נמשיך הערב את הפרק שהתחלנו לפני חודש.

אנחנו עדין בחודש אב שבראשו הסתלק אהרן הכהן, וכתוב שכל ישראל בכו אותו במשך חודש ימים. בכו אותו אפילו יותר ממשה רבינו, אנשים ונשים, כיוון שמסר נפשו על השכנת שלום ביניהם. כשבוכים את הצדיק בוכים כדי ללמוד ולדבוק ממנו, ומאהרן לומדים להיות מתלמידיו "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". התחלנו להסביר שארבעת המדרגות במשנה הזו הן כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה, בהן מהווה הקב"ה את העולם. הוא מהווה אותו בארבע עולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה המושרשות בארבע אותיות אלו.

נפרט בקצרה. אצילות היא אין, ללא שום מציאות גשמית או רוחנית, רק בטול מוחלט לאין האלוקי. המציאות הנבראת הראשונה היא החומר ההיולי – חומר ללא צורה – שבעולם הבריאה ורק בעולם היצירה הופך אותו חומר היולי לצורה. זהו יש כללי, מינים כלליים ללא אישים פרטיים, כמו פני אריה ופני שור שבמרכבה. להוציא את ריבוי הפרטים מן הכלל זה השלב האחרון שבעולם העשיה. אם רוצים לסכם את ארבעת העולמות במילה אחת לכל עולם אז זה אין-יש-כלל-פרט. שוב, האות י היא הכח להאציל את האין מן היש האמיתי, מן ה' בעצמו. לברוא משהו זה לעשות יש מאין, ואילו להאציל זה בדיוק להיפך, זה לעשות אין מיש. את המציאות הזו – אין היוצא מן היש האמיתי – אי אפשר לתפוס בשכל בכלל. בלשון הקבלה זה נקרא 'עשר ספירות הגנוזות במאצילן'. להוציא יש נברא מן האין האלוקי זה הכח של האות ה העליונה של שם הוי'. זה נקרא אפשריות המציאות, מציאות בפוטנציה אבל לא גלויה לעין, ולכן היא נקראת "בורא חושך". החושך עצמו הוא חומר היולי, ממנו יצא אחר כך הכלל. "יוצר אור" זה כבר הגילוי של הכלל מתוך החושך אבל לפניו יש "בורא חושך". גלוי היש הנוצר הוא בדרך יש מיש בעולם היצירה, גילוי החומר עם צורה מן החומר ללא הצורה. זה נעשה בכח האות ו של שם הוי'. בסוף, עשיית הפרטים מתוך אותו הכלל נעשית בכח האות ה התחתונה של שם הוי' [בתוך אותיות יש מאין יש את המילים מין ו-איש, הכלל והפרט המתגלים בעולמות היצירה והעשיה].

כל זה היה כדי להסביר שבתוך מידותיו של אהרן הכהן, כפי שמלמד אותנו הלל הזקן, יש ארבע רמות המקבילות לארבע עולמות אלו. הסברנו ששתי המדרגות הראשונות – אוהב שלום ורודף שלום – הן ברמת המופשט ואינן מתלבשות בדמות אנושית. זה רק שלום בתור רעיון. אהבה היא סוד ההתקשרות, אז אהבת השלום היא להתקשר אל הדבר במקומו, בשורשו. מקומו האמיתי של השלום הוא בעולם האצילות, כי שלום באמת הוא החדרת בטול לה' בכל פרט ופרט על מנת שישכנו יחיו באחדות ושלום. הסברנו, שהכח הזה לעשות שלום [במרומיו] הוא יסוד אבא והוא מגלה את השלום האמיתי, שהכל בטל לה'. ללא זה אין שלום אמיתי, אלא "שלום שלום ואין שלום", ואיי אפשר לעשות שלום עם דבר שאינו בטל, כמו גוי שלא מוכן להתבטל בפני אלוקות המתגלה בעם ישראל. גוי שלא בטל ונכנע בפני ה' ובפני ישראל – אין סיכוי לשלום עמו. לחשוב שגוי, שעדין עומד עם 'אני ואפסי עוד' ורק אם נסדר אתו תנאי דו קיום יהיה שלום בינינו, זוהי שטות גדולה. מקום השלום האמיתי הוא בעולם האצילות ומי שמתקשר אליו ברמה הזו נקרא אוהב שלום.

הביטוי השני הוא רודף שלום. חז"ל מפרשים, שכל מקום שנאמר הביטוי רודף "רדפהו במקום אחר". את הדבר במקומו אוהבים, אבל לרדוף זה במקום שאינו עצמי לו. להמשיך את הדבר חוץ לתחומו, כביכול, זה עולם הבריאה. הוא כבר מקום אחר לגבי עולם האצילות. עולם הבריאה הוא עולם של שכל, והשלום בו הוא כמו הרבה יהודים שיושבים יחד ולומדים. השכל שמחבר את כולם יחד הוא השלום של עולם הבריאה. כשעם ישראל מתבודד בארץ – "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – הוא נמצא בעולם האצילות, אבל ברגע שיוצאים להתעסק עם שכל, לחבר נשמות באמצעות שכל של תורה ודין לא מתייחסים למידות ולאישיות של כל אחד ואחד זה כבר יציאה לעולם הבריאה. לא מרגישים את האדם הפרטי רק משרים אור של תורה המגיע אל כל אחד ואחד וזה פועל אחדות ושלום.

החכמה שבאצילות היא הבטול, נביעת האין סוף, האור, שיש בשכל ואילו הבינה שבבריאה היא השפע שבשכל, להשפיע שכל. שניהם ברמת השכל. רק אחר כך מגיעים לאהבת הבריות בצורה הממשית. כל עוד היחוד נעשה בתוך השכל הוא יחוד עליון של אור עליון עם אור שמשפיע את עצמו החוצה. המושג, האובייקט, הוא עדיין מופשט ומושכל, ללא הרגשת הנפש והנשמה של החבר שלך. אחר כך בא היחוד התחתון של אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. לאהוב את הבריות זהו יחס כללי, כמו שיושבים יחד ומתוועדים, שותים לחיים ומאחלים אחד לשני ברכות וכו'. אם אני יוצא לרחוב ופוגש מישהו ולוקח אותו הצידה לשיחה אישית, כמו יחידות, על מנת לחדור לעומק הנפש שלו ולבעיות שלו ולפתור אותן זה נקרא לקרב אותו לתורה. זה עולם העשיה. שוב, אדם שמתבודד ומרגיש שלא צריך אף אחד בעולם הוא נמצא בעולם האצילות שלו, בהתאם לשיעור נשמתו. אם הוא נמצא בשיעור תורה, שם המודעות של כולם היא התורה שלומדים, אז גם המשמיע וגם השומע מתקשרים באמצעות חוש השמע והם נמצאים בעולם הבריאה שלהם. ההתבודדות היא חוש הראיה, הוא רואה אלקות – "לאסתכלא ביקרא דמלכא", אבל בשיעור תורה, כמו כאן, החוש שמחבר אותנו הוא חוש השמיעה [אגב, החוש של חודש אב הוא חוש השמיעה]. יש אחד שמשמיע והרבה ששומעים. חוש השמע הוא חוש הבינה, אז כאן צריכים להיברא אצלך רעיונות חדשים, ולהתברר רעיונות ישנים [החידוש הוא תמיד בצירופים החדשים שבכוחם להוציא מתסבוכים ישנים]. אם מתחילים להתוועד מתגברת אצל כולם אהבת ישראל מורגשת, שלא התגלה לפני. בשיעור נמצאת אהבת ישראל בהעלם, אבל אם מורידים את המתח אז מיד מתחילים לחבק אחד את השני, לשתות לחיים, לתת עצה כללית. זה להתייחס לציבור בכלל בתור אדם. זה אדם שנמצא בעולם היצירה שלו. מתגלה שאין הבדל בין יהודי ליהודי, בין אם הוא היהודי הפשוט ובין אם הוא הגאון הכי צדיק. אני מתייחס לכנסת ישראל, לאהוב כל יהודי כי שייך לכנסת ישראל. בסוף, אם אני מתעסק עם יהודי בצורה אישית ממש, כמו אהרן הכהן שהלך אל היהודי ושינה מפני השלום כרופא ממוחה שיודע איך להשתמש בסם המות של שקר לרפואה ולרפא את שבורי הלב, זה עולם העשיה שלי.

זה דבר שצריך לזכור, שכשבאים לעזור ליהודי באופן פרטי זה תמיד כרוך עם קירוב לתורה. אי אפשר לעזור בשום שטח בחיים, כמו עזרה סוציאלית, בלי להתייחס לעיקר. זה לא עולה יפה. זה לא אומר שהדבר הראשון שצריך לעשות זה להלביש אותו בגדים שחורים ולעשות אותו דתי. זה לא קירוב לתורה. קירוב לתורה זה בלב, כמו אברהם אבינו שנתן לאורחים לאכול ובסוף הודיע להם מאין בא האוכל ושעליהם מוטל החוב להודות לה'. בזה שנתן לאכול קירב אותו לתורה ולכן זה עולה יפה. כל עזרה צריכה להיות בפנימיותה קירוב לתורה. זה עיקר התקון של עולם העשיה – "היום לעשותם", להיות עסוקים בעשיה – זה לקרב אנשים לתורה, וזה כולל את כל צורות העזרה שאפשר לתת לזולת בצורה אישית ממש. מי שפועל רק לפי כללים של משרד הסעד, המתייחס לכולם בצורה שווה, מתייחס רק לפי אמת מידה של עולם היצירה, ובזה ודאי יחטיא את המטרה של טיפול אישי של עולם העשיה.