הקדמה

אנחנו נמצאים כעת בימי בית המצרים, וזה זמן לחשוב הרבה על סיבת החורבן ועל הדרכים לתקונו. חז"ל אומרים שסיבת החורבן היא רק בגלל שנאת חינם בין יהודים, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו שנחרב בימיו. זה אומר שאם בית המקדש עדין לא נבנה זה סימן שאותו נחש עדין נמצא בינינו והוא מכניס בנו את האס שלו – שנאת חינם. התקון לכך הוא שינוי מן הקצה אל הקצה – אהבת חינם. הדמות שיותר מכולם מסמל אהבת חינם היא אהרן הכהן, הכהן הגדול שעובד את עבודת המקדש. כל דבר בתורה הוא בתכלית הדיוק, ואחד מן הדברים שארעו בתקופה הזו היא הסתלקותו. אהרן הכהן הסתלק בראש חודש אב. הוא העמוד, הצדיק יסוד עולם, שמחזיק את התקופה הזו שלא תתמוטט לגמרי. כשעם ישראל נופל הוא לא מתמוטט לגמרי – "שבע יפול צדיק וקם". אנחנו עם של צדיקים שעליהם נאמר "כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו". לא  לוקחים מן הצדיק את התמיכה בעת הנפילה. התמיכה של עם ישראל הם הצדיקים האמיתיים, ובתקופה הזו זה אהרן הכהן. כתוב בחסידות שבעת הסתלקות הצדיק כל מפעל החיים שלו מתרכז ומתגלה ברגע ההסתלקות, והדבר הזה חוזר ומתגלה בכל שנה ושנה ביום ההסתלקות. "פעולת צדיק לחיים". בדורות האחרונים יותר עוד צדיק אחד שהסתלק בתקופה הזו והוא רבינו האריז"ל, שהסתלק ב-ה באב, ארבעה ימים אחר כך. אלו שני הצדיקים שמחזיקים אותנו על סף התמוטטות שנגרמת על ידי שנאת חינם.

בתוך הספר שלנו יש פרק על אהרן הכהן ובשיעורים הבאים נלמד אותו. התקון לשנאת חינם הוא "זה לעומת זה עשה האלקים" אהבת חינם בה הצטיין אהרן הכהן. בחדשי הקיץ אנחנו לומדים שבשבתות את פרקי אבות, ובה יש משנה בשם הלל הזקן. הוא גם עמוד החסד, ובכתבי האריז"ל כתוב שהוא הגלגול האחרון המתוקן של אהרן הכהן. ארבע נשמות מתגלגלות זו מזו – אהרן, עלי, עזרא והלל. מבלי להעמיק, הלל הוא המלכות של חכמת אהרן. באותה משנה מובא: "הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן, אהב שלום ורודף שלום, אהב את הבריות ומקרבן לתורה". זו דרך חסידית מובהקת, שמתחילה מאברהם אבינו ונמשכת אחר מתן תורה אצל אהרן הכהן. במאמר חז"ל צריך להתבונן היטב, וראשית כל התבוננות היא במבנה של המאמר, כמה חלקים יש בו. התכלית היא להגיע לאור הפנימי של המאמר אבל כדי להגיע אליה צריך קודם להתבונן. במאמר הזה יש ארבעה חלקים, שהם ארבעה שלבים של התפתחות. קודם צריך להיות אהב שלום, אחר כך רדף שלום, אחר כך צריך להיות אהב את הבריות ולהבין מה זה בריות, ובסוף לקרבן לתורה. השלב הבא בהתבוננות הוא לראות את המכנה המשותף לשתי המדרגות הראשונות – המילה שלום, ואת המכנה המשותף לשני המדרגות התחתונות – היחס לבריות. מספר התניא (פרק לב) אנו יודעים שבריות הם יהודים שלא רואים בגלוי אצלם שום מעלה ורק צריך להאמין שיש בהם ניצוץ אלוקי, חלק אלו-ה ממעל ממש. יש פתגם מהבעש"ט, שכמו שצריך להאמין בה' כך צריך להאמין ביהודי. כמו שצריך להאמין שה' נמצא בכל מקום גם אם לא רואים את זה כך גם ביהודי צריך להאמין. להאמין בכל יהודי שיש חלק מה' בתוכו. ליהודי כזה, שאפשר לגשת רק באמצעות האמונה, קוראים 'בריות'. מה שיש אצלי בגלוי ואין אצלו זה לא אומר כלום על הנשמה שלו. יכול להיות שהיא באה ממקום גבוה הרבה יותר מאשר שלי. מזה ברור, שאדם שמנסה לקרב את אותן בריות לתורה מבלי להאמין ביהודי הקרוב לא יצליח ולא יעלה יפה. אותו הדבר אם הקירוב לא יבוא מתוך שתי המדרגות הראשונות. התכל'ס של המאמר הזה לקרב יהודי, וידוע מהבעש"ט שאהרן נקרא הרופא המומחה. רק רופא מומחה יכול לקחת סמי מות להשתמש בהם ולהפוך אותם לתרופות. סם המות הוא לשנות. מסופר על אהרן שרצה לעשות שלום בין שנים שרבו אז שינה כדי להשלים ביניהם. הוא סיפר לכל אחד עד כמה השני מתחרט על מה שהיה רק שאין לו אומץ לבוא ולהשלים. פתאום הם נפגשים באמצע הרחוק ומתחבקים. לשנות זה לא סתם לשקר אלא לשנות מתוך אמונה אמיתית שכך היא האמת האמיתית. אהרן האמין בזיקה של היהודי לשלום. חז"ל אומרים ש"מותר לשנות פני השלום" ואדמו"ר הזקן פוסק עם שינוי קל "מצוה לשנות מפני השלום". על שקר סתם כתוב "מדבר שקר תרחק", ו"ה' אלקים אמת ומלך עולם". שקר זה היפך החיים, סם המות, וזה שאהרן יכול להשתמש בדבר מסוכן כזה זה בגלל שהוא רופא מומחה [ובתורה הכהן הוא הרופא], כפתגם הבעש"ט שהזכרנו.

מי שמתמצא קצת, אז מבנה יסודי כזה של ארבע מדרגות, עם חלוקה לשני עליונים ושני תחתונים, מקביל לארבע אותיות שם הוי' ב"ה, כאשר שתי המדרגות הראשונות הן כנגד יחודא עילאה ושתי התחתונות הן כנגד יחודא תתאה. זה היסוד של ההתבוננות וזה מה שנרצה לעשות כעת.

פרק א

הדבר הראשון שצריך להבין מה זה שלום, שחז"ל אומרים שהוא שמו של ה' עד שאסור לומר אותו במקום לא נקי. כשיהודי פוגש יהודי הדבר הראשון שאומר הוא שלום ויש גם שלום מדומה. נביא אמת יודע מה זה שלום ואיך הולכים לקראתו ויש נביא שקר שאומר "שלום שלום ואין שלום" כי אצלו מושג השלום משובש. הוא מזכיר שם שמים לבטלה, זרע לבטלה, רח"ל. השלום הזה – של 'שלום' עם הערבים על ידי חלוקת הארץ – הוא חילול השם. סיום שירת הים, שיא יציאת מצרים, הוא "הוי' ימלך לעולם ועד" וזה עולה שלום. אם השלום הוא גילוי של מלוכת ה' אז זה שלום אמת. אז צריך קודם להתבונן מה זה שלום, במונחי הקבלה והחסידות ואחר כך, לענייננו, מה זה אומר.

הדבר הראשון שרואים פה הוא שהשלום הוא המחבר בין חכמה לבין בינה, ובלשון הקבלה זה יסוד אבא. אבא זה חכמה, י שבשם הוי', כשהיא באה כפרצוף. חכמה היא חוש בהסתכלות באור ה', "ביקרא דמלכא", לראות את האמת. בינה היא חוש לשמוע, להתבונן, את השמע של האלוקות – "ה' שמעתי שמעך יראתי". את זה עושים על ידי התבוננות. כאשר שני החושים האלו, הסתכלות והתבוננות, מתחברים יחד נולדים בנים – הרגש במידות: אהבת ה' ויראתו, רחמים על הזולת, ביטחון לבצע משימות קשות בחיים, ללכת בתמימות בדרך הזו מבלי לסטות ימין ושמאל מן היעד, דבקות במטרה לקראת ההגעה אליה כדי להוציאו לפועל ועד לגילוי התכליתי. כאשר יש כח מפותח, לא רק נקודה בעלת אפס ממדים, הוא נקרא פרצוף שלם. לפעמים יש לאדם רק כח של נקודה, יש לו כח הסתכלות אבל הוא לא יכול לחבר אותו עם כח אחר. כאשר כח מפותח ומשוכלל יש בתוכו את כל הממדים, כל הספירות האחרות, הוא נקרא פרצוף. החכמה המפותחת נקראת אבא והבינה המפותחת נקראת אמא. כאשר הם מתייחדים זה אומר שיש כח בפרצוף אבא להתחבר עם פרצוף אמא, יש כח בהסתכלות כח להאיר בתוך חוש השמע. לכח הזה קוראים יסוד אבא והוא משמש אחר את הכח היסודי לחבר את ששת מדות הלב, מחסד עד מיסוד, אל המלכות. הוא מדביק את מידות הלב אל התכלית. בלשון הקבלה: "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". אם מדברים על עם ישראל כפרצוף אחד גדול אז יסוד אבא הואר הכח לחבר יהודים [וגם את חלקי התורה והארץ] יחד. שלום הוא מלשון שלם. אצלנו זה פשוט אבל באנגלית זה בדיוק הפוך... אצל הגוי אין קשר בין שלום לשלמות. אצלנו יש שלוש שלמויות: התורה העם והארץ. אם החלקים נוטים להיפרד זה סימן שיש בעיה בדבק, בכח המחבר, ביסוד אבא.

הכח הזה, יסוד אבא, קשור עם מתן תורה. "וכל נתיבותיה שלום" – יש לב נתיבות חכמה, ומתוכם יסוד אבא נקרא הנתיב הנעלם כיוון שהוא נתון תמיד ביסוד אמא. בלשון הקבלה אבא ואמא הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – לא נפרדים לעולם – ולכן הכח המחבר נעלם ולא רואים אותו. רק כאשר דברים נפרדים אחד מן השני ניתן לראות את הכח שעתיד לחבר אותם. הוא נקרא "נתיב לא ידעו עיט", והוא כנגד לא הנתיבים שאפשר לראות.

כאמור, שלום הוא מלשון שלם, העולה שע. בקבלה זהו ביטוי חשוב ביותר הנקרא שע נהורין. הכח העושה את השלום, שמיישם את השלמות בעם בתורה ובארץ, הוא יסוד אבא אבל השורש שלו ממנו הוא נמשך הוא שע נהורין. לפני כן נסביר יותר מה זה יסוד אבא. ידוע, שחכמה היא כח מה. מה זה כח מה? יש הרבה פירושים לזה, וכל אחד מהם מהווה ביטוי לכח אחר הכלול בפרצוף אבא. כמו אדם שיש לו שם, למשל זאב, והוא תופס רק את המשמעות השפוטה שלו שמו כחיה. אחר כך הוא לומד תורה ורואה שיש לו הרבה הקשרים, פעם החכמה פעם בחסד וכו'. יש לשם הזה הרבה גוונים ההופכים יחד לפרצוף שלם. אז אחד הפירושים לחכמה הוא כח מה [יש חיך מה, לטעום את הבטול או חכה מה, להתמהמה] שהרבי הקודם היה נוהג להסביר כתקיפות הבטול. הבטול זה שאדם לא מרגיש את עצמו למציאות, לא צולע תחת כובד של מציאות עצמית. כמה שאדם חושב על עצמו הוא יותר צולע. זה מכביד עליו. זה שיש  לו הכי הרבה בטול הוא הכי זריז – זריזות במתינות כדברי הבעש"ט – ומחושב. הבעש"ט אומר שהרגשת מעלת עצמו זה הדבר הכי מכביד על האדם והתקון לזה הוא זריזות במתינות. זה אינו בטול פאסיבי – כמו שיש בתורות המזרח למיניהן המדברות על מצב של בטול היש, האגו, והכל בפסיביות מוחלטת, שאדם יושב בטל וגמרנו. זה נקרא בטול בבחינת נוקבא, ששייך רק לגוי. אצלו פעילות שוללת בטול, אבל אצל יהודי הוא זכר בעצם. גם נשים. יהודי הוא משפיע בעצם. הכח הזה, לפעול עד כדי מסירות נפש [לפני שבוע הסביר הרבי שליט"א מה זה מסירות נפש, הסבר חדש. הוא הסביר שזה כמו שליח המבצע בנאמנות את שליחות המשלח, שאינו אישיות לעצמה אלא בטל למשלח. הוא מסר את האישיות וההזדהות עם עצמו כדי ליישם את השליחות. את הנפש שלו הוא מסר] בשליחותו של ה' ושל הצדיקים שבכל דור. גוי לא יכול על פי ההלכה להיות שליח. אין לו את הסגולה הזו למסור את נפשו ולהיות "שלוחו של אדם כמותו". יהודי יכול וצריך. הכח הזה – לפעול על ידי בטול – הוא יסוד אבא. אבא הוא בטול והיסוד שבוא הוא הכח ליישם את אותו בטול. יסוד היא הדבקות במטרה, וכאשר המטרה היא הבטול אז היסוד היא הדבקות ביישום הבטול . היסוד נקרא בקבלה השליח. הדבק הזה הוא השלום, הכח לדבק את השניות שיש במציאות, ולגלות את האחדות שיש בה. אחד שהלוך עם 'אני ואפסי עוד' לא מסוגל לעשות שלום. הוא עצמו מפריע. כשאהרן הולך להשכין שלום הוא לא מציאות. אם הוא יהיה שם הוא יהווה חציצה, וכמו בהלכות טבילה זה פוסל את הטהרה. שלום זה להיכנס בין הרבים ולא לחצוץ ביניהם. כמו הקטליסט בכימיה, שפועל את הפעולה ולא רואים אותו. אין לו אני. הוא לא עשה משלו כלום אלא היה בטל לרצון ה'. זו הדרך לפעול את השלום כעבודה, ולא רק לדמיין את המצב הסופי שלו.

אותו הכח, השליח, צריך לפעול עם ההשראה של אור המשלח. כמו מלך, השליח הולך כל הזמן באור פני המלך. בקבלה, מעל החכמה יש כתר ואור הכתר נקרא "אור פני מלך חיים". אלו ה-שע נהורין, אור פני הכתר, פרצוף אריך אנפין. זהו השורש של השלום – השלם. האות ו היא המשכת השליחות לבצע את השלום במעשה. היא פועלת את ההמשכה ומסירת השליחות מן המשלח אל השליח, מן הכתר לחכמה. איך קוראים לצינור הזה בקבלה? אלו יג תקוני הדיקנא, יג מדות הרחמים, שהבולט ביניהם הוא המזל העליון, מזל השמיני, מזל נוצר חסד. אור הפנים של אריך אנפין הוא התקון השביעי, תקון ואמת, וכשנמשך מטה זה על ידי המזל השמיני. יחד הם שלום אמת. אמת היא השלמות – ראש תוך סוף של אותיות לשון הקדש – "כולו זרע אמת". המזל נצר חסד עולה כמנין בית, הרומז למילה בראשית, הרומזת לבית המקדש – תכלית כוונה הבריאה. בית המקדש זה המצב שאנו יכולים לתאר כמצב של שלום. כתוב בקבלה שבית המקדש הוא כמו תיבת נח, שבו חיו כל החיות בשלום. איך נכנסים לתוך הבית? יש מחלוקת בין המדקדקים מה השורש של המילה בית. יש מי שאומר שאין אות י בשורש, והוא בת. יש אומרים שהשורש הוא בית ויש אומרים שהשורש הוא בא, מלשון ביאה – "בא אל התיבה" [יש שם ריבוי של הפועל ביאה]. השלום הוא כח שמושך את כולם להיכנס אליו. אתה רוצה לבוא אל הבית בגלל השלום שיש בו – שלום בית. זה הבית המושלם. יהודי נכנס בליל שבת קדש הביתה, מברך שבת שלום, אומר שלום עליכם – זה שיא שלום הבית. בבית הכנסת לא אומרים שלום עליכם. השיא הוא בבית המקדש, "סוף מעשה במחשבה תחילה". השלום הוא כח מפתה [לכן המפלגה "שלום עכשיו" מפתה כמו אשה זונה שרוצה שכולם יבואו אליה, והם מצליחים כמו שנביאי השקר הצליחו], והשלום האמיתי נמצא בבית הנאמן, שהבטיח ה' לדוד. יש בית שאסור להיכנס אליו ולא לעבור ליד הפתח שלו, אבל "זה לעומת זה" בית המקדש הוא בית שמפתה ומושך את כל העולם להיכנס אליו – "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". זה הסוד של המזל העליון נצר חסד לאלפים.

לגבי המזל הזה יש משפט מפורסם בחז"ל "אין מזל לישראל" והבעש"ט אומר שצריך לקרוא אותו כך: "אָיִן מזל לישראל". מזל הוא צינור שדרכו נוזל שפע ואור. לכל אחד יש שורש לנשמה שלו וממנה נוזל להארה שיש בו ממנה. לא תתכן הארה ללא השורש. מה ההבדל בין יהודי לגוי? אצל הגוי המזל הוא בצורת יש. הוא מלווה באגו. הוא לא מסוגל כל עוד הוא חי – "כל חי מתנועע" – להיפטר ממנו. אצלו לחיות זה להתנועע ובטול זה להפסיק לכן הוא שואף למות. ככל שמקבל שפע מן המזל שלו הוא מרגיש את עצמו ליש או, לכל היותר, לבטל אותה לטובת הזדהות עם המזל שלו שהוא גם נברא נפרד כמוהו. אבל ליהודי אין מזל כי האין האלוקי הוא המזל של יהודי. הוא יכול לקבל ממנו כוחות ולהוסיף תנועה ולהישאר באין. אותו המזל העליון, שהוא שורש כח המשיכה בתוכי, הבית, הוא בבחינת אין. זוהי האות ו, ההמשכה מן ה-שע נהורין שבכתר לחכמה [וליסוד אבא בפרט], מן השלם אל השלום.

את כל מה שלמדנו הערב אפשר לסכם בצורת האות י של שם הוי'. בקצה העליון יש קוץ וכן הקצה התחתון. הקוץ העליון הוא המזל העליון, דרכו יורד השפע מלמעלה, והקוץ התחתון שמתעקם ומתעגל לכיוון האות הבאה הוא יסוד אבא הפונה כלפי אמא. את הכח לכך הוא מקבל מן הקוץ העליון. נסביר עוד מושג בחסידות: נקודה פשוטה ונקודה מצוירת. הפשוטה היא כח שפוט שעוד לא התפתח ולכן אין פרטים, אין ציור. אבא, שהוא כבר פרצוף שלם, נקרא ציור האות י.

....

אחרי שתי המדרגות הללו, שיודעים מה זה שלום, אפשר לגשת לאהבת הבריות ולקרבן לתורה. זה נקרא שחייבים לברר מה זה השלום. זה המובן האמיתי של בנין הבית, מקום משכן השלום.

* * *

התחלנו ללמוד במקום אחר את פרק א בשער 'אהרן הכהן' אז נעשה רק חזרה קצרה על מה שנלמד.

היום יום ההילולא של אהרן הכהן, שהוא העמוד של העבודה בבית המקדש, והוא הכח הממתיק של התקופה הזו של חורבן בית המקדש. ההבטחה שבית המקדש יקום ויחיה מחדש היא בזכות מסירות הנפש שלו. מסירות נפש מבטיחה שהדבר ימשיך להתקיים, אף על פי שנראה שהוא עבר מן העין, ומה שלא רואים זהו המצב החולף. מסירות הנפש היא הנצח, זה הדבר הנצחי לעולם ועד. לכן אהרן הכהן, המוסר את נפשו על עבודת בית המקדש, הוא המבטיח לנו את עבודת בית המקדש. ביום הילולת הצדיק מתרכזת ומתגלה כל עבודתו שבחייו. כך זה בכל יהודי וכל שכן בצדיק יסוד עולם. "והימים הללו נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה", וכפרוש הבעש"ט שנעשה הוא מלשון תקון, כמו אדם שמתלבש בבגד חדש כדי לבוא למסיבה חדשה. כל שנה הילולת הצדיק היא כמו חתונה חדשה בה הוא נעשה, הוא מולבש ומתתקן בעוד לבוש. איך עושים את הלבוש החדש? על ידי הזיכרון. לפי ה"נזכר" כך הוא "נעשה". כידוע, בתוך אותיות בגד מתגלה האות א הפשוטה. אז בזכות אהרן והזיכרון שלנו אותו, אנחנו בטוחים בבנין בית המקדש בימינו.

הדבר המפורסם ביותר לגביו הוא מאמר הלל הזקן: "הוי מתלמידיו של אהרן, אהב שלום ורדף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". זה שדוקא הלל הוא זה שאומר את המאמר הזה זה דבר חשוב, כמו שיתבאר בהמשך השער שהלל הוא הגלגול הסופי של נשמת אהרן הכהן, אחרי עלי הכהן ועזרא הסופר. אם נתבונן במאמר של הלל נראה שהוא מורכב מארבע דרגות שעלינו להתבונן בהקבלתן לארבע אותיות שם הוי': אהב שלום כנגד החכמה בספירות וכנגד עולם האצילות בעולמות. אם אנחנו רוצים להגדיר לנו מה זה עולם האצילות או נשמה מעולם האצילות אז מדרגת אהב שלום היא הדוגמה לכך. זו המידה שמאפיינת מדרגה זו. רודף שלום זה כנגד עולם הבריאה או ספירת הבינה. אחר כך בעולם יצירה, או שש מידות הלב מחסד ועד יסוד המאירים בעולם היצירה, נקראת המידה אוהב את הבריות. בעולם העשיה, במלכות, היא כנגד מקרבן לתורה.

המבנה היסודי כאן הוא "שתים שהן ארבע", שני הראשונים מול שני האחרונים. המכנה המשותף לראשונים הוא השלום – אהב שלום ורודף שלום. בפרטות אהב שלום זה תואר עצמי של האדם ואילו רודף שלום זו הפעולה שלו, אבל בכללות זו יחידה אחת. הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". זה עדין בגדר המופשט, יחוד עליון. השלום הוא עדין רעיון מופשט, ולא חושב על אדם מסוים ופרטי. גם שתי המדרגות התחתונות הולכות יחד, כאשר הם שמאפיין אותם היא המוחשיות. אלו מדרגות מעשיות ממש. ברעיון המופשט יש סכנה של רמאות עצמית. קל לאדם נפשית להסתלק מן המציאות ולדמיין לעצמו שהוא נאחז במושג המופשט, בעוד שבאמת זה רק דמיון. אין כאן לא מופשט ולא מוחשי. כמו אנשים שדוגלים מאוד בערך השלום אבל עם החבר ברחוב הוא מתקוטט. נעשה שלום עם הערבים אבל בבית, עם אשתו, ספק גדול אם יש שם שלום... זה פשוט התחמקות מן המציאות. אני אומר את זה כדי להסביר שמדרגה של אהב שלום זה קשר עם המופשט, עם הרוחני, וצריך להיות אדם גדול כדי לדעת מה זה השלום בשורש. השורש זה כמו שורש נשמות ישראל בעוד שאהבת הבריות מתייחסת אל אישים פרטיים. בריות זה מלשון בריאה וזה אדם שאי אפשר ללמד עליו שום זכות מלמד העובדה שה' ברא אותו אז כנראה שיש לו איזו תועלת, פוטנציה. בעולם האצילות, באבא, באות י שבשם, נמצא שורש הנשמה של אותה הבריה ושם נאמר על נשמות ישראל "הלא אב אחד לכולנה", וכולן שוכנות יחדיו בשלום. לאהוב שלום זה לאהוב יהודי כמו שהוא נמצא עדין בשורש הזה שלו. גם במדרגה הבאה – רודף שלום – מדובר עדין בקשר עם נשמה עוד לפני התגלותה בפרט אלא בעודה בשרשה. כתוב בקבלה וחסידות לפעמים ששורש הנשמה הוא בעולם האצילות ולפעמים כתוב שהוא בעולם הבריאה, ואלו שתי מדרגות של שורש הנשמה. כל זה בשורש, אבל אם יש אדם שיש לו רק אותן ללא התגלות האהבה לבריות וקרובן לתורה זה סימן שהכל רמאות עצמית. על פגם זה נאמר "כי יד על כס יה", שעמלק מפריד ומנתק בין אותיות יה שבשם לאותיות וה, ו"אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק". כל זה ביחס למבנה הכללי של הפרצוף, שמחלק בין שתי מדרגות מופשטות בשורש ושתי מדרגות מוחשיות במעשה. ההתבוננות הזו נקראת העמקה בפשט הדברים, שזהו דבר המסור לכל אחד ואחד.

[הכל מדובר על תקון שם הוי', השם המיוחד לנו עם ישראל – "שמע ישראל הוי' אלקנו". האהבה לכל הבריות בעולם שייכת לתקון שם אלקים, השם המתייחס לבריאת כל העולמות – "בראשים ברא אלקים". זה הענין שהרבי שליט"א מקרבה לדבר על תקון אומות העולם בקיום ז מצוות בני נח המתאימים להם. מוטל עלינו חוב קדוש לעשות את זה, ומה שכל הדורות לא ראינו שעשו זאת זה רק בגלל שלא היה ניתן, שהיה כרוך בסכנת נפשות מצד המלכות, שלא נתנה ליהודי לדבר עם גוי לקרב אותו לקבלת עול מלכות שמים. אבל היום אנחנו חיים בעולם "חופשי", שכל אחד חופשי לעשות מה שרוצה, אז יש חובה לקרב את כל באי העולם לאמת, במיוחד מי שקורא ברמב"ם].

לא נחזור באריכות על כל הפסקה הראשונה שלמדנו, רק נקצר. המושג המופשט של השלום נקרא בקבלה יסוד אבא, ההתאמתות של הבטול בלשון החסידות. "אבא מקנן באצילות" והוא מתגלה בו על ידי היסוד שלו. הוא עושה שלום, כלומר מייחד פרצופים. קודם כל מייחד את פרצופי אבא ואמא ואחר כך פרצופי זעיר ונוקביה. הוא עושה את השלום בית בכל מקום. בית זה ב, שנים, והוא המחדיר ועושה שלום ביניהם. אחר כך הסברנו שהשלום הזה מקבל את כוחו מן השלם, והוא שע [העולה שלם] נהורין המאירים מפני אריך אנפין, מן הכתר. את הכח הזה הוא מקבל דרך האות ו, שהוא הצינור המחבר כתר וחכמה. בלשון הקבלה נקרא הצינור הזה מזל. הזכרנו את התופעה שהמילה שלום מאוד נפוצה ברחוב, ולעיתים היא בבחינת נביאי השקר שמה שאפיין אותם הוא הכרזת השלום שבפיהם – "שלום שלום ואין שלום". זה הכל שקר, בלוף. יותר מזה, הוא בכלל לא מבין מה זה שלום ורק מדבר בנאיביות שלילית [יכולים להיות אנשים טובים מאוד שבאמת חושבים שרוצים משהו טוב] על מושג מדומה. לא יודעים שלעשות חוזה עם הערבים זה היפך השלום. אין בזה שום ריח של שלום רק ריח של טיפשות ועוד כמה ריחות של סירחון למיניהם. זה נקרא "שלום שלום ואין שלום".

לענייננו, היסוד בכל מקום היא ההתאמתות של הדבר והוצאתו מן הכח אל הפועל הנצח וההוד נקראו בטוחות מלשון גילוי הבטחה והיסוד הוא זה שדואג לקיים את ההבטחה. אז יסוד של החכמה הוא התאמתות הבטול, הכח להחדיר בטול בכל אחד ואחד, לאמת ולקיים את זה. כמה אנשים בעולם תופסים כך את השלום? חושבים ששלום זה ללכת ולהתחבק עם סאדאת, ה' ישמור. לעשות שלום זה לבטל את הישות, את המציאות הנפרדת, שלו. לפי הבעש"ט, בכל פעם שמופיעה המילה אֵין במובן שלילי הופכים אותה לאָיִן, במובן החיובי. לענייננו, בפסוק "שלום שלום ואין שלום" מונחת גם הטעות של אותם האנשים וגם המענה לה. הם אומרים "שלום שלום" סתם, והאמת היא ש"ואָיִן", הבטול, הוא ה"שלום" האמיתי. השלום שלך הוא שלום של ישות, של 'גראבקייט', של גאוה, ואין לך שום השגה מהו שלום באמת. למה? כי השלום האמיתי הוא ההיפך מזה. כך אומר ירמיהו הנביא לנביאי השקר, שאמרו את דבריהם במזיד, וכך צריך לומר בפנימיות גם לאנשים הנאיבים שאומרים את דבריהם מתוך אי הבנת השלום באמת. על פי פשט תוכחה היא לומר לו שהוא לא בסדר, אבל על פי פנימיות תוכחה היא לגלות ולהראות לו את האמת. אם רואים שנביא אמת שופך אש וגופרית על אלו שמוכיח אותם אז אם נעיין היטב בדבריו נראה שבעצם הוא מוכיח את האמת. יש הרבה סיפורים, וגם בין תלמידי הבעש"ט, על צדיקים שהוכיחו מישהו קשות ובזה המתיקו מעליו את הדין ופטרו אותו מעונש. הוא באמת מרחם עליו בצעקה עליו. עד כאן הסברנו את הכלל הראשון של שלום, המופיע בפרק א בסעיף הראשון.

נמשיך לסעיף השני. אבא, הבטול, דר ומקנן בכל עולם האצילות. הוא היסוד שעליו עומד כל עולם האצילות. עולם האצילות הוא תקון שלם, שלום מוחלט בין הפרצופים באמצעות היסוד שלו – "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". שאר הספירות של פרצוף אבא מאירות בבחינת השראה בכל האצילות. התקון של עולם האצילות מתבטא בבטול לאלוקות – "איהו וחיוהי [החיות] וגרמוהי [הכלים המגדירים ומגבילים את האור] חד בהון". עיקר השלום הוא בין האור ובין הכלי. בעולם התהו שנשבר לא היה שלום בין האור ובין הכלי. האור היה רב והכלים היו מועטים והאור הרב שבר אותם. בעולם האצילות המתוקן יש שלום נצחי על ידי "איהו", בזכות השותף השלישי. כמו שאיש ואשה יכולים לחיות יחד רק בזכות השותף השלישי, השראת השכינה ביניהם. "זכו – שכינה שורה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתן".

עד כאן דברנו על שלום, אבל כאן יש עוד מילה – "אוהב". בספירות זוהי ספירת החסד, המלווה את כל שש המידות – עיקר כל עולם אלו ה-ו קצוות שלו – של עולם האצילות. החסד אוהב את הכח הרוחני המופשט, את השלום. אוהב שלום הוא יחוד של חסד וחכמה [אי אפשר להיות איש שלום אם אתה טיפש כי שלום זה חכמה אמיתית]. כתוב בכתבי האריז"ל שעולם התהו היה עולם  של יראה ופחד, שכל ספירה פחדה מהשגת גבול של הספירה השניה. היה מתח ביניהם ולכן עולם התהו נשבר. כשכל אחד מפחד מהשני שיזיק לי, כמו סוחרים של כל אחד מפחד שהשני ישיג את גבולו, זה גורם לשבירת הכלים. השבירה היא כמו חורבן בית המקדש שבזכות אהרן אנחנו בונים אותו. כל ספירה צרתה למלוך לבד, למלא את המציאות עם האור שלה, בסוד "אנא אמלוך". כיוון שכל איחד רצה למלוך לבדו הוא נורא פחד שיבוא מישהו וישיג את גבולי. ברגע שיש פחד של השגת גבול יש הרבה מתח, מתח גבוה. כאשר יש עולם שכולו נמצא במתח גבוה הוא עתיד להתמוטט. זה התהליך של עולם התהו, אבל עולם התקון הוא עולם של אהבה בגלל שיש בו בטול. בטול זה שלא רק אני צריך למלוך אלא גם החבר יכול. כולנו יכולים לפתוח חנויות ברחוב. לכן יש שלום ותקון. יכולה להיות גם תחרות חיובית, כמו "קנאת סופרים תרבה חכמה", אבל המתח בה לא יהיה מתח גבוה ממוטט, והוא דוקא מקיים את המבנה. זה מתח של אחדות והוא נושא בפני עצמו בחכמת הנפש. אז האהבה, כמו הבטול, ממלאת את כל עולם האצילות.

עולם האצילות הוא עולם האחדות, ואחד עולה אהבה, וכן אותיות אחד הן אותיות אהבה חסד. החסד הוא הכלי והאהבה היא האור הפנימי הנכנס בו, והכל יחד הוא אחד. על הפסוק "זכר חסדו" בתהילים דורשים בחסידות שהחסד והאהבה הן תכונות עצמיות לזכר. "בנין הזכר מן החסדים, בנין המלכות [הנוקבא] מן הגבורות". השורש של כל אחד מאתנו, גם של האשה, בעולם האצילות הוא בבחינת זכר, משפיע. השורש שבבחינת נקבה של כל אחד, לקבל מה', הוא השורש הנמצא בעולם הבריאה. מה שרואים שאשה היא בעלת חסד ורחמים זה לא אומר כלום, כי כל אחד כלול משניהם ולפעמים כח זה מתגבר לפעמים כח זה. חסד זה רצון להשפיע, להשפיע בטול. מי שרוצה לתת את המתנה הכי טובה בעולם, מתנת "באור פני מלך חיים", יכול לתת אותה דרך צינור אחד – דרך בטול, להיות בטל למלך ואז זוכים לאור שלו. השורש של הקבלה הוא בבינה [גם בעולם יש בינה כהתכללות אבל הכח העיקרי הוא החכמה והחסד] המאירה בעולם הבריאה – "אמא מקננא בכורסיא".

חסר סיום השיעור

* * *

הסברנו בשיעורים הקודמים שארבעת המדרגות שבמשנה – אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה – הן כנגד ארבעת העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה, ובעצם כנגד כל מה שמקביל לארבע אותיות שם הוי'. עד היום דברנו על המדרגה הראשונה של האצילות, אוהב שלום, והסברנו שזה יסוד אבא – התוקף של הבטול וההתקשרות העצמית להחדרתו בכל העולם. התקשרות זה לאמת משהו ויסוד אבא זו ההתאמתות להחדרת הבטול – אבא – בכל עולם האצילות. זה הכח שמביא שלום. אם יש בטול יש שלום ואם אין בטול אין שלום. עד כאן מה שהיה בשיעורים הקודמים.

כעת הגענו למדרגה השניה [עמוד תלה פסקה שלישית]. כאן זה לא רק לאהוב את השלום. לאהוב דבר זה במקומו, בסביבתו הטבעית, אבל לרדוף אחריו זה כבר במקום אחר. המילה רודף היא אותיות פרוד, כלומר לרדוף ולהביא את השלום גם למקום שמצד עצמו הוא מקום של פרוד. תחילת הפירוד הוא בעולם הבריאה, ה עילאה של שם הוי', שכנגד ספירת הבינה עליה נאמר "מינה דינין מתערין". בתודעת עצמו עולם הבריאה כבר נפרד מן עולם האצילות, שכן בריאה היא מלשון לבר, החוצה. עולם האצילות נקרא רשות היחיד ועולם הבריאה רשות הרבים. קודם הסברנו, שלגבי נשמות ישראל ריבוי הוא למעליותא, אבל ביחס לעולמות ריבוי זה לגריעותא. כמה שיש יותר נשמות יש יותר גילוי אחדות, אבל בעולם הבריאה זה מבטא פרוד. חז"ל דורשים את הפסוק "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו – רדפהו במקום אחר". עולם האצילות הוא מקום של שלום וכולו חדור יסוד אבא – "אבא מקנן באצילות", אבל עולם הבריאה שכבר יצא מרשות היחיד – שם צריך לרדוף אחר השלום. זה כבר דורש כח יותר גדול.

בעולם הבריאה יש גילוי אור הבינה – "אמא עילאה ממקננא בכורסייא". בקבלה הראשונה נקראת ספירת הבינה עולם הכסא, ולכן הלשון בזהר היא כורסייא, מלשון כורסא. כסא הוא מלשון כיסוי, כי עולם הבריאה מכסה על אור האצילות.

קודם הסברנו, שעולם האצילות והשלום שבו יונק מ-שע נהורין [העולים שלם] שבכתר דרך המזל השמיני, מזל נצר חסד לאלפים. גם אמא עילאה, המקננת בעולם הבריאה, יונקת משם דרך מזל ה-יג, מזל ונקה. שתי המזלות הללו הם המזל העליון והמזל התחתון. שניהם מקבלים מן השלם, ולכן שניהם מתייחסים לשלום ישירות – אוהב שלום ורודף שלום. בקבלה מובא שאותיות ונקה הן אותיות 'וקנה הכל' – כאשר כל הן נ שערי בינה. קנין היא פעולת תקון, השבת החפץ והכנסתו לרשות היחיד. רש"י בחומש כותב שקנין ותקון וקן [כמו קן ציפור] הכל משער אחד. יש כח באמא אדיר לרדוף את השלום במקום אחר, אפילו יותר מאשר מאבא, ולהביא אותו גם אל עולם הבריאה. לקנות את המציאות של עולם הבריאה.

מה זה בעבודת ה'? עולם האצילות זה מצב של הסתכלות ביקרא דמלכא. להסתכל באור ה'. כשהוא לא מסוגל להסתכל אלא רק להתבונן ולהקשיב זה עולם הבריאה. בעולם האצילות, כשרואים את ה' שם השלום כבר חדור. בעולם הבריאה, כשרק מתבוננים בשכל, זה שהשלום לא נמצא. זה לא המקום העצמי שלו, רק צריך לרדוף אותו ולהשיבו. שכל הוא פרוד, יש בו עדין הרגשת היש. בהסתכלות אין ישות בכלל אבל בהתבוננות בתחילה עדיין הוא נפרד, רק שאם מתבוננים עמוק אפשר להחדיר בטול גם בתוך התבוננות. לכן אצלנו, שאין לנו בטול, עיקר העבודה זה לגלות בטול דרך התבוננות. זה עיקר הדרך להגיע לשלום. עצם ההתבוננות היא לא השלום, זה לא מקומו. להיפך, שכל הוא פרוד בין חלקי השכל וגם שהאדם המשכיל בעצמו נפרד. אבל אם מעמיקים בשכל אפשר לרדוף שלום גם במקום אחר, כי בתוך ההתבוננות מקננת אמא דאצילות, שהיא מקבלת את אור השלם, ה-שע נהורין, דרך מזל ונקה, וזה נותן לה כח לקנות, לתקן, את הכל.

בלשון יותר פשוטה: עולם הבריאה זה כמו ללמד בדיבור. עולם האצילות זה כמו אחד שמתבודד בינו לבין עצמו, שהכל בסדר אצלו. עולם הבריאה זה כמו אחד שהולך ללמד בבית ספר, רוצה להשפיע לזולת באמצעות שכל נכון. בכל כיתה כשמלמדים יש מלחמה מסוימת להחדיר שלום באמצעות העמקת הדעת. מי באמת יצליח להחדיר שלום? מי שהוא בעצמו מורה מאד מעמיק. בלי זה כל אחד ישאר בשלו: לא יתבטלו כל השומעים למה שאומר כי זה לא מספיק עמוק עד כדי שצריכים להתבטל [אפשר לשבת על הכורסא ולקבל את זה בלי להתבטל. עולם הכסא...]. צריכה להיות השתדלות דו-סטרית, מצד המשפיע ומצד המקבל. המקבל צריך לעשות הרבה מאמץ של הפשטת הישות שלו על מנת להקשיב, ולאט לאט זה מצליח בכח אמא.

* * *

נמשיך הערב את הפרק שהתחלנו לפני חודש.

אנחנו עדין בחודש אב שבראשו הסתלק אהרן הכהן, וכתוב שכל ישראל בכו אותו במשך חודש ימים. בכו אותו אפילו יותר ממשה רבינו, אנשים ונשים, כיוון שמסר נפשו על השכנת שלום ביניהם. כשבוכים את הצדיק בוכים כדי ללמוד ולדבוק ממנו, ומאהרן לומדים להיות מתלמידיו "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". התחלנו להסביר שארבעת המדרגות במשנה הזו הן כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה, בהן מהווה הקב"ה את העולם. הוא מהווה אותו בארבע עולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה המושרשות בארבע אותיות אלו.

נפרט בקצרה. אצילות היא אין, ללא שום מציאות גשמית או רוחנית, רק בטול מוחלט לאין האלוקי. המציאות הנבראת הראשונה היא החומר ההיולי – חומר ללא צורה – שבעולם הבריאה ורק בעולם היצירה הופך אותו חומר היולי לצורה. זהו יש כללי, מינים כלליים ללא אישים פרטיים, כמו פני אריה ופני שור שבמרכבה. להוציא את ריבוי הפרטים מן הכלל זה השלב האחרון שבעולם העשיה. אם רוצים לסכם את ארבעת העולמות במילה אחת לכל עולם אז זה אין-יש-כלל-פרט. שוב, האות י היא הכח להאציל את האין מן היש האמיתי, מן ה' בעצמו. לברוא משהו זה לעשות יש מאין, ואילו להאציל זה בדיוק להיפך, זה לעשות אין מיש. את המציאות הזו – אין היוצא מן היש האמיתי – אי אפשר לתפוס בשכל בכלל. בלשון הקבלה זה נקרא 'עשר ספירות הגנוזות במאצילן'. להוציא יש נברא מן האין האלוקי זה הכח של האות ה העליונה של שם הוי'. זה נקרא אפשריות המציאות, מציאות בפוטנציה אבל לא גלויה לעין, ולכן היא נקראת "בורא חושך". החושך עצמו הוא חומר היולי, ממנו יצא אחר כך הכלל. "יוצר אור" זה כבר הגילוי של הכלל מתוך החושך אבל לפניו יש "בורא חושך". גלוי היש הנוצר הוא בדרך יש מיש בעולם היצירה, גילוי החומר עם צורה מן החומר ללא הצורה. זה נעשה בכח האות ו של שם הוי'. בסוף, עשיית הפרטים מתוך אותו הכלל נעשית בכח האות ה התחתונה של שם הוי' [בתוך אותיות יש מאין יש את המילים מין ו-איש, הכלל והפרט המתגלים בעולמות היצירה והעשיה].

כל זה היה כדי להסביר שבתוך מידותיו של אהרן הכהן, כפי שמלמד אותנו הלל הזקן, יש ארבע רמות המקבילות לארבע עולמות אלו. הסברנו ששתי המדרגות הראשונות – אוהב שלום ורודף שלום – הן ברמת המופשט ואינן מתלבשות בדמות אנושית. זה רק שלום בתור רעיון. אהבה היא סוד ההתקשרות, אז אהבת השלום היא להתקשר אל הדבר במקומו, בשורשו. מקומו האמיתי של השלום הוא בעולם האצילות, כי שלום באמת הוא החדרת בטול לה' בכל פרט ופרט על מנת שישכנו יחיו באחדות ושלום. הסברנו, שהכח הזה לעשות שלום [במרומיו] הוא יסוד אבא והוא מגלה את השלום האמיתי, שהכל בטל לה'. ללא זה אין שלום אמיתי, אלא "שלום שלום ואין שלום", ואיי אפשר לעשות שלום עם דבר שאינו בטל, כמו גוי שלא מוכן להתבטל בפני אלוקות המתגלה בעם ישראל. גוי שלא בטל ונכנע בפני ה' ובפני ישראל – אין סיכוי לשלום עמו. לחשוב שגוי, שעדין עומד עם 'אני ואפסי עוד' ורק אם נסדר אתו תנאי דו קיום יהיה שלום בינינו, זוהי שטות גדולה. מקום השלום האמיתי הוא בעולם האצילות ומי שמתקשר אליו ברמה הזו נקרא אוהב שלום.

הביטוי השני הוא רודף שלום. חז"ל מפרשים, שכל מקום שנאמר הביטוי רודף "רדפהו במקום אחר". את הדבר במקומו אוהבים, אבל לרדוף זה במקום שאינו עצמי לו. להמשיך את הדבר חוץ לתחומו, כביכול, זה עולם הבריאה. הוא כבר מקום אחר לגבי עולם האצילות. עולם הבריאה הוא עולם של שכל, והשלום בו הוא כמו הרבה יהודים שיושבים יחד ולומדים. השכל שמחבר את כולם יחד הוא השלום של עולם הבריאה. כשעם ישראל מתבודד בארץ – "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – הוא נמצא בעולם האצילות, אבל ברגע שיוצאים להתעסק עם שכל, לחבר נשמות באמצעות שכל של תורה ודין לא מתייחסים למידות ולאישיות של כל אחד ואחד זה כבר יציאה לעולם הבריאה. לא מרגישים את האדם הפרטי רק משרים אור של תורה המגיע אל כל אחד ואחד וזה פועל אחדות ושלום.

החכמה שבאצילות היא הבטול, נביעת האין סוף, האור, שיש בשכל ואילו הבינה שבבריאה היא השפע שבשכל, להשפיע שכל. שניהם ברמת השכל. רק אחר כך מגיעים לאהבת הבריות בצורה הממשית. כל עוד היחוד נעשה בתוך השכל הוא יחוד עליון של אור עליון עם אור שמשפיע את עצמו החוצה. המושג, האובייקט, הוא עדיין מופשט ומושכל, ללא הרגשת הנפש והנשמה של החבר שלך. אחר כך בא היחוד התחתון של אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. לאהוב את הבריות זהו יחס כללי, כמו שיושבים יחד ומתוועדים, שותים לחיים ומאחלים אחד לשני ברכות וכו'. אם אני יוצא לרחוב ופוגש מישהו ולוקח אותו הצידה לשיחה אישית, כמו יחידות, על מנת לחדור לעומק הנפש שלו ולבעיות שלו ולפתור אותן זה נקרא לקרב אותו לתורה. זה עולם העשיה. שוב, אדם שמתבודד ומרגיש שלא צריך אף אחד בעולם הוא נמצא בעולם האצילות שלו, בהתאם לשיעור נשמתו. אם הוא נמצא בשיעור תורה, שם המודעות של כולם היא התורה שלומדים, אז גם המשמיע וגם השומע מתקשרים באמצעות חוש השמע והם נמצאים בעולם הבריאה שלהם. ההתבודדות היא חוש הראיה, הוא רואה אלקות – "לאסתכלא ביקרא דמלכא", אבל בשיעור תורה, כמו כאן, החוש שמחבר אותנו הוא חוש השמיעה [אגב, החוש של חודש אב הוא חוש השמיעה]. יש אחד שמשמיע והרבה ששומעים. חוש השמע הוא חוש הבינה, אז כאן צריכים להיברא אצלך רעיונות חדשים, ולהתברר רעיונות ישנים [החידוש הוא תמיד בצירופים החדשים שבכוחם להוציא מתסבוכים ישנים]. אם מתחילים להתוועד מתגברת אצל כולם אהבת ישראל מורגשת, שלא התגלה לפני. בשיעור נמצאת אהבת ישראל בהעלם, אבל אם מורידים את המתח אז מיד מתחילים לחבק אחד את השני, לשתות לחיים, לתת עצה כללית. זה להתייחס לציבור בכלל בתור אדם. זה אדם שנמצא בעולם היצירה שלו. מתגלה שאין הבדל בין יהודי ליהודי, בין אם הוא היהודי הפשוט ובין אם הוא הגאון הכי צדיק. אני מתייחס לכנסת ישראל, לאהוב כל יהודי כי שייך לכנסת ישראל. בסוף, אם אני מתעסק עם יהודי בצורה אישית ממש, כמו אהרן הכהן שהלך אל היהודי ושינה מפני השלום כרופא ממוחה שיודע איך להשתמש בסם המות של שקר לרפואה ולרפא את שבורי הלב, זה עולם העשיה שלי.

זה דבר שצריך לזכור, שכשבאים לעזור ליהודי באופן פרטי זה תמיד כרוך עם קירוב לתורה. אי אפשר לעזור בשום שטח בחיים, כמו עזרה סוציאלית, בלי להתייחס לעיקר. זה לא עולה יפה. זה לא אומר שהדבר הראשון שצריך לעשות זה להלביש אותו בגדים שחורים ולעשות אותו דתי. זה לא קירוב לתורה. קירוב לתורה זה בלב, כמו אברהם אבינו שנתן לאורחים לאכול ובסוף הודיע להם מאין בא האוכל ושעליהם מוטל החוב להודות לה'. בזה שנתן לאכול קירב אותו לתורה ולכן זה עולה יפה. כל עזרה צריכה להיות בפנימיותה קירוב לתורה. זה עיקר התקון של עולם העשיה – "היום לעשותם", להיות עסוקים בעשיה – זה לקרב אנשים לתורה, וזה כולל את כל צורות העזרה שאפשר לתת לזולת בצורה אישית ממש. מי שפועל רק לפי כללים של משרד הסעד, המתייחס לכולם בצורה שווה, מתייחס רק לפי אמת מידה של עולם היצירה, ובזה ודאי יחטיא את המטרה של טיפול אישי של עולם העשיה.

לאחר ההקדמות הללו נתחיל לקרוא מתוך הפרק [עמוד תלה, תחילת הפסקה השישית]:

מצד אחד אמרנו קודם שהמילה בריות זה כל עם מישראל בשווה, שהכי תחתון בו שווה להכי עליון, אבל פשט המילה בריה הוא מלשון בריאה, והיא כוללת את כל הנבראים בעולם בששת ימי בראשית. זה הפרוש הכי כללי למילה. על פי קבלה ששת ימי בראשית הם ששת המידות – "כל יומא ויומא עביד עבידתיה". כל יום הוא כנגד ספירה אחת מששת ספירות הלב. לפי זה עיקר הבריאה בתורה היא להמשיך ולתת צורה לחומר ההיולי. בריאת החומר ההיולי עצמו מתוארת בפסוק הראשון, כמבואר ברמב"ן עליו, אבל משם והלאה ששת ימי הבריאה הם בעצם ימי יצירה. הרמב"ן מסביר ש"את השמים ואת הארץ", עם צבאות השמים והארץ שחז"ל למדו שכלולים בהם, זה עדין מצב היולי – חומר ללא צורה – ולכן כתוב על המצב הזה "והארץ היתה תהו ובהו". הגילוי הראשון של צורה כללית היא במאמר "יהי אור", ועל האור נאמר "יוצר אור". לפני זה יש חושך – "ברישא חשוכא והדר נהורא". מכאן ועד סוף ששת ימי בראשית יוצר כל יום בהתאם לתכונה שלו: היום הראשון חסד וכו'.

למרות השינוי בין יום ליום, בין ספירה לספירה, היום הראשון בו נוצרה מידת החסד הולך ומלווה את שאר הימים. ספירת החסד, האהבה, הולכת עם כולם – "יומא דאזיל עם כולהו יומין". ששת ימי בראשית הם ימי יצירה מתוך אהבה, כמו יוצר שמייצר כלי מתוך אהבה. לכן כתוב שכל הבריאה היא בזכותו של אברהם אבינו – "אלה תולדות השמם והארץ בהבראם – באברהם". אברהם הוא מידת החסד, "חסד לאברהם". עליו נאמר "אחד היה אברהם" וגם ליום הראשון קוראים "יום אחד" ולא יום ראשון. אחד הוא אהבה חסד, הנשמה היא האהבה והחסד הוא הגוף שמבטא אותה וביחד הם אחד. כמו כן אחד עולה אהבה. לענייננו, עיקר החסד הוא אהבת הבריות. יש מדרש [מדרש תדשא] שאומר שכל הדברים שה' ברא הם כב דברים בעשרה מאמרות. באותה דרך, בתחילת ספר יצירה כתוב שה' ברא את העולם ב-לב נתיבות חכמה, והם עשר ספירות ו-כב אותיות. שם אלקים מופיע לב פעמים במעשה בראשית, מתוכם עשר פעמים בסמיכות למילה ויאמר, ואלו עשרה המאמרות. זה אומר לי שאני צריך לאהוב את הבריות באותה האהבה שה' ברא בה את הבריאה. כל זה שיש נבראים בעולם – אני, אתה, שולחן וכסא – זה הכל התגשמות האהבה של ה'. זה כח יצירה ובריאה ואני משתתף אתו במעשה בראשית. יהודי חייב להיות שותף באופן פנימי, במידת האהבה כלפי נבראים ממשים. זו האהבה של אות ו של שם הוי'. מהי הכוונה של ה' כשהוא בורא אותם? כדי לקרב אותם. אם הוא רק בורא כדי להשאיר אותם שם זה לא נקרא אהבה. זה ההיפך. להיות דומה לקב"ה זה אהבה שתכלית הכוונה שלה היא לקרב את הבריות לה'. לברוא משהו מתוך אהבה זה מתוך כוונה להתחבר אתו אחר כך. לכן אהבה נקראת אחד. לפני שהוצאתי אותו לא היה עם מי להתאחד, עוד לא היתה לו ממשות. רק לאחר הבריאה יש אפשרות. כשיש לי פסולת אני רוצה להוריד אותה ולהיפטר ממנה ולא להתאחד אתה. אהבה זה להוציא ולגלות את הדבר כדי להתאחד איתו בסופו של דבר.

מתי ה' מתאחד עם העולם? בשבת. זה היום שמגלה שהמניע שעמד מאחורי כל מעשה בראשית היה אהבה ובו הוא מתאחד עם העולם. לכן אומרים חז"ל ש"כל האומר ויכלו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית". לא מי שאומר "בראשית ברא". השותפות עם ה' במעשה בראשית היא אינה באור הישר של בריאת העולם אלא באור החוזר של "ויכלו", של כלות הנפש של הבריאה אל ה'. למה שותף? למה לא מתאחד עם הקב"ה? אלא ויכלו מבטא את תכלית כוונת האהבה שלשמה ברא ה' את העולם. תפקיד האדם – "אתם קרויים אדם" – הוא לגלות שהמטרה בבריאת העולם היא אהבה, ואהבה מחייבת התכללות בה'. לכן הראשון שמגלה את זה בעולם הוא אברהם אבינו, שמידתו מידת האהבה. עליו נאמר "ויקרא שם בשם ה' אל עולם". אל היא מידת האהבה – "חסד אל כל היום", "אל אחד בראנו". במעשה בראשית נראה, למראית עין, שיש פרוד ולכן מוזכר בו רק שם אלקים. ה' רק מוציא דברים. רק אצל אברהם מתגלה שהכל היה לתכלית גילוי האהבה.

כל זה היה להסביר שאהבת הבריות היא מדרגה השייכת לאות ו של שם הוי'. בזהר היא נקראת אהבה זוטא. זו אהבה שמצטמצמת. אהבה של העולם. אהבה המיוחסת לעצמות ה' היא אהבה רבה [רבה עולה אין סוף] אבל כשאוהבים את התגלות ה' כמו שהיא בעולם, שאני מתייחס לקב"ה כמי שמתגלה בתוך המציאות, אז גם האהבה שלי היא מוגבלת. לכן אהבה שמתייחסת לבריות נקראת אהבה זוטא, על שם זעיר אנפין, פנים קטנות ומצומצמות. פנים זה מלשון פנימיות, וזעיר אנפין היא אהבה זוטא. הצמצום כאן הוא לאו דוקא לגריעותא, אלא זה ביטוי לכח הצמצום שכח האהבה האין סופי לא ישטוף את המציאות המוגבלת. שלא להרוס אותה. כח ההתאפקות הוא כח חיובי.

כעת נעבור למדרגה האחרונה שכנגד ה תתאה של שם הוי'. כמו שאמרנו קודם, כל טיפול ועזרה אישית למישהו, שזה עולם העשיה שלך, קשור עם קירוב לתורה. בתורה עצמה יש שתי מדרגות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. התורה שבעל פה היא מדרגת המלכות, כמבואר בפתח אליהו, לכן צריך לומר שיש לה קשר מיוחד עם קירוב הבריות. "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים יחד – זה משה ואהרן". מתן תורה היה מעמד של חתונה בין הקב"ה, החתן, ובין ישראל, הכלה. כתוב בזהר שבחתונה הזו צריכים שני שושבינים, אחד שמביא את החתן ואחד שמביא את הכלה. צריך שתשרה עוצמה רבה של צניעות וללא שושבין החתן לא מסוגל בכח עצמו להתקרב אל הכלה, וקל וחומר שהכלה לא מסוגלת להתקרב אל החתן. זה התפקיד של השושבינים. משה רבינו הוא שושבינא דמלכא, של החתן, ואהרן הוא שושבינא דמטרוניתא, של הכלה. התפקיד של אהרן הוא לעורר את הנשמות לכלות הנפש – מלשון כלה – אל החתן, ולכן מתפקידיו להעלות את הנרות, להדליק אותן. הוא מדליק את הנשמות בכלות הנפש לשאוף אל החתן שלנו, להשתוקק אליו. משה רבינו הוא כביכול מתחבר עם ה' בעצמו על מנת להשפיע על ה' לרדת על הר סיני, להביא אותו אלינו. התנועה הזו של הירידה אלינו היא שורש התורה שבכתב ואילו הגילוי של השתוקקות של הנשמות אל ה' זה השורש של התורה שבעל פה. היא התורה שנמסרת לנו. מה ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני" זה בכח, ועל ידי ההשתוקקות שלנו זוכים לגלות אותה בפועל. לכן משה הוא השורש של התורה שבכתב ואילו אהרן הוא השורש של התורה שבעל פה, וממילא מובן שמה שאהרן "מקרבן לתורה" זו התורה שבעל פה. זו התורה ששייכת אליו במיוחד.

מה שיושבים יחד ומתוועדים באהבה זה גילוי הלב של עולם היצירה. ברגע שמתחילים לטפל ולהושיט יד זה כבר ירידה באופן אישי. באמצעות מה? באמצעות הדיבור – "מלכות פה". דיבורים של תורה שבעל פה. לקרוא – "תורה שבעל פה קרינן לה" – זה למשוך משהו אלי. כל דיבור אל הזולת צריך להיות דיבור שמושך את הזולת אל התורה. זה השיקום האמיתי שלו. אם אני אוהב מישהו ואני רוצה לקרב אותו ולעשות לו טוב אני מבין שיותר מזה, צריך לקרב אותו למלכות בכללות, למלכות שמים. כמו בגשמיות, מי שמקורב למלכות אתה יכול הכל. יש לך פרוטקציה. הטובה האמיתית היא לקרב את היהודי אל המלכות, והיא תעניק לו כבר את הכל. המלכות דקדושה היא מלכות שמים, שכינת עזו יתברך – "תנו עז לאלקים".

בצורה יותר פשוטה: כשמקרבים היום יהודי ליהדות אפשר לשכוח את בעיות השעה, בעיות אקטואליות כמו מה שדברנו קודם. כל מה שנוגע לתקון המלכות. המדינה היום רוצה להיות מלכות אבל למעשה היא רחוקה מאד מזה. היו דורות קודמים שזה לא היה כל כך אקטואלי, אבל בדור שלנו אין לך דבר יותר אקטואלי מזה וצריך "לחיות עם הזמן". לקרב צריך להיות עם תודעה חזקה של מלכות מתוקנת, לתקן את התודעה גם ביחס הזה. אם מקרבים לתורה מבלי לדבר על המלכות האמיתית זה לא קירוב אמיתי. צריך לתת על זה הרבה דגש, במיוחד שיש לנו בדור הזה הזדמנות לכך. צריכים להיות קרובים למלכות, שמתוך תורה שבעל פה נלבן את הנושא [יש רבנים גדולים שלא מתעסקים בזה. אולי חושבים שמשיח צריך לבוא בהיסח הדעת...] ונצייר לעצמנו מה צריכה להיות המלכות המתוקנת בארץ ולקראת מה אנחנו צריכים לחתור ולשאוף. התורה שבכתב נתנה במדבר, במצב של התבודדות ממצב של הקמת מלכות בארץ, אבל התורה שבעל פה היא תורה שמתישמת בארץ. היא התורה של הסנהדרין, שהוא הגוף הציבורי שמעמיד מלך ושאומר לו מתי לצאת למלחמה ועומד מאחיו כשבונה את בית המקדש. ככל שאדם מלבן את הנושאים האלו הוא נעשה מקורב למלכות וממילא זוכה לכל טוב.

עולם העשיה זה "היום לעשותם" ולא רק להסתפק בלימוד, במצוות מעשיות. תקון המלכות הכללית זה ה"למעשה" הכי גדול, של כל ישראל. כתוב שבזמן שהרב דורש לרבים אחר מנחה של שבת לעורר את העם לתשובה הם פטורים מסעודה שלישית. כך נפסק בשו"ע. סתם כך מצוות דוחות תלמוד תורה, אבל כשנוגע לרבים ולמצוות התשובה שלהם הדין שונה. רעוא דרעוין זה זמן ועת רצון שכל אחד מסוגל להתעורר בו בתשובה, וזה דוחה מצוה כי זה כללי.לומדים מזה שדבר שנוגע לתשובה של רבים יש לו דין קדימה ליחיד, לפרט. לענייננו, אם אדם דואג למעשה אז הדבר שהכי צריך להעסיק אותו הוא תקון המדינה, כי אם המדינה תהיה מתוקנת אתה בבת אחת מתקן את הכל. במעשה העיקר זה כמות. בלב, בהרגשה, העיקר זו האיכות. איכות היא כנגד האות ו של שם ה' וכמות היא כנגד האות ה תתאה. תקון המלכות זה להגיע בבת אחת לממדים עצומים של כמות והיא עושה ממילא כלי לאיכות. האיכות מתגלה בכלי של הכמות. אם המלכות אומרת שמחר בבקר כולם מניחים תפילין, ומי שלא שם נכנס לבית הסוהר, אז זה מבצע תפילין הכי גדול שיש של אלפים ומיליונים. זו מחשבת של "המעשה הוא העיקר".

כתוב בזהר שהמלכות מקננת בעשיה, באופן. עולם העשיה נקרא אופָן. אופֶן זה כמו אופן, שיש בו הרבה אופנים שונים. יש הרבה צורות ופרטים בקיום המצוות.

נסביר יותר. מלכות היא גוף שקם כדי לערוך ולסדר את ריבוי האופנים והפרטים למכלול אחד. לכאורה אמרנו קודם הפוך, שעולם היצירה הוא עולם כללי ואילו בעולם העשיה מתעסקים עם הפרטים באופן אישי, אז למה המלכות קשורה עם הכלל? איך זה קשור עם השיחה האישית עם כל אחד ובעיותיו? זה הפרדוקס של המלך. כתוב "לב מלכים אין חקר". למלך יש עסק עם פרטים, הוא לא רק אוהב באופן כללי אלא מתעסק עם כל אחד, רק שעושה זאת באופן המוני. אם יש מדינה שאצלה משרד הסעד זה רק משהו שטחי שלא מגיע אל הבעיות של כל אחד אז זה לא מלכות אמיתית. זה עצמו סימן. זה סטרילי. זה כן קשה לתפוס. הוא מתייחס לפרט ועם כל זה הוא מתייחס לכמות עצומה של פרטים. היצירה מתייחסת לפנימיות המשותפת של כולם, שכולנו בריות, שכולנו יהודים ואז כולנו אוהבים. המלכות לא מתייחסת לכך. אחד מתפקידי המלכות הוא להעניש – "מלך במשפט יעמיד ארץ". המלכות מגביהה שפלים ומשפילה גאים. זה לא כמו התוועדות, שמתייחסים לכולם בצורה שווה. הוא מתייחס לכל אחד באופן אישי ועם כל זה בכמות עצומה. מלך אמיתי, ככל שהכמות תגדל כך יצליח לרדת ליותר פרטים ולטפל באופן אישי יותר טוב. זה יגלה יותר את כח המלכות שלו. הוא יודע יותר איך להתייחס לאופנים מאופנים שונים של מקרים.

קודם הזכרנו, שתורה שבעל פה נמסרה לכל אחד ואחד. איך מקרבים יהודי לתורה? צריך לתת לו להרגיש שיש לו מה לעשות בתורה. לא רק לקבל עול תורה אלא עם זה יותר ויותר להבהיר לו שיש לו חלק בתורה, ושהוא עצמו יהיה מסכן כל עוד לא ימצא את החלק והנחלה שלו. הוא יהיה נע ונד בארץ. לא ימצא את המקום שלו בעולם הזה. המקום של כל יהודי הוא בתורה. מה עושים בנחלה? מקימים משק. אז יש לך עבודה, יש לך מה לעשות בחיים. בלי זה אתה רק עושה דברים חיצוניים.

חסר קצת בהקלטה

כמה ש"מלכותך" מתגלה יותר כך "מלכות כל עולמים" של היכולת להתייחס יחס אישי מתגלה יותר. מלכות ה' מתגלה בעולם כאשר מתקיימת תכלית הכוונה של בריאת העולם בדירה בתחתונים, שה' ידור בינינו, בעולם התחתון הגשמי. משה הוא שושבינא דמלכא, שמוריד את התורה אלינו מלמעלה, ואהרן הוא שושבינא דמטרוניתא, שפועל בנו השתוקקות כלפי מעלה והיא עושה כלי לעשית הדירה שלו יתברך בתחתונים. זו התורה שבעל פה, שהיא ההשתוקקות שבשכל. ההשתוקקות של הכלה אל החתן עושה בית, כלי לאור. התורה שבעל פה היא התורה שלנו. זה להפעיל את כל התשוקה, את כל השכל שלנו, אל הקב"ה.

על התורה של אהרן, שמקרב אותנו לתורה שלו, יש פסוק מיוחד במלאכי: "תורת אמת היתה בפיהו... בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". מה לומדים מכאן? דבר ראשון רואים שהתורה של אהרן היא תורה של "רבים השיב מעוון", תורה של תשובה. בקבלה כתוב שתשובה היא תשוב ה תתאה שבשם למקורה. מאיפה? מ"רבים", מרשות הרבים, מהמקום המפורד עם הריבוי. רשות היחיד זה שאני לא מרגיש את עצמי, רק את ה'. זה נקרא להיות ענו – אותיות עון. זה שמרגיש את עצמו כל הזמן עליו אומר הקב"ה ש"אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת", וזו היא מחשבת עון, מחשבה נפרדת שאתה מסיח את הדעת מן הקב"ה. איך עושה את זה אהרן? בכח הפה שלו – "כי שפתי כהן...יבקשו מפיהו". כתוב בקבלה ש"מלאך ה' צבאות הוא", המובא בסיום הפסוק, היא מלכות דאצילות כאשר יורדת לעולמות התחתונים.

עד כאן למדנו את הפרק הראשון בשער. סקרנו את ארבעת מדרגות השלום של אהרן הכהן כנגד עולמות אבי"ע. דברנו על ההמחשה לכך בעבודה – ההתבודדות, חוש השמע שבשיעור תורה, התוועדות לבבית והטיפול האישי. בסוף הוספנו את הממד הכללי של הקרוב לתורה והוא הקרוב למלכות ה' בעולם ולמלכות ישראל בארץ וכל זה בהדגשת התעוררות ההשתוקקות של הכלה אל החתן שיש בתורה שבעל פה.

רק נוסיף עוד דבר בקשר לדוד. כתוב שדוד נכנס במקום רחל. בתחילת הגילוי היו אברהם-יצחק-יעקב-רחל כנגד חסד-גבורה-תפארת-מלכות. אז אמנם דוד הוא מלך אבל הוא נכנס במקום של אשה. זה סימן שהוא במלכות שלו עושה את אותה הפעולה שלה. להיות מלך זה דבר קשה – מלחמות ושפיכת דם של גוים וכו' – אבל בפנימיות, בסך הכך, הוא מעורר אותנו ככלה אל חתן. איפה רואים את זה? במעשה הראשון, בהריגת גלית. מה המעשה הזה פעל בעם? שאול מיד התחיל לקנא בו, למה? פתאום הבנות הבתולות התחילו לשיר "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". הוא פעל במעשה הגבורה ומסירות הנפש שלו לכבוד ה' יותר התעוררות אצל הבנות. הוא קרב לתורה ופעל התעוררות בכנסת ישראל. בגלל שזה התפקיד האמיתי של המלך שאול מתחיל מיד לקנא, כי הוא מבין שדוד יותר מלך ממנו.

מי שיראה בהמשך הפרק יבחין שהגלגול האחרון של אהרן הכהן – לאחר עלי ועזרא הכהנים – הוא בהלל הזקן שהיה מצאצאי דוד המלך. הוא בחינת מלך. זו התכלית של גלגול נשמת אהרן, מכהונה למלכות. הלל הוא עמוד התורה שבעל פה.

שנזכה להדבק באהרן הכהן ובמה שהוא מלמד אותנו, ושנזכה להידבק במלכות שמים.

לחיים לחיים!

* * *

ניגנו ניגון

יש מאמר חז"ל "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". למדנו בפרק א שהוא כנגד שם הוי': אוהב שלום שנגד החכמה, רודף שלום כנגד הבינה, אוהב את הבריות כנגד המידות ומקרבן לתורה כנגד המלכות. הסברנו שהיחוד העליון, יה שבשם, נעשה על ידי יסוד אבא ביסוד אמא, כאשר 'אוהב שלום' הוא במקומו ואילו 'רודף שלום' זה כמאמר חז"ל "רודפהו במקום אחר". מקום השלום הוא באצילות, במקום התקון, ומחוץ לאצילות זה בעולם הבריאה. הכל עדין שלום, כמושג מופשט ולא מתייחס כאנושיות, לאדם מסוים. שתי המדרגות התחתונות כבר יורדות מן הרעיון של הדבר אל האנשים. יש רעיון יש מציאות. הרעיון הוא השלום המציאות הם האנשים, והמציאות מתחילה רק בעולם היתירה, רק ששם המציאות היא כללית ובעולם העשיה היא כבר מציאות פרטית, קירוב יהודי באופן פרטי לתורה. הסברנו שהתורה כאן היא תורה שבעל פה דוקא – "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה". זה מתאים לאהרן, שושבינא דמטרוניתא, בעוד משה הוא שושבינא דמלכא. משה הוא בחינת תורה שבכתב, "וירד ה' על הר סיני", ואילו אהרן הוא בבחינת "בהעלותך את הנרות", הוא מעורר ומעלה את הנשמות. הוא מעורר את התשוקה שלהם לעלות למעלה, לעשות כלי, וגם מעורר אותם לחדש בתורה. תורה שבכתב זה להוריד את ה' מלמעלה למטה ואילו תורה שבעל פה היא העלאה מלמטה למעלה. אחר כך הסברנו יותר, שכשמקרבים יהודי לתורה צריכים לקרב אותו למושג של מלכות, כמו שלומדים כאן בישיבה הלכות מלכים. צריך להדגיש אצלו את ענין המלכות שבתורה. תורה שבכתב נתנה במדבר ואילו תורה שבעל פה שייכת לארץ ישראל. כל ישוב הארץ תלוי במלך – "מלך במשפט יעמיד ארץ" – ולכן כתוב על דוד המלך ש"ה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום". התורה שבעל פה מתחילה מן השש שעורים שבעז מסר לרות, אם המלכות. יש מחלוקת במפרשים אם שש השעורים הן שש מידות או שש שעורים בודדות, גרעינים. על פי סוד, מתאים יותר שזה שש שעורים בודדות שכן אלו גרעינים של ששה סדרי משנה לפי חז"ל. שש השעורים הן שורש המלכות שעניינה לגלות יותר ויותר את התורה שבעל פה. לכן הסברנו את החשיבות לכך שכאשר מקרבים מישהו לתורה מדגישים את המנהיג, את הצדיק. אמנם הרבי שליט"א אומר שאין עיקר להפוך יהודי דוקא לחבדניק וכו' אלא העיקר שיחזור בתשובה אבל חסידים מרגישים אחרת, מרגישים שחייבים שידעו שיש מנהיג גדול. אם אתה נפגש סתם עם בן תורה ברחוב אתה לא מנסה. גם אין סיכוי. אתה תתחיל עם הלכה וכד'. אבל אם אתה פוגש מישהו 'טרי' אז דוקא יש ענין גדול להכניס לו לראש שיש מנהיג. אתה רוצה לקרב אותו למלכות. כל זה היה קיצור ממה שלמדנו בפרק א.

פרק ב

בפרק הזה נתבונן במדרגת המלכות, מקרבן לתורה. קרוב הוא מלשון קרב, ששייך למלך שנלחם. בליקוטי מוהר"ן תורה ב אומר שעיקר המלחמה של המשיח היא בתפילה והיא כלי הזין שלו, לכן כתוב בזהר שקרב זה בתפילה. בחז"ל מלחמה זה בעיקר תורה – "מלחמתה של תורה" "ספר מלחמות ה'" – זה שלומדים ביחד, אבל קרב זה על התפילה. מלחמה זה מושג כללי ובתוכה יש קרב פלוני. זה החזית והתכלית, המעשה, של המלחמה. לשון הזהר היא שמי שמנצח את הקרב בתפילה "יהבין ליה ברתא דמלכא", ובת המלך היא היא הבת בעצמה, והיא הכח לפעול באמצעות התפילה. הקרב הוא בינו לבין עצמו. בתורה המלחמה היא בעיקר ללבן דבר על ידי שנים. לימוד לבד הוא לא דבר טוב – "חרב אל הבדים ונואלו". אי אפשר ללבן עד הסוף לבד, אבל הקרב של התפילה הוא בינו לבין עצמו. קרב מלשון קִרְבּוֹ. לענייננו, לקרב מישהו זה להביא אותו, לחנך אותו, לקרב ולעבודת התפילה. לפני שהוא בא אל התורה צריך שלב קודם של תפילה. עם מי נלחמים בעת התפילה? עם הישות, כללות כל המידות הרעות ומקור כל הבעיות בנפש, כדי להגיע לבטול. זו תכלית כל ההתבוננות של התפילה. הקרב הוא נגד החויא בישא, נגד עמלק ועמלק הוא דעת דקליפה. זו לא מידה פרטית אלא כללותם בהרגשת עצמך, בישות. מה שהוא יודע את עצמו ונעשה בזה נפרד מן ה'. מי שזוכה מקבל את בת המלך. מי זו בת המלך? התפילה, תקון ה'אני' – "ואני תפילה". שוב, כשמקרבים מישהו לתורה צריך ללמד אותו להילחם לפני כן, כדי שיוכל לזכות לתורה.

תפילה היא כנגד קרבן, כיוון שבמלחמה הזו עם הישות מקריבים את הנפש הבהמית ומצד שני גם לקרב את כל החושים לאלוקות. זה כולל את שני המובנים: שריפת כל ה'גראבקייט' הגס וממילא לקרב את כוחות הנפש לאלוקות. "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף". מי פועל את כל זה? קודם אמרנו שאהרן הוא שורש התורה שבעל פה, אבל עוד לפני כן הוא הכהן הגדול בבית המקדש. הוא המקריב את קרבנות ישראל לה'. שלושה גלגולים ראשונים שלו הם בבחינת כהן ורק בסוף, בהלל הזקן, הוא מתגלה כבעל תורה. שלבי הכהונה הם שלבי מעבר מלהיות כהן להיות חכם, מכהונה לתורה. בתוכם אפשר לזהות הדרגה, שעזרא הוא כהן שעיקרו תורה, כמשה בדורו. עניינו של הכהן הוא עבודת בית המקדש כ"שלוחא דרחמנא" או כ"שלוחא דידן", "כי ביתי בית תפילה יקרא", והוא עוזר לנו להתקשר לקב"ה. הוא מדביק אותנו יחד, כתופל כלי חרס, מלשון תפילה. מן התפילה, העבודה שבלב, מגיעים לתורה ותכליתה היא המלכות, להכשיר את הקרקע למלכות ישראל. "מאן מלכי? רבנן".

אחד מארבעת הפירושים שמביא הצמח צדק ל"דרך ארץ קדמה לתורה" הוא תפלה. מבית הכנסת עולים לבית המדרש, מתפילה לתורה. "על תפילתי שתהא סמוכה למיטתי". לקרב יהודי זה כמו שאדם מתעורר בבוקר, שצריך ליטול ידים ולהתפלל, כמבואר בשו"ע ובקיצור שו"ע. לפני כן הוא ישן עדין ודבר ראשון זה להעיר אותו. אחר כך, הדבר הראשון זה להגיד מודה אני, האדן של בית המקדש, להודות לה' שהוא התעורר. אחר כך צריך לטהר את עצמו מן הסירחון, ליטול ידים מרוח הטומאה. אחר כך צריך להתלבש – להתחיל לקיים מצוות [ללמוד תורה זה לאכול, אז אם הוא 'מתנגד' הוא לא אוכל לפני תפילה...]. להתלבש כולם מודים שצריך לפני התפילה. כל הסדר הזה הוא סדר של קרוב בתשובה. לא לחשוב שתורה היא 'גן עדן של שוטים', רק סוכריה, בלי להילחם עם הישות. יתכן שתתן לו איזו סוכריה לפני הכל כדי שיתעורר, אבל עיקר המזון של התורה בא אחר כך. אם הוא ידע להילחם לפני התורה עם הישות אז אחר כך הוא ידע שהתורה הזו היא בשביל מלכות, שהתפקיד הראשון של המלך הוא להילחם מלחמות ה' כדי לבנות את בית המקדש. זה בא רק עם הוא למד להילחם בתוך עצמו. בלי זה אין לו תודעה של לחימה בכלל והוא לא יבוא לתודעה שהתורה צריכה להביא אותו למלחמה חיצונית. זו עבודה אמיתית של חסידות.

[שיטות המוסר למיניהן בנויות על חשבון נפש פרטי, אבל לא נוגעות בבעיה הכוללת. כמו בטפול נפשי שמטפלים רק בסימפטומים של הבעיה בלי לגעת בחויא בישא, בישות, ואי אפשר לגעת בבעיה אם אין לך את הפיתרון. הקב"ה לא מביא אף פעם את האדם לחשוף את הרע שבו לפני שהוא מקדים תרופה למכה להתגבר נגד זה. בשביל לראות את הנחש, את השטן בעצמו, צריך שיהיה לך ידע ונשק מתאים לקראתו. מהי הדרך? בטול, עבודה פנימית, התבוננות שמביאה לבטול במציאות ממש. כיוון שבתודעת המוסר אין את האור של הבטול לכן לא יזהו אף פעם את שורש הבעיה. יש מילה ויש פריעה. מילה היא כריתת העור הגס והגלוי ופריעה היא הסרת הקרום הדק, השקוף. את המילה צריך לעשות האדם מלמטה והפריעה נעשית מלמעלה, אבל הוא חייב לדעת שיש מקור כזה של רע. בתפילה הוא זורק חצים כלפי מעלה וה' כבר מכוון אותם למטרה. "בחרבי וברשתי – קריאת שמע ותפילת שמונה עשרה. חרב היא מלחמה מקרוב, שאתה רואה את האויב. קשת היא זריקת ריבוי חיצים שיפגעו באויב מרחוק. אלו שני אויבים: רע גלוי ורע נעלם. ההתבוננות של קריאת שמע היא מלחמה מקרוב. רמח תיבין של בקריאת שמע הם רמח המלחמה, ותפילת שמונה עשרה היא זריקת חיצים].

על ידי עבודת הקרבן והתפילה זוכים לתורה לשמה. כתוב שתורה לשמה היא לשם ה תתאה של שם הוי', המלכות. זה ללמוד במטרה שזה יקרב את המלכות. בלי זה זו אינה תורה לשמה. גם אברהם אבינו חינך את חניכו, את אליעזר, לקרב – "וירק את חניכיו". אליעזר הוא בעל התשובה העיקרי שקרב אברהם אבינו במסגרת "הנפש אשר עשו בחרן", והדבר הראשון שהוא מחנך אותו הוא לקרב. רק אחר כך הוא שולח אותו אל רבקה עם "כל טוב אדוניו בידיו", ו"אין טוב אלא תורה". הוא הלך לקדש את רבקה עם השטר, עם התורה, ליצחק. יצחק רבקה עולה תפלה. גם בהמשך הזיווג שלהם: קודם התפללו הרבה על זרע ורק אחר כך היה ההיריון – "ותהר ותלד" אותיות תורה. מובא בספרים שאותיות לשמה הן אותיות שלמה, בונה בית המקדש. זו התכלית של עולם העשיה, עולם המעשה בו מתגלה תכלית הבריאה. כשאומרים לפני עשיית מצוה "בשם כל ישראל" צריך לכוון על כנסת ישראל, אבל התכלית היא הקמת מלכות ישראל. אם רוצים 'לקדם את העניינים', כמו שאומרים, צריכים לחשוב על מלכות. בלי זה מי יודע מתי זה יהיה. הקב"ה מחכה לנו שנקדם אותם. זה רק בתורה שבעל פה, כי תורה שבכתב אתה לא יודע מה לעשות למעשה. זה החידוש בתורה שבעל פה, שהיא 'למעשה'. הכל מתחיל מתפילה, מן הקרב, ומסתיים בתפילה בבית המקדש, ובמיוחד לעיני העמים – "בית תפילה יקרא לכל העמים". כידוע, תקון העולם כולו זו היחידה של המשיח.

* * *

ניגנו שלשה ניגונים

לחיים לחיים!

ניגנו עוד שני ניגונים של הרב

פרק ג

דברנו על ארבעת המדרגות של אהרן הכהן והגענו עד לתכלית, למלכות, שהיא קרוב הבריות לתורה. זו מדרגת עולם העשיה – "היום לעשותם" – והראשון שמתחיל לעשות הוא אברהם אבינו, עליו נאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן". היו צדיקים גדולים לפניו, אדם הראשון חנוך מתושלח ונח, אבל לא עשו נפשות. הם כיוונו כוונות, התעסקו ביחודים ולמדו קבלה, אבל במעשה לא עשו. אברהם התחיל לעשות, להכניס אותם תחת כנפי השכינה. בסוף ספר יצירה כתוב שהיה עושה אותם לפי ספר יצירה מתחילה ועד סוף. הוא אוהב את כל העולם כולו, כי באותו שלב הניצוצות שעתידים להיות נשמות ישראל היו פזורים בכל העולם. אחרי מתן תורה זה כבר לא כך ועיקר העסק הוא עם יהודים. כמובן, יש שם עדין ניצוצות של נשמות הגרים, אבל העיקר כבר מבורר. אברהם הוא הראשון שמתחיל לברר. גם אצל יעקב, כשהתעסק עם צאן לבן, כתוב שאלו היו ניצוצות של נשמות ישראל שיצאו מצאצאיו. יוסף הצדיק מל את המצרים כי כתוב שרוב נשמות ישראל היו באותה תקופה בין המצרים. היום נשארו רק מיעוט. לכן היום עיקר "מקרב את הבריות" זה הכוונה ליהודים פשוטים, למרות הפשט הפשוט שהוא כל מעשה בראשית. בכל זאת, כמו שהרבי שליט"א מדגיש בזמן האחרון, שעלינו לקרב אותם לקיום ז מצוות בני נח, עם ההדגשה שאין מקומם פה בארץ.

[ברכת משה לנפתלי כתוב "עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק", שיש משיכה של כל העמים לירושלים. לפני כמה שנים היה פה יהודי בשם מרדכי נורי, מהפנט במקצועו בעבר, שקבל על זה ברכה מהרבי, והוא סיפר שהרבה גוים שבאים אליו לטיפול ואצלו להחזיר לגלגול קודם זה לא ענין. הוא מביר אותם לעתיד, ויש אצלו תיעוד של הרבה שמתארים שמתקרבים לעיר גדולה עם בית גדול וכולם שם יהודים ומתחילים לתאר את עבודת הקרבנות שם. מה זה אומר לנו? שגם לגוי יש משיכה פנימית לירושלים. למרות זאת, בזמן הזה לפי הרמב"ם – שלא כראב"ד – אין להם דריסת רגל בארץ. ההכרעה בזה תלויה ב"יד ישראל תקיפה", שכיום זה רק ענין של רצון והחלטה, כמו תשובה – "לאלתר תשובה לאלתר לגאולה". אפילו לעבור פה אסור לו. לא רק בירושלים. בירושלים אסור אפילו לגר תושב, אבל בכל הארץ זה על כל גוי אפילו כשמקיים ז מצוות. איך לעשות את זה זו שאלה, אבל משנית. מה שחסר זה רצון, וברגע שרוצים אין דבר העומד בפני הרצון. זה מתבהר. ברגע שרוצים לקיים את ההלכה זה מסתדר. זה כמו שאתה מתרגל לעשן ובשבת אתה פתאום יכול להפסיק]

נחזור לענין. על הדורות שלפני אברהם מובא בזהר הם "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין". הם לא יכולים להוליד ולעשות פירות ואילו אברהם ושרה מגיירים גרים. אהרן הוא הממשיך העיקרי של אברהם אבינו בענין הזה של קירוב הבריות לתורה. אברהם הוא חסד ואהרן הוא רב חסד – כהנא רבא בלשון הזהר. כתוב בחסידות, שכל פעם שכתוב את המלה רב זה אין סוף, ללא גבול. אברהם הוא ראה בם ואהרן הוא ראה ן. בספירת העומר מכוונים את שם של מב אותיות עם שבעת הכוללים ויום החמישים, חג השבועות, הוא הכולל של כל הכוללים. השם של מב הוא שם המורכב מ-ז שמות של שש אותיות כל אחד. לכל שש אותיות יש שם כולל, ויחד אתם עולים מט, ועל גביהם בא שער ה-נ. אז הסוד של שער ה-נ מתחיל מ-מב. אהרן נמצא בדור של מתן תורה, והוא החסד שלאחר מתן תורה. גם היום אפשר לעבוד את ה' בדרך שלפני מתן תורה – כפי שהתבטא הצמח צדק על דרכה של קוצק. מב זה מעשה בראשית שלפני מתן תורה בעבודתו של אברהם אבינו ואילו שער ה-נ זה מתן תורה כמו אצל אהרן. עבודה שלפני מתן תורה היא עבודה עם הרבה הוראת שעה, כמו באיז'ביץ, שלא על פי גדרי ההלכה. בחב"ד מתן תורה זה ספר התניא, שבגילוי של הבעש"ט בא בצורת תורה שבכתב. האדמו"ר הזקן אמר על הצמח צדק שהוא יזכה לכתוב את התורה שבעל פה של החסידות, כמו דרושי הליקוטי תורה. למה בשביל לקרב בריות לתורה, ולא רק לתת את התורה כמשה, צריך חוש ראיה? אפשר להסביר על פי ליקוטי מוהר"ן שאי אפשר לקרב יהודי לתורה בלי לראות את הטוב שבו, את נקודה הטובה. זה ודאי פירוש טוב. ראיה היא חכמה וחסד הוא ענף החכמה. יש לרבי הקודם קונטרס שנקרא כללי החינוך וההדרכה, ספר חובה לכל אחד [יש פרק אצלנו בספר הזה עליו], ובו שבעה תנאים בחינוך. הראשון הוא בקורת עצמית, השני הכשרת המחנך, השלישי הוא הכרת מהות המחונך – תכונות נפשו – ומצבו – הסביבה שלו, הרביעי הוא התאמת הנאה ויפה למחונך הזה הפרטי, החמישי היא בחירת אופני התקון וכיצד לגשת אליו, הששי הוא סידור התקון בסדר הנכון – מה מתקנים קודם ומה אחר כך, והשביעי הוא לדעת מתי ואיך להשתמש בשכר ועונש בתהילה ושכר. כל תנאים הללו קשורים באופן מיוחד עם חוש הראיה של המחנך, את עצמו ואת המחונך. אפילו כשמדובר על המצב של המחונך מדובר על המות המצב, ומהות תמיד קשורה עם ראיה. יש הכרת המציאות ויש ראית המהות הקשורה עם החכמה. אברהם רואה את ה-בם, את הנקודה הטובה שיש בכל אחד ואילו אהרן רואה ן, רואה את התכלית של כל אחד. ן הוא סוד היובל הגדול, העולם הבא לעתיד לבא, נ אלפי יובלות. אברהם מתקשר אל העבר ואהרן מתקשר עם העתיד. בלשון ספר יצירה אברהם הוא עומק ראשית ואהרן הוא עומק אחרית. לפני מתן תורה אפשר לחוש את העבר של האדם ואילו אחרי מתן תורה אפשר לחוש את העתיד של הנשמה. על זה יש על זה סיפור מפורסם. היו שני תלמידים ותיקים אצל המגיד – ר' מנדל מויטבסק ור' נחום מטשרנוביל. האדמו"ר הזקן היה מצעירי התלמידים ולאחר הסתלקות המגיד ובנו [ר' אברהם המלאך] התקשר עם ר' מנדל. לאחר הסתלקותו נשאר בקרוב עם ר' נחום, אף שלא התקשר אליו כחסיד. היו מבקרים רבות אחד את השני. פעם אחת בסוכות ישבו יחד בסוכה והחסידים עלו על הסכך להקשיב מה הם מדברים. עד שהתגלו הספיקו לשמוע את תחילת השיחה. ר' נחום שאל את האדמו"ר הזקן למה הלך לר' מנדל ולא בא אליו? הוא ענה שראה אצלו שברגע שיהודי נכנס אליו הוא רואה מיד את התמונה, המהות, הפנימית שלו בתוך תוכו. ר' נחום שואל 'נו?', איזה חידוש יש בזה? אדמו"ר הזקן הוסיף שר' מנדל היה רואה לא רק את המהות הנוכחית אלא את כל הגלגולים של הנשמה הזו מבריאת העולם. ר' נחום שואל 'נו?' בסוף אמר אדמו"ר הזקן שראה בו שמכיר את הנשמה הזו גם בעתיד, עד ביאת המשיח והעולם הבא. עד ועד בכלל. מזה התרגש מאוד ר' נחום קם על רגליו ואז עשו החסידים מלמעלה איזה רעש, והשיחה נפסקה. מה לומדים מן הסיפור הזה? קודם כל רואים שהחוש של כל צדיק זה לראות את המהות הפנימית של יהודי על מנת לעזור לו לתקן את עצמו. אבל, יש אחד שרואה את ההווה, יש אחד שרואה גם את העבר ויש אחד שגם רואה את כח העתיד. להסברנו, לראות את העתיד זה כח שלאחר מתן תורה. זה כח של תורה. בגלל זה נמשך האדמו"ר הזקן אל ר' מנדל, ולא לר' נחום, כי עניינו היה לגלות את התורה של החסידות וחלק מזה זה לראות את העתיד של הנשמה. זה ההבדל בין אברהם אבינו לאהרן הכהן.

בפעם הקודמת למדנו שלפני שמכניסים את המקורב אל התורה מכניסים אותו לעבודת הקרב, לתפילה, ורק כך יוכל ללמוד תורה לשמה, לשם המלכות, ולהילחם מלחמות ה'. אי אפשר להילחם מלחמות בחוץ בלי להילחם בפנים וצריך להקדים את התפילה, שהיא החינוך להלחם עם הישות של עצמו. כאן, בפרק הזה, נסביר משהו נוסף ופשוט. קדימת התפילה לתורה היא התפילה של המקרב. אתה לא פותח את הפה לדבר איתו לפני שאתה מתפלל לה' בעדו. אברהם אבינו התפלל על אבימלך – "ויתפלל אברהם את האלקים וירפא אלקים את אבימלך" – ורק אחר כך הלך להוכיח אותו, לקרב אותו. את זה לומדים מן העושה הראשון, המקרב הראשון. ה נקרא "מקרבן לתורה". זה יכול להיות אצלך, המקרב, קרב פנימי קשה להתפלל עליו, כי הוא כל כך רחוק. כשתנצח את הקרב הזה אצלך תוכל גם לגשת אליו ולקרב אותו בפשטות לתורה. זה על דרך התפילה לפני הכניסה לבית המדרש, שלא להיכשל בדבר הלכה. לקרב את עם ישראל בתשובה זה לנות בית ו"אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו". אמנם יש שאלה ידועה, למה אין ברכה על מצות צדקה והתרוץ הוא שרוצים שיתנו אותה בכל זמן ובכל מצב כי זה נוגע עם פקוח נפש, אז ודאי שקרוב לתשובה זה פקוח נפש ולא צריך לחכות לשום דבר. בכל זאת, צריך להתפלל על טובתו. יש תפילה על היהודי, שאתה אוהב אותו ומתפלל עליו, ויש תפילה שתהיה לך סייעתא דשמיא בפעולת הקרוב, וזה כמו ברכה לפני מצוה. צריך את זה אבל בזה צריך לקצר [למדנו פעם, שתפילה קצרה מגיעה עד לעצמות ואילו תפילה באריכות מגיעה לאור אין סוף].

פרק ד

בכתבי האריז"ל יש ארבעה אישים גדולים, שכולם אישיות אחת: אהרן, עלי, עזרא והלל הזקן. הקשר בין הלל לאהרן בנגלה הוא המשנה באבות שלנו. גם על הקשר בין הלל לעזרא מוזכר בגמרא. מה שצריך להסביר את התהליך שיש בגלגול הזה. יש כאן ארבעה שלבים וממילא מבנה של שם הוי', והם כנגד ארבע אותיות שמו – אהרן.

פרק ה

מובא בתניא, שהאות הראשונה שבשם שולטת בכל השם כולו, ולכן מובן שהאות א שולטת בשמו של אהרן. האות א היא בסוד "אאלפך חכמה", שהיא הנחל נובע מקור חכמה. האות י היא כבר התגלות החכמה, הצינור של נצר חסד לאלפים – ר"ת נחל – שמשפיע מהעל-מודע אל תוך ראשית המודע. בפרק א למדנו שמדרגת אוהב שלום היא השמן משחת קדש שיורד על הראש. האות א קשורה עם סוד הדיקנא, הזקן, המשפיע לחכמה הגלויה וטיפת השמן היא הטיפה המתגלית בחכמה הגלויה. לכן העצם של אהרן הוא אוהב שלום – יסוד אבא המתפשט בכל עולם האצילות. שם גם הוסבר, שהכוונה העיקרית של אהרן בכתבי האריז"ל הוא השם עב קפד. עב הוא שם הוי' במילוי יודין וכאשר כותבים אותו באחוריים – יוד, יוד הי, יוד הי ויו, יוד הי ויו הי – הוא עולה קפד. לפי זה, אהרן הוא הפנים והאחור של שם עב. השם הזה הוא יסוד אבא במקומו, והאחור שלו הוא ההתפשטות שלו בכל עולם האצילות כדי להחדיר בו בטול ושלום. זה אהרן במקומו, ואף על פי שאהרן גם עוסק בהשכנת שלום בחוץ, למעשה, ביחס לשאר הנשמות המתגלגלות הוא השלום במקומו, בעולם האצילות. בפשט רואים את זה בכך שאהרן הסתלק במדבר ולא נכנס לארץ. דור המדבר כולו הוא דור של עולם האצילות בעוד שהדור שנכנס לארץ הוא דור של עולם הבריאה [מחורבן הבית הראשון וכל ימי הבית השני עד הגאונים זה עולם היצירה, ימי גילוי התורה שבעל פה, ואחר כך מתחיל הגילוי של עולם העשיה. כך מוסבר בדרך כלל, בעוד שבכל דור ודור יש נשמות מתקופה מוקדמת]. כל מה שאהרן עושה שלום בין איש ורעהו או לאשתו זה הכל יחסית עדין בעולם האצילות. המדבר נקרא "במרומיו" ביחס לנכנסי הארץ.

הבא אחריו הוא עלי, שהוא בבחינת בינה, שחייו מסתיימים במקרה של דין. הוא שומע את בשורת נפילת הארון בשבי ונופל ומת. מבואר בקבלה, שהמפרקת שנשברה אצלו היא אחוריים דבינה. בהתחלה לא היה לו נחת מן הבנים שלו, שלא הלכו בדרכיו, ואחר כך מעצמו. במקום שישמור על קדש הקדשים, על הארון, הוא נשבה. דבר איום ונורא, וכשהוא שומע את זה הוא נופל מן הכסא – שהוא עולם הבריאה – ושובר את אחורי אמא, את המפרקת, שלו. בלשון הזהר זה נקרא "מינה דינין מתערין". הוא היה צדיק, אחד משושלת הקבלה לכל הדעות. אהרן אינו אחד מהשושלת. כשמזכירים את עלי חושבים בעיקר על כהן גדול, מה שאין כן בעזרא שיש אפילו מחלוקת אם שימש בכהונה או לא, למרות שהוא אחד מן השושלת. יש בעלי משהו מאוד חשוב שמגלה את תפקיד הכהן. הוא נותן ברכה לחנה כשבהתחלה הוא חושב שהיא שיכורה – שיכור בקבלה הוא חיצוניות אמא. מחנה אנחנו לומדים את רוב הלכות תפילה במסכת ברכות. בקבלה, חנה היא שם סג ועלי מברך אותה בפרי בטן והיא נודרת אותו אליו, שישמש אותו. כלומר, שמואל הופך להיות הבן שלו. אלקנה, האב הביולוגי, לא זכה לגדל אותו בכלל. אחר כך, כששמע את הקול קורא בשמו, "שמואל שמואל", חשב שזה עלי כי ה' קרא לו בקולו של עלי [הפעם השניה היתה אצל משה רבינו, שה' קרא אליו "אנכי אלקי אביך" וחז"ל אומרים שהתגלה אליו בסנה בקולו של עמרם אביו]. הוא קורא לו בקולו של אביו המאמץ, ותוכן הנבואה היתה בעצם נגדו. מה לומדים מכל זה? שהכל קשור עם חיצוניות בינה, ש"מינה דינין מתערין" מיין המשכר. נגזר על עלי שכל צאצאיו ימותו צעירים וכתוב בגמרא שעל ידי העבודה במסירות נפש בגמילות חסדים, כמו אביי, אפשר לבטל את הגזרה. לפי ההסבר שלנו, עלי אמור להיות ה"רודף שלום – במקום אחר" וכנראה שלא התעסק בזה לגמרי. שבי הארון הוא מה שארון הקדש, שבקבלה הוא גם יסוד אבא כמו אהרן הכהן, נשבה בימיו ויצא אל מחוץ למקומו בעולם האצילות. הוא צריך לרדוף אחר השלום במקום אחר ומצד שני להיזהר שלא להניק לחיצונים. מה שעלי שומע בסוף זה שחרי כל העבודה שלו בסוף היתה יניקה לחיצונים. שבי הארון הוא הדוגמה הכי טובה ליניקת החיצונים. פלשתים לפעמים קליפה יותר חזקה מעמלק, וכשעלי שומע את זה הוא נבהל נופל ומת.

אצל אהרן החכמה רמוזה בשמו, אהרן אותיות נראה, בתכונת הראיה. איך רמוזה הבינה אצל עלי? עלי הוא מלשון העלאה מלמטה למעלה. הבינה עומדת בסדר הספירות בראש קו שמאל, שתכונתו העלאה. קו ימין הוא המשכה, אבל שורש ההעלאה הוא באש של הבינה. הבינה היא הסתלקות אור ולכן "מינה דינין מתערין".

בית המקדש בהרבה מקומות הוא מקום לברכת הולדת בנים. חז"ל מסבירים שראשית הברכה ב"יברכך" שבברכת כהנים היא ברכת הבנים. הוא חושב בהתחלה שחנה היא שיכורה והוא ממשיך לה ברכה ב"מקום אחר", ממקום שלפי הסלקא דעתא הראשונה שלו הוא "מקום אחר" למקום האמיתי שלה.

עלי עומד על הפרק, מלשון מפרקת, בין תקופת הזקנים והשופטים לבין תקופת הנביאים. בכתבי האריז"ל כתוב שהנבואה באה מאות ה שבשם הוי', וכן נביא עולה סג. לכן הנבואה מתחילה משמואל, בנה של חנה, והיא גם הנביאה האמצעית מבין ז הנביאות שעמדו לישראל – שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, אסתר. היא עמוד התווך שלהן.

אחרי בא עלי בא הגלגול של עזרא, העולה עם בני הגולה ומחזיר עטרת תפארת ליושנה. מה ההבדל העיקרי בין אהרן ועלי לעזרא? אהרן חי בדור דעה, דור של אנשים גדולים, של עולם האצילות. כתוב בחסידות, שמה ש"דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא" זה כי הם למעלה מזה. הם למעלה מן הבינה, עולם הבא, הם בחכמה. זה אהרן. עלי הוא בארץ, ובשם הרבי מהר"ש ידוע, שיהודי פשוט בארץ היא מעלה מאד גדולה. צריך לדעת את זה בדור שלנו, שאם אתה רואה יהודי פשוט ברחוב, אי אפשר לדעת את שורש נשמתו.

* * *

לפי זה, אהרן עצמו הוא "אוהב שלום", עלי הוא "רודף שלום" ועזרא צריך להיות כנגד "אוהב את הבריות". הוא אהב את דורו בעצמותו.

איך נקשר באותיות שם אהרן בין עזרא לאות ר? בספר יצירה מובא שהאות ר היא ביסוד. קודם אמרנו שעזרא הוא באות ו של שם הוי', בעטרת תפארת. עטרת התפארת היא עטרת היסוד, מלכות יסוד דז"א בקבלה. זה המלכות שבזכר, הנקבה שבזכר. עזרא הוא אותיות אור זרע לצדיק. בגמרא כתוב שעזרא היה מודע לזרע בכך שתקן את תקנת עזרא, שבעלי קרי לא יעסקו בתורה. היא בטלה כי אין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, כלומר היא לא שייכת למלכות אלא רק למלכות של ז"א. הסיבה שהוא תקן אותה היא כדי שתלמידי חכמים לא יהיו מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים [אפשר להוסיף בדרך מליצה, שכתוב שאלמלא נתנה תורה – והרביים היו מוסיפים 'חס ושלום' – הינו לומדים דרך ארץ מתרנגולים, ודרך ארץ זה גם ענין הזיווג, איך והתנהג ולפייס וכו', אז למה זה כל כך גרוע שיהיו מצויים כתרנגולים? החידוש של עזרא שהוא רוצה תורה. לא שתרנגול זה רע אבל זה עבודה של קודם מתן תורה... אחרי שבטלה התקנה, מה בכל זאת הועילה? הועילה שיש חסידים, ויש על זה תשובה בשו"ת מן השמים, שכן מקיימים את התקנה, והם בבחינת עטרת היסוד כעזרא, שהחזיר עטרה ליושנה. אין שוא אצל מעשי צדיקים וכל אור של קדושה משאיר רושם אפילו שמסתלק]. את העיסוק שלו בשמירת הברית רואים במלחמה שלו נגד ההתבוללות. אז עזרא הוא בדור של 'בריות', הוא מתמסר לתקונם. אחד מן התקנות שלו היא אכילת שום בערבי שבתות, עד כדי שבמסכת נדרים נקראו ישראל אוכלי שומין [פעם דרשנו, ששמשון היה הכי מבורך בזרע – "ויברכהו ה' – שזרעו יהיה כנחל שוטף" עד כדי שהפלשתים בסוף ניצלו את והביאו את נשותיהם שתתעברנה ממנו. דרשנו ששמשון זה כמו שן שום, ושן היא תאות אכילה, כמו שן של ארבע אבות נזיקין. אם אומרים שיש לך שן זה ביטוי לזה שיש לך תאוה. אז שמשון זה שיש תאוה לשום. חז"ל מגלים שלשמשון היתה גם אחות – לאמו קראו הצללפונית העולה שמשון – שקראו לה נָשְׁיָן. אם שמשון זה שן שום, תאוה לשום, אז נשין זה שן יין, תאוה ליין. למה? כי הוא נזיר ואסור ביין, אז כל תאות היין נכנסה אצלה]. עזרא הוא גם אור הגנוז, אור הגנוז בתוך היסוד.

בשניהם, בעזרא ובאהרן יש את האות ר ובשניהם היא האות השלישית בשם. שם הם נפגשים. על פי שפט, ר היא ראש, עטרת היסוד. עליו נדרש הפסוק "ברכות לראש צדיק". היסוד נקרא אמת – "ראש דברך אמת" – וכך תורתו של עזרא.

אמנם היה כהן, אבל אצלו ואצל כל דורו זה כבר מעבר מכהונה לתורה. לכן הוא מרביץ התורה בעם ישראל. לגבי שימושו בכהונה יש מחלוקת בראשונים אם שימש או לא. מן המחלוקת רואים שזה ספק. אצל עלי אין ספק, אם כי הוא משמש חוליה בשלשלת הקבלה של התורה ואהרן הוא הכהן הגדול, ב-ה הידיעה, בלי תפקיד נוסף. עזרא הוא כבר בעיקר תורה. עיקר המעבר ממדרגה למדרגה היא באות ו שבשם, מעלמין סתימין דלא אתגליין לעלמין דאתגליין, "מן העולם ועד העולם". אם מסבירים את ארבע אותיות שם הוי' כתהליך אז כאן זה בעיקר המעבר. היחוד הזה, בין אהרן ועלי, בין אבא לאמא, הוליד את עזרא והלל. הלל הזקן הוא כמו אברהם אבינו ביחס לתורה שבעל פה. שבעה דורות אחרי אברהם מגיע משה רבינו ומוריד את התורה שבכתב, ושבעה דורות אחרי הלל הזקן מגיע ר' יהודה הנשיא וחותם את המשנה. השורש האמיתי של התורה שבעל פה הוא באהרן הכהן, כמו שהסברנו בהתחלה, ואילו עזרא הוא ההמשכה לצורך הגלוי אצל הלל. תורה שבעל פה היא גילוי וחשיפה של נשמת היהודי, וזה מתחיל עוד קודם, אצל אברהם אבינו, היהודי הראשון. שושבינא דמטרוניתא. רק שחפני מתן תורה זה רק כמו ריח, כמו נערה שרוצה להתחתן, שיש כבר תשוקה אצלה, אבל עוד אין חתן בינתיים. כל ברית שה' עושה עם האבות זה כמו 'ווארט', אבל החתונה זה במתן תורה. לפי מנהג חב"ד, שיש תנאים בסמוך לחופה, אז זה סמוך ליציאת מצרים, כשהקריבו קרבן פסח וקבלת המצוות במרה. תנאים זה שטר, התחלת מתן תורה ממש, שמקבלים מצוות. ווארט זה רק הבטחה. שוב, לפני מתן תורה השורש לתורה שבעל פה הוא אצל אברהם. אחרי מתן תורה זה אהרן ביחס למשה ובסוף זה נמשך עד להלל. למה השורש לתורה שבעל פה צריך להימשך דוקא מכהונה? בתחילת הספר הסברנו, שיש ג כתרים – כהונה, תורה, מלכות – וכתר הכהונה היא האמונה, גילוי עצם האהבה המסותרת בה' והאמונה הפשוטה כמו אצל אברהם אבינו – "ויאמין בה' ויחשבה לו צדקה". עליו נאמר "אתה כהן לעולם".

שלושת הראשונים הם כהנים ורק הלל הוא מבית דוד. כלומר, דוד מקבל את הנשמה שלו מן הכהונה. זה קשור לכל מלכות החשמונאים, שחיו בין עזרא להלל. הלל הוא נשיא בבחינת מלך – "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו – אלו נשיאים שבארץ ישראל וראשי גלויות שבבבל", ובאותה תקופה מתעוררת הזיקה של הכהנים מלכות. זה שכהן ירגיש את עצמו מלך – שזה לא על פי תורה, כמו שאמרו החכמים לינאי שיחליט או כהן או מלך – זה לא סתם. זה התחיל בקדושה. זה בגלל שזה בדיוק המעבר בין עזרא להלל. זה לא יקרה עוד הפעם, זה רק בבחינת הוראת שעה. לתופעה הזו, שהמלך מושרש בכהונה, קוראים "חסדי דוד הנאמנים", שדוד בא מאברהם אבינו. שני העיקרים שכתוב עליהם הביטוי "בא בימים" אלו אברהם ודוד – "ונגד זקניו כבוד". באיזה גיל נאמר על אברהם? 140. ואצל דוד? 70, יחס של שלם וחצי. מתאים עם מאמר של הצמח צדק, ומובא בפלח הרימון, ש"נגד זקניו כבוד" זה שלמות בנין הזכר ובנין הנקבה. נגד זקניו כבוד הוא סופי תבות דוד ושאר האותיות עולות אברהם. זה אומר שהסוף של אברהם, המלכות שלו, הוא דוד. אברהם רק התחיל להתעסק במלכות, "עמק המלך", וכל מה שחתר הוא לקראת 'דוד מלך ישראל חי וקים'. המלכות נולדה מן הכהונה.

מה ישאר מן הכהן כאשר המלכות תתגלה בשלמות? יש מדרש שמתאר את סעודת הלויתן לעתיד, עם בהמות וזיז שדי ויין המשומר, ובסוף יביאו כוס של ברכה וכולם מסרבים. רק דוד אומר "לי נאה לברך". הוא החותם. נראה לומר שהתפקיד של הכהן בסעודה הוא יהיה להגיש את המנות. הוא ההתחלה שבתוך הסוף, איפה שלא יהיה. הוא המניע. הוא הצינור דרכו השפע נמשך, כמו בברכת כהנים, והוא נעשה יותר ויותר צדיק. יותר צינור חלול, שרק מעביר ולא מחזיק טובה לעצמו. לפני בנין המלכות משהו מעכב את השפע מלרדת ואחר כך זה משתחרר מהעיכוב ונעשה צינור פתוח. פותח בברכה.

נחזור לענין. הכהן נקרא כהן צדק והמשיח נקרא גואל צדק. בזהר, צדק הוא כינוי למלכות. כהן בכלל הוא לשון הכנה, והוא המכין ומכוון – כמו יהוידע לגבי יואש שכל זמן שהיה חי כיוון אותו בדרך הישרה – את המלכות, אבל מי שבסוף גואל את הצדק, את המלכות, ומגלה את הניצוצות שיש במציאות התחתונה הוא המשיח. הלל עולה אדני, שם המלכות. הוא זה ה"מקרבן לתורה" כמסופר על סיפורי הגיורים שלו. על אהרן לא רואים בפירוש. עזרא היה קנאי לברית – "חרב נוקמת נקם ברית" – כמו פינחס, לכן הוא ודאי עזר לבריות, אבל לא רואים שהוא ממש קירב אנשים ועשה אותם בעלי תשובה, או גר צדק. הלל הוא היחיד שרואים אצלו בפירוש. אהרן הוא הראש לגבי הלל, אבל אברהם הוא התחילה שלפני הראש לגביו. זה כמו הקוצו של י שלפני ה-י. והרמז: אברהם אומר "הן לי לא נתת זרע" ראשי תבות הלל.

מה הקשר בין הלל לאות ן אצל אהרן? זה מלשון ינון, לשון מלכות – "לפני שמש ינון שמו". נון פשוטה היא בסוד היד הפשוטה לקבל שבים בתשובה, לעורר את כל הניצוצות ולקרב אותם תחת כנפי השכינה.

פרק ו

מה שלמדנו על ארבעת הנשמות הוא סוד המובא בכתבי האריז"ל. ארבעתם עולים קטרת, העבודה הכי חביבה שבמקדש המסורה לכהנים. מלבד מה שמקריבים אותה בכל יום יש קטרת מיוחדת ביום הכיפורים, אחת בשנה, והיא העבודה החביבה ביותר. קטרת היא פנימיות התפילה, והיא מרוקחת מ-יא סממנים ומתקנת את יא כיתרין דמסאבותא. בחסידות מבואר שזה מתקן בעיקר את הדיבורים המיותרים של האדם. הקרבנות באים לתקן את המידות הבהמיות שלו והקטרת את הדברים בטלים שלו. זה הרבה יותר קשה, ולכן היא עבודת פנים. בארמית קטרת היא מלשון קשר – "בחד קטירא אתקטרנא". אדם הולך להתפלל ודוקא אז באים עליו מחשבות זרות לבלבל אותו. כתוב שזהו האור החוזר מן המחשבות הזרות שלו. לאו דוקא דיבורים אסורים, כמו לשון הרע וכו'. איזו עבירה זה? בטול תורה – "ודברת בם ולא בדברים אחרים". זלזול. מזלזל בהזדמנות שיש לך בפה שלך – "חיים הם למוצאיהם – למוציאיהם בפה" – להתקשר לעצמות ה'. קטרת זו התקשרות עם ה' על ידי התורה והמצוות. רש"י בפרשת נשא מביא בשם ר' משה הדרשן שאם מחליפים את האות ק במילה קטרת באות ד, לפי אתב"ש, יוצא תריג. מצוות הם מלשון צוותא, קשר. למה דוקא בזמן התפילה באות המחשבות? תפילה היא זמן ההתקשרות, תפילה לשון תופל כלי חרס ומדביק אותם, ואם כל היום אתה לא שמת לב ולא היה יקר לך להתקשר לה' אז עכשיו מבלבלים לך את הראש. התקון לזה היא עבודת הקטרת, כללות ארבעת הנשמות שלנו.

על התפילה נאמר "תכון תפלתי קטרת לפניך". עבודת הקרבנות היא מן התורה והתפילה היא רק מדרבנן ומלווה אותה, אז הייתי חושב שהקרבנות חשובים יותר, אלא שהתפילה היא באמת פנימיות עבודת הקרבנות. המעלה של הקרבנות היא רק ביחס לתקון חיצוניות העולמות, שיש בו יותר תוקף. יותר אור חוזר. אבל הנשמה – כל דבר שחז"ל מתקנים על מה שכתוב בתורה זה על דרך נשמה – היא התפילה. זה לא רק סיג חיצוני. סיג זה נוגע רק למצוות לא תעשה של התורה, אבל מה שחז"ל מתקנים בקום עשה זה הפנימיות של מה שכתוב בתורה. "איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה". זו הפנימיות של "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף". אז הקטרת היא פנימיות הקרבנות והתפילה היא פנימיות כולן, לכן מבקשים "תכון תפלתי קטרת לפניך". הקרב של התפילה זה כמו הקרבן בהמה של התפילה והקטרת של התפילה היא עצם ההתקשרות העצמית שבה. זה בעיקר בתפילת שבת, ענג שבת, אבל לצדיקים יש שבת בכל יום. הם בחינת שבת. "ולואי ויתפלל אדם כל היום כולו", אז אפשר גם בכל רגע.

איך האדם מתקשר בתפילה בסוד הקטרת? זה על ידי התקשרות לארבעת הנשמות הללו. להיות מתלמדיו של אהרן. כך זוכים גם למלכות בפועל. כך תיקן האריז"ל לקבל קודם התפילה את מצות אהבת ישראל. הרבי שליט"א מדגיש מאד את חשיבות האמירה הזו.

רמז נוסף: קטרת עולה הוי' עז לעמו יתן, ו"אין עז אלא תורה", וכן עולה אין מזל לישראל. ה' בעצמו נקרא עז, והוא נותן את עצמו לישראל. עז עולה מזל, לכן ה' נותן את האין, את המזל, את עצמו, לישראל. זה האין האמיתי, שהוא פנימיות היש האמיתי. האין הנברא רק משמש ממוצע בין היש הנברא ליש האמיתי, אבל מעליו יש אין אמיתי ועליו נאמר "אָיִן מזל לישראל". מזל מלשון נוזל, דרכו נוזל השפע ממקור הנשמה אל ההארה המלובשת בגוף. גילוי המזל הוא על פי העבודה של התקשרות לארבעת הנשמות. כתוב שהיו שלוש מתנות במדבר בזכות שלושת הרועים. מן, באר וענני הכבוד בזכות משה מרים ואהרן. ענני הכבוד הוא גילוי המקיף הקרוב של הנשמה, גילוי המזל. המן הוא האור הפנימי, ומשה מאכיל את הנשמות מתורת ה'. אהרן מגלה את השורש של האור המקיף שלהן.

בשפת אמת דורש שהמילה עז הולכת בעיקר על גילוי התורה שבעל פה, גילוי ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים". הלשון של חז"ל היא "הללו אוסרים והללו מתירים ואלו ואלו דברי אלקים חיים". ההלו זה מלשון הלל. כתוב בספר מגלה עמוקות, ומובא גם בכתר שם טוב, שמשה הוא ראשי תבות מחלוקת שמאי הלל. הוא מסביר שזה גילוי של "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עז לאלקים". כל נשמה מקבלת בגוון המתאים לשרשה, לפום שעורא דילה, וכולם כלולים ב"אחת דבר אלקים". גם שם אלקים הוא בלשון רבים. עיקר המחלוקות בתורה מתחילות בתקופה הזו של שמאי והלל. זה הניגוד המוחלט לחכמת יוון, הגיון של נשיאת הפכים. זה נקרא הגיון לבי [העולה חן חן] ולא הגיון מוחי. הגיון עולה כח הגבול ואילו הגיון לבי עולה כח הבלי גבול. בחזון דניאל יון הם כנגד הנמר, ובעבודת ה' זה "הוי עז כנמר", לקבל עזות בקדושה, מסירות נפש שיותר מגבורה. ברגע שיש עזות היא מבטלת ומתגברת גם על החולשה בגבורה. הבחינה הזו היא גופא "אין מזל לישראל", סוד הקטרת וסוד קבלת מצות אהבת ישראל לפני התפילה.

פרק ז

מתוך הבריתא של הדברים שאדם אוכל פירותיהם גם בעולם הזה שני הדברים האחרונים – "הכל הולך אחר החיתום" – הם "הבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו". בסידור עם כוונות האריז"ל הם מכוונים כנגד שם הוי'. זה שלמות היחוד של יה עם וה. לפי זה, אדם זה אהרן, חברו זה עלי, איש זה עזרא, ואשתו זה הלל. מתאים עם זה ששלושת הראשונים הם כהנים ורק האחרון הוא מלכות בעצם, שלושה זכרים ונקבה אחת.

אדם עולה מה, כח מה. "חכמת אדם תאיר פניו". ממשה פחדו כאשר קרן עור פניו כי האיר אצלו העצם, אור עצמי. "לא ידע כי קרן עור פניו". אבל אצל אהרן אפשר לראות – "חכמת אדם תאיר פניו" – כי זה אור נעים. כל התארים הכי יפים ומופלאים אומרים על מה שזרח והאיר מפני הכהן הגדול בעבודת יום כיפור בפיוט "מראה כהן".

הבינה נקראת רחובות הנהר, רחב מלשון חבר. זה ה שבשם הוי'. החבר מרחיב את חברו. זה התפקיד של האשה העליונה, להרחיב את נקודת בעלה. בזהר דורשים את הפסוק "אכלו רעים" על אבא ואמא. למרות שהם איש ואשתו בכל זאת הם נקראים רעים, חברים, בצורה יחסית. יש יחס כזה בין איש ואשה, ואילו "שתו ושכרו דודים" היא אהבה רגשית בין בני הזוג. בפרצופים זה יחוד זו"ן.

איש הוא כינוי למדות הלב כמו שאדם הוא כינוי לחכמה. לפעמים זה שורש המדות שבכתר – "הוי איש מלחמה" – אבל בכללות הם המידות. אדם זה מלשון "אדמה לעליון", ברור כח המדמה של האדם כדי להידמות אליו, ואיש זה יש מי שאוהב. הישות היא בלב, ואפילו המידות של הנפש האלקית. "יש מי שאוהב" – אדם לא יכול במידות להיפטר מן ה'אני' שלו.

חסר הסיום