פרק א

הדבר הראשון שצריך להבין מה זה שלום, שחז"ל אומרים שהוא שמו של ה' עד שאסור לומר אותו במקום לא נקי. כשיהודי פוגש יהודי הדבר הראשון שאומר הוא שלום ויש גם שלום מדומה. נביא אמת יודע מה זה שלום ואיך הולכים לקראתו ויש נביא שקר שאומר "שלום שלום ואין שלום" כי אצלו מושג השלום משובש. הוא מזכיר שם שמים לבטלה, זרע לבטלה, רח"ל. השלום הזה – של 'שלום' עם הערבים על ידי חלוקת הארץ – הוא חילול השם. סיום שירת הים, שיא יציאת מצרים, הוא "הוי' ימלך לעולם ועד" וזה עולה שלום. אם השלום הוא גילוי של מלוכת ה' אז זה שלום אמת. אז צריך קודם להתבונן מה זה שלום, במונחי הקבלה והחסידות ואחר כך, לענייננו, מה זה אומר.

הדבר הראשון שרואים פה הוא שהשלום הוא המחבר בין חכמה לבין בינה, ובלשון הקבלה זה יסוד אבא. אבא זה חכמה, י שבשם הוי', כשהיא באה כפרצוף. חכמה היא חוש בהסתכלות באור ה', "ביקרא דמלכא", לראות את האמת. בינה היא חוש לשמוע, להתבונן, את השמע של האלוקות – "ה' שמעתי שמעך יראתי". את זה עושים על ידי התבוננות. כאשר שני החושים האלו, הסתכלות והתבוננות, מתחברים יחד נולדים בנים – הרגש במידות: אהבת ה' ויראתו, רחמים על הזולת, ביטחון לבצע משימות קשות בחיים, ללכת בתמימות בדרך הזו מבלי לסטות ימין ושמאל מן היעד, דבקות במטרה לקראת ההגעה אליה כדי להוציאו לפועל ועד לגילוי התכליתי. כאשר יש כח מפותח, לא רק נקודה בעלת אפס ממדים, הוא נקרא פרצוף שלם. לפעמים יש לאדם רק כח של נקודה, יש לו כח הסתכלות אבל הוא לא יכול לחבר אותו עם כח אחר. כאשר כח מפותח ומשוכלל יש בתוכו את כל הממדים, כל הספירות האחרות, הוא נקרא פרצוף. החכמה המפותחת נקראת אבא והבינה המפותחת נקראת אמא. כאשר הם מתייחדים זה אומר שיש כח בפרצוף אבא להתחבר עם פרצוף אמא, יש כח בהסתכלות כח להאיר בתוך חוש השמע. לכח הזה קוראים יסוד אבא והוא משמש אחר את הכח היסודי לחבר את ששת מדות הלב, מחסד עד מיסוד, אל המלכות. הוא מדביק את מידות הלב אל התכלית. בלשון הקבלה: "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". אם מדברים על עם ישראל כפרצוף אחד גדול אז יסוד אבא הואר הכח לחבר יהודים [וגם את חלקי התורה והארץ] יחד. שלום הוא מלשון שלם. אצלנו זה פשוט אבל באנגלית זה בדיוק הפוך... אצל הגוי אין קשר בין שלום לשלמות. אצלנו יש שלוש שלמויות: התורה העם והארץ. אם החלקים נוטים להיפרד זה סימן שיש בעיה בדבק, בכח המחבר, ביסוד אבא.

הכח הזה, יסוד אבא, קשור עם מתן תורה. "וכל נתיבותיה שלום" – יש לב נתיבות חכמה, ומתוכם יסוד אבא נקרא הנתיב הנעלם כיוון שהוא נתון תמיד ביסוד אמא. בלשון הקבלה אבא ואמא הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – לא נפרדים לעולם – ולכן הכח המחבר נעלם ולא רואים אותו. רק כאשר דברים נפרדים אחד מן השני ניתן לראות את הכח שעתיד לחבר אותם. הוא נקרא "נתיב לא ידעו עיט", והוא כנגד לא הנתיבים שאפשר לראות.

כאמור, שלום הוא מלשון שלם, העולה שע. בקבלה זהו ביטוי חשוב ביותר הנקרא שע נהורין. הכח העושה את השלום, שמיישם את השלמות בעם בתורה ובארץ, הוא יסוד אבא אבל השורש שלו ממנו הוא נמשך הוא שע נהורין. לפני כן נסביר יותר מה זה יסוד אבא. ידוע, שחכמה היא כח מה. מה זה כח מה? יש הרבה פירושים לזה, וכל אחד מהם מהווה ביטוי לכח אחר הכלול בפרצוף אבא. כמו אדם שיש לו שם, למשל זאב, והוא תופס רק את המשמעות השפוטה שלו שמו כחיה. אחר כך הוא לומד תורה ורואה שיש לו הרבה הקשרים, פעם החכמה פעם בחסד וכו'. יש לשם הזה הרבה גוונים ההופכים יחד לפרצוף שלם. אז אחד הפירושים לחכמה הוא כח מה [יש חיך מה, לטעום את הבטול או חכה מה, להתמהמה] שהרבי הקודם היה נוהג להסביר כתקיפות הבטול. הבטול זה שאדם לא מרגיש את עצמו למציאות, לא צולע תחת כובד של מציאות עצמית. כמה שאדם חושב על עצמו הוא יותר צולע. זה מכביד עליו. זה שיש  לו הכי הרבה בטול הוא הכי זריז – זריזות במתינות כדברי הבעש"ט – ומחושב. הבעש"ט אומר שהרגשת מעלת עצמו זה הדבר הכי מכביד על האדם והתקון לזה הוא זריזות במתינות. זה אינו בטול פאסיבי – כמו שיש בתורות המזרח למיניהן המדברות על מצב של בטול היש, האגו, והכל בפסיביות מוחלטת, שאדם יושב בטל וגמרנו. זה נקרא בטול בבחינת נוקבא, ששייך רק לגוי. אצלו פעילות שוללת בטול, אבל אצל יהודי הוא זכר בעצם. גם נשים. יהודי הוא משפיע בעצם. הכח הזה, לפעול עד כדי מסירות נפש [לפני שבוע הסביר הרבי שליט"א מה זה מסירות נפש, הסבר חדש. הוא הסביר שזה כמו שליח המבצע בנאמנות את שליחות המשלח, שאינו אישיות לעצמה אלא בטל למשלח. הוא מסר את האישיות וההזדהות עם עצמו כדי ליישם את השליחות. את הנפש שלו הוא מסר] בשליחותו של ה' ושל הצדיקים שבכל דור. גוי לא יכול על פי ההלכה להיות שליח. אין לו את הסגולה הזו למסור את נפשו ולהיות "שלוחו של אדם כמותו". יהודי יכול וצריך. הכח הזה – לפעול על ידי בטול – הוא יסוד אבא. אבא הוא בטול והיסוד שבוא הוא הכח ליישם את אותו בטול. יסוד היא הדבקות במטרה, וכאשר המטרה היא הבטול אז היסוד היא הדבקות ביישום הבטול . היסוד נקרא בקבלה השליח. הדבק הזה הוא השלום, הכח לדבק את השניות שיש במציאות, ולגלות את האחדות שיש בה. אחד שהלוך עם 'אני ואפסי עוד' לא מסוגל לעשות שלום. הוא עצמו מפריע. כשאהרן הולך להשכין שלום הוא לא מציאות. אם הוא יהיה שם הוא יהווה חציצה, וכמו בהלכות טבילה זה פוסל את הטהרה. שלום זה להיכנס בין הרבים ולא לחצוץ ביניהם. כמו הקטליסט בכימיה, שפועל את הפעולה ולא רואים אותו. אין לו אני. הוא לא עשה משלו כלום אלא היה בטל לרצון ה'. זו הדרך לפעול את השלום כעבודה, ולא רק לדמיין את המצב הסופי שלו.

אותו הכח, השליח, צריך לפעול עם ההשראה של אור המשלח. כמו מלך, השליח הולך כל הזמן באור פני המלך. בקבלה, מעל החכמה יש כתר ואור הכתר נקרא "אור פני מלך חיים". אלו ה-שע נהורין, אור פני הכתר, פרצוף אריך אנפין. זהו השורש של השלום – השלם. האות ו היא המשכת השליחות לבצע את השלום במעשה. היא פועלת את ההמשכה ומסירת השליחות מן המשלח אל השליח, מן הכתר לחכמה. איך קוראים לצינור הזה בקבלה? אלו יג תקוני הדיקנא, יג מדות הרחמים, שהבולט ביניהם הוא המזל העליון, מזל השמיני, מזל נוצר חסד. אור הפנים של אריך אנפין הוא התקון השביעי, תקון ואמת, וכשנמשך מטה זה על ידי המזל השמיני. יחד הם שלום אמת. אמת היא השלמות – ראש תוך סוף של אותיות לשון הקדש – "כולו זרע אמת". המזל נצר חסד עולה כמנין בית, הרומז למילה בראשית, הרומזת לבית המקדש – תכלית כוונה הבריאה. בית המקדש זה המצב שאנו יכולים לתאר כמצב של שלום. כתוב בקבלה שבית המקדש הוא כמו תיבת נח, שבו חיו כל החיות בשלום. איך נכנסים לתוך הבית? יש מחלוקת בין המדקדקים מה השורש של המילה בית. יש מי שאומר שאין אות י בשורש, והוא בת. יש אומרים שהשורש הוא בית ויש אומרים שהשורש הוא בא, מלשון ביאה – "בא אל התיבה" [יש שם ריבוי של הפועל ביאה]. השלום הוא כח שמושך את כולם להיכנס אליו. אתה רוצה לבוא אל הבית בגלל השלום שיש בו – שלום בית. זה הבית המושלם. יהודי נכנס בליל שבת קדש הביתה, מברך שבת שלום, אומר שלום עליכם – זה שיא שלום הבית. בבית הכנסת לא אומרים שלום עליכם. השיא הוא בבית המקדש, "סוף מעשה במחשבה תחילה". השלום הוא כח מפתה [לכן המפלגה "שלום עכשיו" מפתה כמו אשה זונה שרוצה שכולם יבואו אליה, והם מצליחים כמו שנביאי השקר הצליחו], והשלום האמיתי נמצא בבית הנאמן, שהבטיח ה' לדוד. יש בית שאסור להיכנס אליו ולא לעבור ליד הפתח שלו, אבל "זה לעומת זה" בית המקדש הוא בית שמפתה ומושך את כל העולם להיכנס אליו – "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". זה הסוד של המזל העליון נצר חסד לאלפים.

לגבי המזל הזה יש משפט מפורסם בחז"ל "אין מזל לישראל" והבעש"ט אומר שצריך לקרוא אותו כך: "אָיִן מזל לישראל". מזל הוא צינור שדרכו נוזל שפע ואור. לכל אחד יש שורש לנשמה שלו וממנה נוזל להארה שיש בו ממנה. לא תתכן הארה ללא השורש. מה ההבדל בין יהודי לגוי? אצל הגוי המזל הוא בצורת יש. הוא מלווה באגו. הוא לא מסוגל כל עוד הוא חי – "כל חי מתנועע" – להיפטר ממנו. אצלו לחיות זה להתנועע ובטול זה להפסיק לכן הוא שואף למות. ככל שמקבל שפע מן המזל שלו הוא מרגיש את עצמו ליש או, לכל היותר, לבטל אותה לטובת הזדהות עם המזל שלו שהוא גם נברא נפרד כמוהו. אבל ליהודי אין מזל כי האין האלוקי הוא המזל של יהודי. הוא יכול לקבל ממנו כוחות ולהוסיף תנועה ולהישאר באין. אותו המזל העליון, שהוא שורש כח המשיכה בתוכי, הבית, הוא בבחינת אין. זוהי האות ו, ההמשכה מן ה-שע נהורין שבכתר לחכמה [וליסוד אבא בפרט], מן השלם אל השלום.

את כל מה שלמדנו הערב אפשר לסכם בצורת האות י של שם הוי'. בקצה העליון יש קוץ וכן הקצה התחתון. הקוץ העליון הוא המזל העליון, דרכו יורד השפע מלמעלה, והקוץ התחתון שמתעקם ומתעגל לכיוון האות הבאה הוא יסוד אבא הפונה כלפי אמא. את הכח לכך הוא מקבל מן הקוץ העליון. נסביר עוד מושג בחסידות: נקודה פשוטה ונקודה מצוירת. הפשוטה היא כח שפוט שעוד לא התפתח ולכן אין פרטים, אין ציור. אבא, שהוא כבר פרצוף שלם, נקרא ציור האות י.

....

אחרי שתי המדרגות הללו, שיודעים מה זה שלום, אפשר לגשת לאהבת הבריות ולקרבן לתורה. זה נקרא שחייבים לברר מה זה השלום. זה המובן האמיתי של בנין הבית, מקום משכן השלום.

* * *