיעורי השליחות). אדה"ז גם מדגיש בנגלה ש"שלוחו של אדם כמותו – ממש" (דבר גדול, כמו תוספת ב"חלק אלוה ממעל – ממש"). השליח בטל מאד, והצבא – עם כל הכבוד לצבא הקדוש, שגם מוכן למות עבור המלך – לא בטל עד כדי כך. החיל מרגיש את עצמו, לא מקבל את הפקודה ישירות מהמלך אלא ממפקדו. הוא מוכן כל רגע לקום למלא פקודה, ישן עם נעליים, אבל כמה שמוכן ומזומן למסור את הנפש הוא לא מלאך. אדה"ז אומר שזה היסוד להבין את ההבדל בין המודעות של עולם היצירה, מודעות של מלאכים, לבין המודעות הכי מתוקנת של עולם העשיה, מודעות של צבא.

עלית העולמות בפרק קמ"ח כביאור החסידות

אחר כך אדה"ז מסביר טפה אחרת מהמקובלים, כדי שיסתדר עם הפשט, ואומר ש"הללוהו שמש וירח" זה לא רק שעשיה עולה ליצירה, אלא ששמש וירח זה זו"נ דיצירה. אם כי ירח יכול להיות גם מלכות דמקננא בעשיה ושמש ז"א דמקנן ביצירה, אבל ביחד זה בעיקר זו"נ דיצירה, והם עצמם עולים לקראת הבריאה, ותוך כדי כך כל עולם העשיה שלמטה מהם בדרך ממילא עולה ונכלל ביצירה. זה קצת מורכב, אבל כך אומר – שיש כאן לא רק עלית עשיה ליצירה, כפשט האר"י, אלא גם עלית היצירה לגבי בריאה. "הללוהו כל כוכבי אור" – בריאה מצד עצמו חשוך, יש מאין, לא רואים את האצילות (וכשנותנים לו ציור זה כבר ה"יוצר אור" של עולם היצירה שלמטה ממנו, אבל הוא חשך ביחס למה שלמעלה ממנו), אבל כשמתחיל לעלות ולהכלל באצילות יש קרני אור שבוקעות מאצילות לחשכת הבריאה ומאירות ככוכבים ברקיע מהאצילות לבריאה (כדאי להעתיק הלשונות מהסידור). "הללוהו שמי השמים" זה שרש המדות בכתר (למעלה מאצילות, שזה השמים), וגם זה עולה ומתכלל. "והמים אשר מעל השמים" – זה מעל הקרומא דאוירא שבכתר, שיש גם המים של הגלגלתא, אבל "כתר עליון אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא קדם עילת כל העילות", ולכן גם הוא עולה ומהלל. הכל מכח שם מב, מב הלולים, כנ"ל.

חקיקה מבחוץ

כל מה שדבר עליו עכשיו – ובשעור הקודם – זה פועל בנפש פעולה שנקראת חקיקה מבחוץ, שזה מוציא אותך מהשקיעה שלך ומעלה אותך מספיק גבוה שאתה יכול להתייחס ולהתקרב לה'. ככה אין לאדם שום קשר, שום זיקה, שום מבט עינים כלל וכלל עם הקדושה. ההתבוננות הזאת מרוממת את האדם, מוציאה אותו מהבוץ שלו, ושמה אותו במקום ששם הוא יכול להתחיל להתקרב באמת לקב"ה. הקירוב ממש זה השלב הבא, זה חקיקה מבפנים. כל מה שלמדנו היום, הוא מסיים את הקטע ואומר שזה נקרא חקיקה מבחוץ. מה שיבוא אחר כך, בפסקה הבאה, זה חקיקה מבפנים. איך חקיקה מבחוץ נעשה? התבוננות בבריאה יש מאין (שהסברנו יותר באריכות בפעמיים הקודמת, וכעת רק הוספנו המשחק של יש מאין), התבוננות בגדולת ה' (שדברנו קצת והרחבנו היום), והעיקר שהוספנו היום זה סוד ההלול (כולל כוונות פרק קמ"ח בתהלים, ולהשלמת התמונה התבוננות בכל ההלולים בששת הפרקים האחרונים של ספר תהלים). עד כאן היום.

ניגנו עוד ניגון.