לא נחזור באריכות על כל הפסקה הראשונה שלמדנו, רק נקצר. המושג המופשט של השלום נקרא בקבלה יסוד אבא, ההתאמתות של הבטול בלשון החסידות. "אבא מקנן באצילות" והוא מתגלה בו על ידי היסוד שלו. הוא עושה שלום, כלומר מייחד פרצופים. קודם כל מייחד את פרצופי אבא ואמא ואחר כך פרצופי זעיר ונוקביה. הוא עושה את השלום בית בכל מקום. בית זה ב, שנים, והוא המחדיר ועושה שלום ביניהם. אחר כך הסברנו שהשלום הזה מקבל את כוחו מן השלם, והוא שע [העולה שלם] נהורין המאירים מפני אריך אנפין, מן הכתר. את הכח הזה הוא מקבל דרך האות ו, שהוא הצינור המחבר כתר וחכמה. בלשון הקבלה נקרא הצינור הזה מזל. הזכרנו את התופעה שהמילה שלום מאוד נפוצה ברחוב, ולעיתים היא בבחינת נביאי השקר שמה שאפיין אותם הוא הכרזת השלום שבפיהם – "שלום שלום ואין שלום". זה הכל שקר, בלוף. יותר מזה, הוא בכלל לא מבין מה זה שלום ורק מדבר בנאיביות שלילית [יכולים להיות אנשים טובים מאוד שבאמת חושבים שרוצים משהו טוב] על מושג מדומה. לא יודעים שלעשות חוזה עם הערבים זה היפך השלום. אין בזה שום ריח של שלום רק ריח של טיפשות ועוד כמה ריחות של סירחון למיניהם. זה נקרא "שלום שלום ואין שלום".

לענייננו, היסוד בכל מקום היא ההתאמתות של הדבר והוצאתו מן הכח אל הפועל הנצח וההוד נקראו בטוחות מלשון גילוי הבטחה והיסוד הוא זה שדואג לקיים את ההבטחה. אז יסוד של החכמה הוא התאמתות הבטול, הכח להחדיר בטול בכל אחד ואחד, לאמת ולקיים את זה. כמה אנשים בעולם תופסים כך את השלום? חושבים ששלום זה ללכת ולהתחבק עם סאדאת, ה' ישמור. לעשות שלום זה לבטל את הישות, את המציאות הנפרדת, שלו. לפי הבעש"ט, בכל פעם שמופיעה המילה אֵין במובן שלילי הופכים אותה לאָיִן, במובן החיובי. לענייננו, בפסוק "שלום שלום ואין שלום" מונחת גם הטעות של אותם האנשים וגם המענה לה. הם אומרים "שלום שלום" סתם, והאמת היא ש"ואָיִן", הבטול, הוא ה"שלום" האמיתי. השלום שלך הוא שלום של ישות, של 'גראבקייט', של גאוה, ואין לך שום השגה מהו שלום באמת. למה? כי השלום האמיתי הוא ההיפך מזה. כך אומר ירמיהו הנביא לנביאי השקר, שאמרו את דבריהם במזיד, וכך צריך לומר בפנימיות גם לאנשים הנאיבים שאומרים את דבריהם מתוך אי הבנת השלום באמת. על פי פשט תוכחה היא לומר לו שהוא לא בסדר, אבל על פי פנימיות תוכחה היא לגלות ולהראות לו את האמת. אם רואים שנביא אמת שופך אש וגופרית על אלו שמוכיח אותם אז אם נעיין היטב בדבריו נראה שבעצם הוא מוכיח את האמת. יש הרבה סיפורים, וגם בין תלמידי הבעש"ט, על צדיקים שהוכיחו מישהו קשות ובזה המתיקו מעליו את הדין ופטרו אותו מעונש. הוא באמת מרחם עליו בצעקה עליו. עד כאן הסברנו את הכלל הראשון של שלום, המופיע בפרק א בסעיף הראשון.

נמשיך לסעיף השני. אבא, הבטול, דר ומקנן בכל עולם האצילות. הוא היסוד שעליו עומד כל עולם האצילות. עולם האצילות הוא תקון שלם, שלום מוחלט בין הפרצופים באמצעות היסוד שלו – "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". שאר הספירות של פרצוף אבא מאירות בבחינת השראה בכל האצילות. התקון של עולם האצילות מתבטא בבטול לאלוקות – "איהו וחיוהי [החיות] וגרמוהי [הכלים המגדירים ומגבילים את האור] חד בהון". עיקר השלום הוא בין האור ובין הכלי. בעולם התהו שנשבר לא היה שלום בין האור ובין הכלי. האור היה רב והכלים היו מועטים והאור הרב שבר אותם. בעולם האצילות המתוקן יש שלום נצחי על ידי "איהו", בזכות השותף השלישי. כמו שאיש ואשה יכולים לחיות יחד רק בזכות השותף השלישי, השראת השכינה ביניהם. "זכו – שכינה שורה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתן".

עד כאן דברנו על שלום, אבל כאן יש עוד מילה – "אוהב". בספירות זוהי ספירת החסד, המלווה את כל שש המידות – עיקר כל עולם אלו ה-ו קצוות שלו – של עולם האצילות. החסד אוהב את הכח הרוחני המופשט, את השלום. אוהב שלום הוא יחוד של חסד וחכמה [אי אפשר להיות איש שלום אם אתה טיפש כי שלום זה חכמה אמיתית]. כתוב בכתבי האריז"ל שעולם התהו היה עולם  של יראה ופחד, שכל ספירה פחדה מהשגת גבול של הספירה השניה. היה מתח ביניהם ולכן עולם התהו נשבר. כשכל אחד מפחד מהשני שיזיק לי, כמו סוחרים של כל אחד מפחד שהשני ישיג את גבולו, זה גורם לשבירת הכלים. השבירה היא כמו חורבן בית המקדש שבזכות אהרן אנחנו בונים אותו. כל ספירה צרתה למלוך לבד, למלא את המציאות עם האור שלה, בסוד "אנא אמלוך". כיוון שכל איחד רצה למלוך לבדו הוא נורא פחד שיבוא מישהו וישיג את גבולי. ברגע שיש פחד של השגת גבול יש הרבה מתח, מתח גבוה. כאשר יש עולם שכולו נמצא במתח גבוה הוא עתיד להתמוטט. זה התהליך של עולם התהו, אבל עולם התקון הוא עולם של אהבה בגלל שיש בו בטול. בטול זה שלא רק אני צריך למלוך אלא גם החבר יכול. כולנו יכולים לפתוח חנויות ברחוב. לכן יש שלום ותקון. יכולה להיות גם תחרות חיובית, כמו "קנאת סופרים תרבה חכמה", אבל המתח בה לא יהיה מתח גבוה ממוטט, והוא דוקא מקיים את המבנה. זה מתח של אחדות והוא נושא בפני עצמו בחכמת הנפש. אז האהבה, כמו הבטול, ממלאת את כל עולם האצילות.

עולם האצילות הוא עולם האחדות, ואחד עולה אהבה, וכן אותיות אחד הן אותיות אהבה חסד. החסד הוא הכלי והאהבה היא האור הפנימי הנכנס בו, והכל יחד הוא אחד. על הפסוק "זכר חסדו" בתהילים דורשים בחסידות שהחסד והאהבה הן תכונות עצמיות לזכר. "בנין הזכר מן החסדים, בנין המלכות [הנוקבא] מן הגבורות". השורש של כל אחד מאתנו, גם של האשה, בעולם האצילות הוא בבחינת זכר, משפיע. השורש שבבחינת נקבה של כל אחד, לקבל מה', הוא השורש הנמצא בעולם הבריאה. מה שרואים שאשה היא בעלת חסד ורחמים זה לא אומר כלום, כי כל אחד כלול משניהם ולפעמים כח זה מתגבר לפעמים כח זה. חסד זה רצון להשפיע, להשפיע בטול. מי שרוצה לתת את המתנה הכי טובה בעולם, מתנת "באור פני מלך חיים", יכול לתת אותה דרך צינור אחד – דרך בטול, להיות בטל למלך ואז זוכים לאור שלו. השורש של הקבלה הוא בבינה [גם בעולם יש בינה כהתכללות אבל הכח העיקרי הוא החכמה והחסד] המאירה בעולם הבריאה – "אמא מקננא בכורסיא".

חסר סיום השיעור

* * *