התחלנו ללמוד במקום אחר את פרק א בשער 'אהרן הכהן' אז נעשה רק חזרה קצרה על מה שנלמד.

היום יום ההילולא של אהרן הכהן, שהוא העמוד של העבודה בבית המקדש, והוא הכח הממתיק של התקופה הזו של חורבן בית המקדש. ההבטחה שבית המקדש יקום ויחיה מחדש היא בזכות מסירות הנפש שלו. מסירות נפש מבטיחה שהדבר ימשיך להתקיים, אף על פי שנראה שהוא עבר מן העין, ומה שלא רואים זהו המצב החולף. מסירות הנפש היא הנצח, זה הדבר הנצחי לעולם ועד. לכן אהרן הכהן, המוסר את נפשו על עבודת בית המקדש, הוא המבטיח לנו את עבודת בית המקדש. ביום הילולת הצדיק מתרכזת ומתגלה כל עבודתו שבחייו. כך זה בכל יהודי וכל שכן בצדיק יסוד עולם. "והימים הללו נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה", וכפרוש הבעש"ט שנעשה הוא מלשון תקון, כמו אדם שמתלבש בבגד חדש כדי לבוא למסיבה חדשה. כל שנה הילולת הצדיק היא כמו חתונה חדשה בה הוא נעשה, הוא מולבש ומתתקן בעוד לבוש. איך עושים את הלבוש החדש? על ידי הזיכרון. לפי ה"נזכר" כך הוא "נעשה". כידוע, בתוך אותיות בגד מתגלה האות א הפשוטה. אז בזכות אהרן והזיכרון שלנו אותו, אנחנו בטוחים בבנין בית המקדש בימינו.

הדבר המפורסם ביותר לגביו הוא מאמר הלל הזקן: "הוי מתלמידיו של אהרן, אהב שלום ורדף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". זה שדוקא הלל הוא זה שאומר את המאמר הזה זה דבר חשוב, כמו שיתבאר בהמשך השער שהלל הוא הגלגול הסופי של נשמת אהרן הכהן, אחרי עלי הכהן ועזרא הסופר. אם נתבונן במאמר של הלל נראה שהוא מורכב מארבע דרגות שעלינו להתבונן בהקבלתן לארבע אותיות שם הוי': אהב שלום כנגד החכמה בספירות וכנגד עולם האצילות בעולמות. אם אנחנו רוצים להגדיר לנו מה זה עולם האצילות או נשמה מעולם האצילות אז מדרגת אהב שלום היא הדוגמה לכך. זו המידה שמאפיינת מדרגה זו. רודף שלום זה כנגד עולם הבריאה או ספירת הבינה. אחר כך בעולם יצירה, או שש מידות הלב מחסד ועד יסוד המאירים בעולם היצירה, נקראת המידה אוהב את הבריות. בעולם העשיה, במלכות, היא כנגד מקרבן לתורה.

המבנה היסודי כאן הוא "שתים שהן ארבע", שני הראשונים מול שני האחרונים. המכנה המשותף לראשונים הוא השלום – אהב שלום ורודף שלום. בפרטות אהב שלום זה תואר עצמי של האדם ואילו רודף שלום זו הפעולה שלו, אבל בכללות זו יחידה אחת. הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". זה עדין בגדר המופשט, יחוד עליון. השלום הוא עדין רעיון מופשט, ולא חושב על אדם מסוים ופרטי. גם שתי המדרגות התחתונות הולכות יחד, כאשר הם שמאפיין אותם היא המוחשיות. אלו מדרגות מעשיות ממש. ברעיון המופשט יש סכנה של רמאות עצמית. קל לאדם נפשית להסתלק מן המציאות ולדמיין לעצמו שהוא נאחז במושג המופשט, בעוד שבאמת זה רק דמיון. אין כאן לא מופשט ולא מוחשי. כמו אנשים שדוגלים מאוד בערך השלום אבל עם החבר ברחוב הוא מתקוטט. נעשה שלום עם הערבים אבל בבית, עם אשתו, ספק גדול אם יש שם שלום... זה פשוט התחמקות מן המציאות. אני אומר את זה כדי להסביר שמדרגה של אהב שלום זה קשר עם המופשט, עם הרוחני, וצריך להיות אדם גדול כדי לדעת מה זה השלום בשורש. השורש זה כמו שורש נשמות ישראל בעוד שאהבת הבריות מתייחסת אל אישים פרטיים. בריות זה מלשון בריאה וזה אדם שאי אפשר ללמד עליו שום זכות מלמד העובדה שה' ברא אותו אז כנראה שיש לו איזו תועלת, פוטנציה. בעולם האצילות, באבא, באות י שבשם, נמצא שורש הנשמה של אותה הבריה ושם נאמר על נשמות ישראל "הלא אב אחד לכולנה", וכולן שוכנות יחדיו בשלום. לאהוב שלום זה לאהוב יהודי כמו שהוא נמצא עדין בשורש הזה שלו. גם במדרגה הבאה – רודף שלום – מדובר עדין בקשר עם נשמה עוד לפני התגלותה בפרט אלא בעודה בשרשה. כתוב בקבלה וחסידות לפעמים ששורש הנשמה הוא בעולם האצילות ולפעמים כתוב שהוא בעולם הבריאה, ואלו שתי מדרגות של שורש הנשמה. כל זה בשורש, אבל אם יש אדם שיש לו רק אותן ללא התגלות האהבה לבריות וקרובן לתורה זה סימן שהכל רמאות עצמית. על פגם זה נאמר "כי יד על כס יה", שעמלק מפריד ומנתק בין אותיות יה שבשם לאותיות וה, ו"אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק". כל זה ביחס למבנה הכללי של הפרצוף, שמחלק בין שתי מדרגות מופשטות בשורש ושתי מדרגות מוחשיות במעשה. ההתבוננות הזו נקראת העמקה בפשט הדברים, שזהו דבר המסור לכל אחד ואחד.

[הכל מדובר על תקון שם הוי', השם המיוחד לנו עם ישראל – "שמע ישראל הוי' אלקנו". האהבה לכל הבריות בעולם שייכת לתקון שם אלקים, השם המתייחס לבריאת כל העולמות – "בראשים ברא אלקים". זה הענין שהרבי שליט"א מקרבה לדבר על תקון אומות העולם בקיום ז מצוות בני נח המתאימים להם. מוטל עלינו חוב קדוש לעשות את זה, ומה שכל הדורות לא ראינו שעשו זאת זה רק בגלל שלא היה ניתן, שהיה כרוך בסכנת נפשות מצד המלכות, שלא נתנה ליהודי לדבר עם גוי לקרב אותו לקבלת עול מלכות שמים. אבל היום אנחנו חיים בעולם "חופשי", שכל אחד חופשי לעשות מה שרוצה, אז יש חובה לקרב את כל באי העולם לאמת, במיוחד מי שקורא ברמב"ם].