הסברנו בשיעורים הקודמים שארבעת המדרגות שבמשנה – אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה – הן כנגד ארבעת העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה, ובעצם כנגד כל מה שמקביל לארבע אותיות שם הוי'. עד היום דברנו על המדרגה הראשונה של האצילות, אוהב שלום, והסברנו שזה יסוד אבא – התוקף של הבטול וההתקשרות העצמית להחדרתו בכל העולם. התקשרות זה לאמת משהו ויסוד אבא זו ההתאמתות להחדרת הבטול – אבא – בכל עולם האצילות. זה הכח שמביא שלום. אם יש בטול יש שלום ואם אין בטול אין שלום. עד כאן מה שהיה בשיעורים הקודמים.

כעת הגענו למדרגה השניה [עמוד תלה פסקה שלישית]. כאן זה לא רק לאהוב את השלום. לאהוב דבר זה במקומו, בסביבתו הטבעית, אבל לרדוף אחריו זה כבר במקום אחר. המילה רודף היא אותיות פרוד, כלומר לרדוף ולהביא את השלום גם למקום שמצד עצמו הוא מקום של פרוד. תחילת הפירוד הוא בעולם הבריאה, ה עילאה של שם הוי', שכנגד ספירת הבינה עליה נאמר "מינה דינין מתערין". בתודעת עצמו עולם הבריאה כבר נפרד מן עולם האצילות, שכן בריאה היא מלשון לבר, החוצה. עולם האצילות נקרא רשות היחיד ועולם הבריאה רשות הרבים. קודם הסברנו, שלגבי נשמות ישראל ריבוי הוא למעליותא, אבל ביחס לעולמות ריבוי זה לגריעותא. כמה שיש יותר נשמות יש יותר גילוי אחדות, אבל בעולם הבריאה זה מבטא פרוד. חז"ל דורשים את הפסוק "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו – רדפהו במקום אחר". עולם האצילות הוא מקום של שלום וכולו חדור יסוד אבא – "אבא מקנן באצילות", אבל עולם הבריאה שכבר יצא מרשות היחיד – שם צריך לרדוף אחר השלום. זה כבר דורש כח יותר גדול.

בעולם הבריאה יש גילוי אור הבינה – "אמא עילאה ממקננא בכורסייא". בקבלה הראשונה נקראת ספירת הבינה עולם הכסא, ולכן הלשון בזהר היא כורסייא, מלשון כורסא. כסא הוא מלשון כיסוי, כי עולם הבריאה מכסה על אור האצילות.

קודם הסברנו, שעולם האצילות והשלום שבו יונק מ-שע נהורין [העולים שלם] שבכתר דרך המזל השמיני, מזל נצר חסד לאלפים. גם אמא עילאה, המקננת בעולם הבריאה, יונקת משם דרך מזל ה-יג, מזל ונקה. שתי המזלות הללו הם המזל העליון והמזל התחתון. שניהם מקבלים מן השלם, ולכן שניהם מתייחסים לשלום ישירות – אוהב שלום ורודף שלום. בקבלה מובא שאותיות ונקה הן אותיות 'וקנה הכל' – כאשר כל הן נ שערי בינה. קנין היא פעולת תקון, השבת החפץ והכנסתו לרשות היחיד. רש"י בחומש כותב שקנין ותקון וקן [כמו קן ציפור] הכל משער אחד. יש כח באמא אדיר לרדוף את השלום במקום אחר, אפילו יותר מאשר מאבא, ולהביא אותו גם אל עולם הבריאה. לקנות את המציאות של עולם הבריאה.

מה זה בעבודת ה'? עולם האצילות זה מצב של הסתכלות ביקרא דמלכא. להסתכל באור ה'. כשהוא לא מסוגל להסתכל אלא רק להתבונן ולהקשיב זה עולם הבריאה. בעולם האצילות, כשרואים את ה' שם השלום כבר חדור. בעולם הבריאה, כשרק מתבוננים בשכל, זה שהשלום לא נמצא. זה לא המקום העצמי שלו, רק צריך לרדוף אותו ולהשיבו. שכל הוא פרוד, יש בו עדין הרגשת היש. בהסתכלות אין ישות בכלל אבל בהתבוננות בתחילה עדיין הוא נפרד, רק שאם מתבוננים עמוק אפשר להחדיר בטול גם בתוך התבוננות. לכן אצלנו, שאין לנו בטול, עיקר העבודה זה לגלות בטול דרך התבוננות. זה עיקר הדרך להגיע לשלום. עצם ההתבוננות היא לא השלום, זה לא מקומו. להיפך, שכל הוא פרוד בין חלקי השכל וגם שהאדם המשכיל בעצמו נפרד. אבל אם מעמיקים בשכל אפשר לרדוף שלום גם במקום אחר, כי בתוך ההתבוננות מקננת אמא דאצילות, שהיא מקבלת את אור השלם, ה-שע נהורין, דרך מזל ונקה, וזה נותן לה כח לקנות, לתקן, את הכל.

בלשון יותר פשוטה: עולם הבריאה זה כמו ללמד בדיבור. עולם האצילות זה כמו אחד שמתבודד בינו לבין עצמו, שהכל בסדר אצלו. עולם הבריאה זה כמו אחד שהולך ללמד בבית ספר, רוצה להשפיע לזולת באמצעות שכל נכון. בכל כיתה כשמלמדים יש מלחמה מסוימת להחדיר שלום באמצעות העמקת הדעת. מי באמת יצליח להחדיר שלום? מי שהוא בעצמו מורה מאד מעמיק. בלי זה כל אחד ישאר בשלו: לא יתבטלו כל השומעים למה שאומר כי זה לא מספיק עמוק עד כדי שצריכים להתבטל [אפשר לשבת על הכורסא ולקבל את זה בלי להתבטל. עולם הכסא...]. צריכה להיות השתדלות דו-סטרית, מצד המשפיע ומצד המקבל. המקבל צריך לעשות הרבה מאמץ של הפשטת הישות שלו על מנת להקשיב, ולאט לאט זה מצליח בכח אמא.

* * *