ג' סיון תש"ע – ישיבת עוד יוסף חי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. "וגם בך יאמינו לעולם" – זיהוי המשה שבדור

ערב טוב. היות שבעוד יומיים, בשבועות, יהיה נר שנים להסתלקות מורנו הבעל שם טוב – מאתים וחמשים שנה (= 1250, נר ישראל בעל שם טוב) – נפתח עם ניגון של הבעל שם טוב. שני ניגונים – קודם השמח, ואחר כך ניגון הדבקות, ג תנועות.

עכשיו שלש תנועות – ניגון האין סוף – מהבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש ואדמו"ר הזקן.

צריכים להתכונן למתן תורה, לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות (וכידוע הרמז: שמחה פנימיות = 949 = אהבת ישראל = אהבה פעמים חכמה וכו', וביחד עם תורה = 1560 = 10 פעמים יוסף [60 פעמים הוי' ב"ה] = רב יוסף רב ששת, וכמו שיתבאר בהמשך [ודוק שהר"ת ת ש פ = 780, 39 (טל, הוי' אחד) במשולש, וכן שאר האותיות = 780, נמצא שהכל עולה צורת היהלום של 39]). לפני מתן תורה כתוב – הקב"ה אומר למשה רבינו – "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". ידוע שיש מחלוקת בין האבן-עזרא לבין הרמב"ן מה זה "וגם בך יאמינו לעולם". האבן-עזרא אומר שעדיין היו ספקות לגבי אמיתות הנבואה בעם ישראל, והיה צריך לאמת את הנבואה, את זה שהקב"ה מדבר אל בני אדם. כמו שכתוב בדברים, "ותאמרו הן הראנו הוי' אלהינו את כבדו ואת גדלו ואת קלו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי". כדי לאמת את הדבר הזה, "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי", היתה צריכה להיות ההתגלות לעיני ("הראנו הוי' אלהינו את כבדו ואת גדלו") ולאזני ("ואת קלו שמענו מתוך האש") העם, וכמו שכתוב כאן, "בעבור ישמע העם בדברי עמך", ועל ידי זה "וגם בך יאמינו לעולם". הרמב"ן חולק עליו – אם כי בסוף פירושו הוא מביא את המכילתא, ואומר שהמכילתא נוטה לדברי רבי אברהם, אבל לפני כן חולק על פירושו – ואומר: ח"ו שזרע אברהם לא יאמינו באפשרות הנבואה ואמיתותה. לכן הוא מפרש בצורה אחרת, שההתגלות כאן – "וגם בך יאמינו לעולם" – היינו אמונה שהדרגה שלך בנבואה מעל ומעבר לכל הנביאים שהיו ושיהיו. לכן אם מישהו יבוא להכחיש את נבואת משה – גם נביא – דבריו בטלים ומבוטלים. כך מפרש הרמב"ן.

יש על זה סיפור של אדמו"ר הזקן, כאשר היה עדיין תלמיד אצל המגיד, והוא חזר לעיר שלו – ויטבסק (הוא היה חתן של אחד מגבירי ויטבסק) – ורדפו אותו קשות מאד על שנתפס לחסידות. הוא היה העילוי של ויטבסק, ואף על פי שרדפו אותו על שנתפס לחסידות, החל מהשווער שלו, הוא הצליח לאסוף סביבו מנין של בעל-בתים פשוטים. הוא קרא לזה 'מנין כחוש' באידיש. היה לו מנין כחוש של יהודים פשוטים, והוא גם אמר שבזכות המנין הזה הוא יעבור את כל ההרפתקאות ואת כל סכנת הנפשות שהיתה לו. מסופר שבזמן זה, לפני מתן תורה, הוא התוועד בפני המנין הכחוש שלו, והסביר להם את המחלוקת בין האבן-עזרא לרמב"ן עה"פ "וגם בך יאמינו לעולם", ואמר להם שהאבן-עזרא צודק. במה הוא צודק? שודאי לזרע ישראל אין ספקות באמת בעצם אפשרות הנבואה, אבל הספק הוא 'מי זה'? מי זה הנביא הזה? וה"וגם בך יאמינו לעולם" זה 'ער איז דאס' – משה רבינו, זהו זה. אז הוא סיים לבעלי-בתים שלו ואמר להם – דעו לכם שהבעל שם טוב 'ער איז דאס', הוא המשה רבינו שבדור. יהודים ודאי מאמינים שיש צדיק, יש משיח – אבל הכל בכללות. כולם מאמינים שיש משיח בכל דור ודור, כל השאלה היא 'מי זה'? היכולת להצביע זו תעוזה בנפש – "הוי' עז לעמו יתן", התורה היא עז, ומה עיקר העזות של התורה? היכולת להצביע על מישהו להגיד ש'זהו זה', "וגם בך יאמינו לעולם". כך סיים אדמו"ר הזקן שהבעל שם טוב 'זהו זה', ועכשיו, בדור שלנו, זה הממשיך, ממלא מקומו, הרב המגיד ממעזריטש. כך נפתח בווארט שקשור לבעל שם טוב, שאנחנו עכשיו חוגגים את שנת המאתים וחמשים להסתלקותו – סימן דרך חשוב ביותר, נר, "נר ישראל" (כינוי בתנ"ך לדוד מלך ישראל חי וקים, ונאמר "שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי"). נר בגימטריא "דרך הוי'" (ביטוי המופיע ז פעמים בתנ"ך [החל מהנאמר באברהם אבינו, היהודי הראשון, שידעו ה' "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"], כנגד ז נרות המנורה הטהורה) – הוא הורה לנו את דרך הוי', "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" (תמיד היה אומר להדליק עוד נר ועוד נר, להרבות אור אלקי בעולם, אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו).

[השלמה: הרמב"ם – הלכות יסודי התורה פ"ח ה"א –מסביר שלא מאמינים בנבואת משה בגלל המופתים שלו, רק בגלל שכולנו שמענו את קול ה' מדבר אל משה בהר סיני. שם הוא מסביר בסוף שהפשט של "וגם בך יאמינו לעולם" שהיות ששמענו שה' מדבר עם משה זו נאמנות שהיא עומדת לעולם, ולא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה. נשמע שזה יותר נוטה לדעת האבן-עזרא, שהיה להם ספק, אבל זה לא בדיוק אותו דבר. האבן-עזרא אומר שהיו מהקדמונים, כמו חכמי הודו, שאמרו בהחלט שלא יתכן שמי שאין לו גוף יכול לתקשר עם מי שיש לו גוף, ולכן היו עדיין הרבה מבני ישראל מסופקים לגבי עצם הנושא הזה. על זה הרמב"ן אומר שלא יתכן שזרע ישראל קדושים יסתפקו בדבר הזה.

מי שהכי טוב מסביר את זה – אפילו בלי להזכיר את כל המקורות – זה אור החיים. מקודם נאמר "ויאמן העם", ואחר כך "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", אז מה החידוש של "וגם בך יאמינו לעולם" (ועוד, ידוע הרמז היפהפה ש"ויאמן העם" "וגם בך יאמינו לעולם", הלשון הראשון והלשון האחרון, עולים "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", הלשון האמצעי, ודוק [בכל ג הלשונות יש י תבות ו-מה אותיות, משולש ד ומשולש ט])? רש"י כותב גם בנביאים שיבואו אחריך. זה על פי המכילתא, רק שבמכילתא כתוב גם בך וגם בנביאים שאחריך, ורש"י מזכיר רק את הנביאים העתידים (מריבוי תבת "וגם"). בעל אור החיים הקדוש כותב שודאי שהאמינו שמשה הוא עבד של ה', אבל ב"עבד" הכוונה שהוא איש נאמן של הקב"ה, ולכן כאשר הוא מתפלל על משהו ה' עושה זאת. על זה לא היה ספק. כתוב שכל מה שצדיקים וגם נביאים עושים מופתים זה ברחמי – הצדיק מתפלל וה' עושה מה שהוא מבקש, צדיק גוזר והקב"ה מקיים. בזה אין ספק, אבל מכאן ועד לתקשורת של דבור ממש – שמי שאין לו גוף ולא כח בגוף מדבר מילים לנביא – זה משהו אחר לגמרי. כמו בקריעת ים סוף, "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" היינו שמשה הוא עבד ה', ואם הוא רוצה (להשקיע את מצרים בים, כלשון הרמב"ם בהלכה הנ"ל) אז יש קריעת ים סוף. כל זה לחזק את דעת האבן-עזרא. אם מעיינים, הרמב"ם הוא קצת באמצע – יותר נוטה לאבן-עזרא, אבל לא בדיוק.

יש מי שרוצה לדייק מתחלת ההלכה ברמב"ם, שמה שאנחנו לא זקוקים למופתים לגבי הנבואה זה דווקא ישראל (מזכיר שם ישראל), אבל כל אמונת הגוים היא רק על פי מופתים. בכל אופן, בסוף הרמב"ם מחדש גדרי נאמנות – יש נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה ויש נאמנות שהיא עומדת לעולם. זה מה שהתחדש כאשר שמענו במו אזנינו את ה' מדבר עם משה. הווארט של אדמו"ר הזקן, שהאמינו שיש אמונה בכלל רק לא האמינו במישהו בבירור –  זה עוד דבר. הוא מסמיך על האבן-עזרא, אבל זה חידוש – לא בדיוק מה שכתוב באבן-עזרא. צריך קצת ישוב הדעת לסדר כאן את כל הפירושים.

הרמב"ם לענין נבואת משה כותב ארבע דוגמאות של מופתים שמשה עשה, ומשה עשה מופתים רק לפי הצורך – "צריך להשקיע את המצריים, קרע לנו את הים והצלילם בו. צרכנו למזון, הוריד לנו המן. צמאו, בקע להם את האבן. כפרו בו עדת קרח, בלעה אותם הארץ". כנראה שיש דברים בגו למה מביא פסוקים אלה. יש אחרונים ששואלים – כל קרי"ס היה רק פטנט כדי להשקיע את מצרים ולהצלילם בים? הרי זה בשביל להציל את עם ישראל! בכלל, כשקוראים את כל הסגנון מה שמתקבל שכל המופתים זה 'פתרון בעיות'. לפי זה מופתים זה פטנטים לפתור בעיות בצורה אלגנטית, וממילא זה לא קשור ישירות לענין הנבואה, מה שה' מדבר אל נביא האמת. זה קשור מאד לפירוש האור החיים, שאם מישהו הוא עבד ה' אז ה' עושה רצונו, והוא מתפלל כי צריך לפתור בעיה בשטח. כמו שרואים שפעם אחת רבא הוריד גשם שלא לצורך, כי מטרוניתא דרשה ממנו, והסתכן (באו שדים להרוג אותו, ואלמלא אביו שבא אליו בחלום והזהירו שלא יישן במטתו באותו לילה היה מת). כמו שיתבאר לקמן על בל-תשחית – הכל צריך להיות לצורך (כנראה שהריגת גוי זה גם סוג של מופת...). עכ"פ, רואים שקריעת ים סוף הוא פתרון לרדיפת המצרים – העיקר לפתור את הבעיה מה עושים איתם. לכן הוא עושה את המופת של קריעת ים סוף. "ממשה עד משה לא קם כמשה" – כנראה שהרמב"ם הבין בדיוק מה הלך בראש של משה רבינו. הסדר של ארבע הדוגמאות שמביא – שני רעים (המצרים וקרח), בתחלה ובסוף, ובאמצע דאגה למזון ומים. המפרשים מדייקים שבמזון כתוב "צרכנו" ובמים "צמאו" – שבמזון זה היה כהוגן, באמת צרכנו, ובמים היה משהו ששאלו שלא כהוגן. בכל אופן, יש פה מבנה יפה של ארבע הדוגמאות – כל אחד סוג אחר של צורך. מה עושים עם רודפים גוים, מה עושים עם צורך, מה עושים עם צורך שנשאל שלא כהוגן, ומה עושים עם כופרים יהודים. פעם עלה בדעתי שאת כל הכופרים היהודים שעושים כאן בעיות צריך להוציא מהארץ (וכמו שרואים שהרבה ישראלים מגלים את יהדותם וחוזרים בתשובה דוקא בצאתם מהארץ כו', וכמבואר תופעה זו במ"א), אבל כאן כתוב שהפתרון הוא שהארץ תבלע אותם, שירגישו שאכן נכנסו לארץ (הקדש), דבר שעד כאן לא הרגישו (ואילו לגבי המצריים, צריך להשקיע אותם בים, וכפי רצונם והכרזתם לגבינו, וד"ל). אלה ארבע דוגמאות על מה רבינו שולט – "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" היינו שיש לו שליטה וממשלה על הטבע, אבל זה עדיין לא אומר שה' מדבר איתו – בדוגמה הראשונה שולט על הים, בשניה על השמים (הוריד לחם מן השמים), בשלישית על האבן (ממנה מוציא מים), וברביעית שולט על הארץ. ים שמים אבן ארץ = כח ברבוע = "פעֻלת צדיק" (השולט בכל אלה).]