לאחר ההקדמות הללו נתחיל לקרוא מתוך הפרק [עמוד תלה, תחילת הפסקה השישית]:

מצד אחד אמרנו קודם שהמילה בריות זה כל עם מישראל בשווה, שהכי תחתון בו שווה להכי עליון, אבל פשט המילה בריה הוא מלשון בריאה, והיא כוללת את כל הנבראים בעולם בששת ימי בראשית. זה הפרוש הכי כללי למילה. על פי קבלה ששת ימי בראשית הם ששת המידות – "כל יומא ויומא עביד עבידתיה". כל יום הוא כנגד ספירה אחת מששת ספירות הלב. לפי זה עיקר הבריאה בתורה היא להמשיך ולתת צורה לחומר ההיולי. בריאת החומר ההיולי עצמו מתוארת בפסוק הראשון, כמבואר ברמב"ן עליו, אבל משם והלאה ששת ימי הבריאה הם בעצם ימי יצירה. הרמב"ן מסביר ש"את השמים ואת הארץ", עם צבאות השמים והארץ שחז"ל למדו שכלולים בהם, זה עדין מצב היולי – חומר ללא צורה – ולכן כתוב על המצב הזה "והארץ היתה תהו ובהו". הגילוי הראשון של צורה כללית היא במאמר "יהי אור", ועל האור נאמר "יוצר אור". לפני זה יש חושך – "ברישא חשוכא והדר נהורא". מכאן ועד סוף ששת ימי בראשית יוצר כל יום בהתאם לתכונה שלו: היום הראשון חסד וכו'.

למרות השינוי בין יום ליום, בין ספירה לספירה, היום הראשון בו נוצרה מידת החסד הולך ומלווה את שאר הימים. ספירת החסד, האהבה, הולכת עם כולם – "יומא דאזיל עם כולהו יומין". ששת ימי בראשית הם ימי יצירה מתוך אהבה, כמו יוצר שמייצר כלי מתוך אהבה. לכן כתוב שכל הבריאה היא בזכותו של אברהם אבינו – "אלה תולדות השמם והארץ בהבראם – באברהם". אברהם הוא מידת החסד, "חסד לאברהם". עליו נאמר "אחד היה אברהם" וגם ליום הראשון קוראים "יום אחד" ולא יום ראשון. אחד הוא אהבה חסד, הנשמה היא האהבה והחסד הוא הגוף שמבטא אותה וביחד הם אחד. כמו כן אחד עולה אהבה. לענייננו, עיקר החסד הוא אהבת הבריות. יש מדרש [מדרש תדשא] שאומר שכל הדברים שה' ברא הם כב דברים בעשרה מאמרות. באותה דרך, בתחילת ספר יצירה כתוב שה' ברא את העולם ב-לב נתיבות חכמה, והם עשר ספירות ו-כב אותיות. שם אלקים מופיע לב פעמים במעשה בראשית, מתוכם עשר פעמים בסמיכות למילה ויאמר, ואלו עשרה המאמרות. זה אומר לי שאני צריך לאהוב את הבריות באותה האהבה שה' ברא בה את הבריאה. כל זה שיש נבראים בעולם – אני, אתה, שולחן וכסא – זה הכל התגשמות האהבה של ה'. זה כח יצירה ובריאה ואני משתתף אתו במעשה בראשית. יהודי חייב להיות שותף באופן פנימי, במידת האהבה כלפי נבראים ממשים. זו האהבה של אות ו של שם הוי'. מהי הכוונה של ה' כשהוא בורא אותם? כדי לקרב אותם. אם הוא רק בורא כדי להשאיר אותם שם זה לא נקרא אהבה. זה ההיפך. להיות דומה לקב"ה זה אהבה שתכלית הכוונה שלה היא לקרב את הבריות לה'. לברוא משהו מתוך אהבה זה מתוך כוונה להתחבר אתו אחר כך. לכן אהבה נקראת אחד. לפני שהוצאתי אותו לא היה עם מי להתאחד, עוד לא היתה לו ממשות. רק לאחר הבריאה יש אפשרות. כשיש לי פסולת אני רוצה להוריד אותה ולהיפטר ממנה ולא להתאחד אתה. אהבה זה להוציא ולגלות את הדבר כדי להתאחד איתו בסופו של דבר.

מתי ה' מתאחד עם העולם? בשבת. זה היום שמגלה שהמניע שעמד מאחורי כל מעשה בראשית היה אהבה ובו הוא מתאחד עם העולם. לכן אומרים חז"ל ש"כל האומר ויכלו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית". לא מי שאומר "בראשית ברא". השותפות עם ה' במעשה בראשית היא אינה באור הישר של בריאת העולם אלא באור החוזר של "ויכלו", של כלות הנפש של הבריאה אל ה'. למה שותף? למה לא מתאחד עם הקב"ה? אלא ויכלו מבטא את תכלית כוונת האהבה שלשמה ברא ה' את העולם. תפקיד האדם – "אתם קרויים אדם" – הוא לגלות שהמטרה בבריאת העולם היא אהבה, ואהבה מחייבת התכללות בה'. לכן הראשון שמגלה את זה בעולם הוא אברהם אבינו, שמידתו מידת האהבה. עליו נאמר "ויקרא שם בשם ה' אל עולם". אל היא מידת האהבה – "חסד אל כל היום", "אל אחד בראנו". במעשה בראשית נראה, למראית עין, שיש פרוד ולכן מוזכר בו רק שם אלקים. ה' רק מוציא דברים. רק אצל אברהם מתגלה שהכל היה לתכלית גילוי האהבה.

כל זה היה להסביר שאהבת הבריות היא מדרגה השייכת לאות ו של שם הוי'. בזהר היא נקראת אהבה זוטא. זו אהבה שמצטמצמת. אהבה של העולם. אהבה המיוחסת לעצמות ה' היא אהבה רבה [רבה עולה אין סוף] אבל כשאוהבים את התגלות ה' כמו שהיא בעולם, שאני מתייחס לקב"ה כמי שמתגלה בתוך המציאות, אז גם האהבה שלי היא מוגבלת. לכן אהבה שמתייחסת לבריות נקראת אהבה זוטא, על שם זעיר אנפין, פנים קטנות ומצומצמות. פנים זה מלשון פנימיות, וזעיר אנפין היא אהבה זוטא. הצמצום כאן הוא לאו דוקא לגריעותא, אלא זה ביטוי לכח הצמצום שכח האהבה האין סופי לא ישטוף את המציאות המוגבלת. שלא להרוס אותה. כח ההתאפקות הוא כח חיובי.

כעת נעבור למדרגה האחרונה שכנגד ה תתאה של שם הוי'. כמו שאמרנו קודם, כל טיפול ועזרה אישית למישהו, שזה עולם העשיה שלך, קשור עם קירוב לתורה. בתורה עצמה יש שתי מדרגות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. התורה שבעל פה היא מדרגת המלכות, כמבואר בפתח אליהו, לכן צריך לומר שיש לה קשר מיוחד עם קירוב הבריות. "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים יחד – זה משה ואהרן". מתן תורה היה מעמד של חתונה בין הקב"ה, החתן, ובין ישראל, הכלה. כתוב בזהר שבחתונה הזו צריכים שני שושבינים, אחד שמביא את החתן ואחד שמביא את הכלה. צריך שתשרה עוצמה רבה של צניעות וללא שושבין החתן לא מסוגל בכח עצמו להתקרב אל הכלה, וקל וחומר שהכלה לא מסוגלת להתקרב אל החתן. זה התפקיד של השושבינים. משה רבינו הוא שושבינא דמלכא, של החתן, ואהרן הוא שושבינא דמטרוניתא, של הכלה. התפקיד של אהרן הוא לעורר את הנשמות לכלות הנפש – מלשון כלה – אל החתן, ולכן מתפקידיו להעלות את הנרות, להדליק אותן. הוא מדליק את הנשמות בכלות הנפש לשאוף אל החתן שלנו, להשתוקק אליו. משה רבינו הוא כביכול מתחבר עם ה' בעצמו על מנת להשפיע על ה' לרדת על הר סיני, להביא אותו אלינו. התנועה הזו של הירידה אלינו היא שורש התורה שבכתב ואילו הגילוי של השתוקקות של הנשמות אל ה' זה השורש של התורה שבעל פה. היא התורה שנמסרת לנו. מה ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני" זה בכח, ועל ידי ההשתוקקות שלנו זוכים לגלות אותה בפועל. לכן משה הוא השורש של התורה שבכתב ואילו אהרן הוא השורש של התורה שבעל פה, וממילא מובן שמה שאהרן "מקרבן לתורה" זו התורה שבעל פה. זו התורה ששייכת אליו במיוחד.

מה שיושבים יחד ומתוועדים באהבה זה גילוי הלב של עולם היצירה. ברגע שמתחילים לטפל ולהושיט יד זה כבר ירידה באופן אישי. באמצעות מה? באמצעות הדיבור – "מלכות פה". דיבורים של תורה שבעל פה. לקרוא – "תורה שבעל פה קרינן לה" – זה למשוך משהו אלי. כל דיבור אל הזולת צריך להיות דיבור שמושך את הזולת אל התורה. זה השיקום האמיתי שלו. אם אני אוהב מישהו ואני רוצה לקרב אותו ולעשות לו טוב אני מבין שיותר מזה, צריך לקרב אותו למלכות בכללות, למלכות שמים. כמו בגשמיות, מי שמקורב למלכות אתה יכול הכל. יש לך פרוטקציה. הטובה האמיתית היא לקרב את היהודי אל המלכות, והיא תעניק לו כבר את הכל. המלכות דקדושה היא מלכות שמים, שכינת עזו יתברך – "תנו עז לאלקים".

בצורה יותר פשוטה: כשמקרבים היום יהודי ליהדות אפשר לשכוח את בעיות השעה, בעיות אקטואליות כמו מה שדברנו קודם. כל מה שנוגע לתקון המלכות. המדינה היום רוצה להיות מלכות אבל למעשה היא רחוקה מאד מזה. היו דורות קודמים שזה לא היה כל כך אקטואלי, אבל בדור שלנו אין לך דבר יותר אקטואלי מזה וצריך "לחיות עם הזמן". לקרב צריך להיות עם תודעה חזקה של מלכות מתוקנת, לתקן את התודעה גם ביחס הזה. אם מקרבים לתורה מבלי לדבר על המלכות האמיתית זה לא קירוב אמיתי. צריך לתת על זה הרבה דגש, במיוחד שיש לנו בדור הזה הזדמנות לכך. צריכים להיות קרובים למלכות, שמתוך תורה שבעל פה נלבן את הנושא [יש רבנים גדולים שלא מתעסקים בזה. אולי חושבים שמשיח צריך לבוא בהיסח הדעת...] ונצייר לעצמנו מה צריכה להיות המלכות המתוקנת בארץ ולקראת מה אנחנו צריכים לחתור ולשאוף. התורה שבכתב נתנה במדבר, במצב של התבודדות ממצב של הקמת מלכות בארץ, אבל התורה שבעל פה היא תורה שמתישמת בארץ. היא התורה של הסנהדרין, שהוא הגוף הציבורי שמעמיד מלך ושאומר לו מתי לצאת למלחמה ועומד מאחיו כשבונה את בית המקדש. ככל שאדם מלבן את הנושאים האלו הוא נעשה מקורב למלכות וממילא זוכה לכל טוב.

עולם העשיה זה "היום לעשותם" ולא רק להסתפק בלימוד, במצוות מעשיות. תקון המלכות הכללית זה ה"למעשה" הכי גדול, של כל ישראל. כתוב שבזמן שהרב דורש לרבים אחר מנחה של שבת לעורר את העם לתשובה הם פטורים מסעודה שלישית. כך נפסק בשו"ע. סתם כך מצוות דוחות תלמוד תורה, אבל כשנוגע לרבים ולמצוות התשובה שלהם הדין שונה. רעוא דרעוין זה זמן ועת רצון שכל אחד מסוגל להתעורר בו בתשובה, וזה דוחה מצוה כי זה כללי.לומדים מזה שדבר שנוגע לתשובה של רבים יש לו דין קדימה ליחיד, לפרט. לענייננו, אם אדם דואג למעשה אז הדבר שהכי צריך להעסיק אותו הוא תקון המדינה, כי אם המדינה תהיה מתוקנת אתה בבת אחת מתקן את הכל. במעשה העיקר זה כמות. בלב, בהרגשה, העיקר זו האיכות. איכות היא כנגד האות ו של שם ה' וכמות היא כנגד האות ה תתאה. תקון המלכות זה להגיע בבת אחת לממדים עצומים של כמות והיא עושה ממילא כלי לאיכות. האיכות מתגלה בכלי של הכמות. אם המלכות אומרת שמחר בבקר כולם מניחים תפילין, ומי שלא שם נכנס לבית הסוהר, אז זה מבצע תפילין הכי גדול שיש של אלפים ומיליונים. זו מחשבת של "המעשה הוא העיקר".

כתוב בזהר שהמלכות מקננת בעשיה, באופן. עולם העשיה נקרא אופָן. אופֶן זה כמו אופן, שיש בו הרבה אופנים שונים. יש הרבה צורות ופרטים בקיום המצוות.

נסביר יותר. מלכות היא גוף שקם כדי לערוך ולסדר את ריבוי האופנים והפרטים למכלול אחד. לכאורה אמרנו קודם הפוך, שעולם היצירה הוא עולם כללי ואילו בעולם העשיה מתעסקים עם הפרטים באופן אישי, אז למה המלכות קשורה עם הכלל? איך זה קשור עם השיחה האישית עם כל אחד ובעיותיו? זה הפרדוקס של המלך. כתוב "לב מלכים אין חקר". למלך יש עסק עם פרטים, הוא לא רק אוהב באופן כללי אלא מתעסק עם כל אחד, רק שעושה זאת באופן המוני. אם יש מדינה שאצלה משרד הסעד זה רק משהו שטחי שלא מגיע אל הבעיות של כל אחד אז זה לא מלכות אמיתית. זה עצמו סימן. זה סטרילי. זה כן קשה לתפוס. הוא מתייחס לפרט ועם כל זה הוא מתייחס לכמות עצומה של פרטים. היצירה מתייחסת לפנימיות המשותפת של כולם, שכולנו בריות, שכולנו יהודים ואז כולנו אוהבים. המלכות לא מתייחסת לכך. אחד מתפקידי המלכות הוא להעניש – "מלך במשפט יעמיד ארץ". המלכות מגביהה שפלים ומשפילה גאים. זה לא כמו התוועדות, שמתייחסים לכולם בצורה שווה. הוא מתייחס לכל אחד באופן אישי ועם כל זה בכמות עצומה. מלך אמיתי, ככל שהכמות תגדל כך יצליח לרדת ליותר פרטים ולטפל באופן אישי יותר טוב. זה יגלה יותר את כח המלכות שלו. הוא יודע יותר איך להתייחס לאופנים מאופנים שונים של מקרים.