ו. פרצוף פירושי "נעשה ונשמע"

נעשה עוד פרצוף בקיצור, פרצוף של "נעשה ונשמע" – גם הכנה לשבועות:

[השלמה: שני הפרצופים – של רב יוסף ושל "נעשה ונשמע" – שייכים למתן תורה, כי רב יוסף הוא "סיני". והרמז לקשר ביניהם – רב יוסף (משיח) נעשה ונשמע (משה אהרן מרים) = 1249, מספר שכנראה אין כמותו בעוד עשרות אלפים, בהיותו בקירוב מופלא להיות שרש של מספר מסוים. 12.49 ברבוע = 156.0001 – זה בקירוב מופלא של יוסף (לא יכול להיות בדיוק, אבל זה הכי קרוב).]

כתר: כתרי "נעשה ונשמע"

כתוב שכאשר עם ישראל אמרו "נעשה ונשמע" באו מלאכים – ששים ריבוא מלאכים – והביאו שני כתרים, והכתירו כל אחד בשני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. בזכות "נעשה ונשמע" מקבלים שני כתרים. אם היו זוכים, ולא חוטאים ומפסידים את עדיים מהר חורב, היו זוכים גם לכתר השלישי – הכתר של הקב"ה, כידוע שעשו שלשה כתרים, אחד הקב"ה שם על ראשו ושנים החזיר ונתן בראש בניו. שלשת הכתרים הם כנגד שלשת הראשים שבכתר, שני הכתרים שקבלו כנגד תענוג ורצון, עתיק ואריך, והשלישי כנגד רדל"א.

הכל מאמרי חז"ל (אפשר לראות את רובם ב"תורה שלמה" עה"פ). זה מאחז"ל שבזכות "נעשה ונשמע" יש שני כתרים, וצריך לשמור עליהם (ולא שמרו).

חו"ב: תורה שבכתב ותורה שבעל פה

יש מאחז"ל ש"נעשה" זה תורה שבכתב ו"נשמע" זה תורה שבעל פה. ידוע על "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" שזה תושב"כ ותושבע"פ – אבא ואמא. זה הולך בזוגות, שני כתרים זה עתיק ואריך, תענוג ורצון. הפירוש השני הוא כנגד חכמה ובינה – אבא ואמא – תושב"כ ותושב"ע.

חו"ג: מצוות עשה ומצוות לא-תעשה

יש עוד מאחז"ל שזה רמח מ"ע ו-שסה מל"ת. "נעשה" – לעשות, מצוות עשה. נשמע – לא תעשה. היות שמבואר בתניא שמה שמניע מצות עשה זה מדת האהבה שבנפש ואת הל"ת מדת היראה – זה כנגד חו"ג.

דעת: "בני בכֹרי ישראל"

הייתי יכול לומר, כמו שכתוב בתניא בפירוש, שהשרש של רמח ושסה הוא בעטרא דחסדים ועטרא דגבורות שבדעת. אבל יש עוד מאחז"ל שמתאים לדעת – שבשעה שאמרו נעשה ונשמע הקב"ה אמר "בני בכֹרי ישראל". המפרשים שואלים, שהרי פסוק זה כתוב קודם, ועונים שהקב"ה הוא למעלה מהזמן – אמר את זה על שם יציאת מצרים העתידה, ועל שם תכלית יצי"מ של "תעבדון את האלהים על ההר הזה". אז כל ה"בני בכרי ישראל" על שם שה' צופה את ה"נעשה ונשמע". הדעת היא "ברא בוכרא" – "בני בכרי ישראל". אם הגילוי של "בני בכרי ישראל" תלוי ב"נעשה ונשמע" זאת אומרת שיש שם את כח הדעת. מה שרוצים כאן בפרצוף זה לראות שכל הספירות נמצאות ב"נעשה ונשמע" שאומרים  לפני שבועות, לפני מתן תורה – הכל טמון שם.

תפארת: התחייבות ל"נעשה" ובקשה ל"נשמע"

בתפארת עוד מאמר – הכל על פי מאמרי חז"ל – שהיהודים אמרו "נעשה" (בעצם אמרו פעמיים קודם, "כל אשר דבר הוי' נעשה" ו"כל הדברים אשר דבר הוי' נעשה", ובפעם השלישית "כל אשר דבר הוי' נעשה ונשמע" – גם כנגד "אוריאן תליתאי", שחוזר שלש פעמים), ו"ונשמע" היינו בקשה שנשמע ישירות מה'. באמת זכינו לכך, ששתי הדברות הראשונים "מפי הגבורה שמענום". זו תגובה, שה' עונה בחיוב לבקשתנו "ונשמע". לא רק זה, כתוב במדרש שדבר זה כל כך מצא חן בעיני הקב"ה, שהתחננו לו "נעשה [אבל] ונשמע" – שהוא עקר מלבנו את היצר הרע. זה שאנחנו מבקשים "ונשמע" – אומרים ש"נעשה", מתחייבים, אבל מבקשים ממך "ונשמע", את החויה לשמוע מפיך. יש מאחז"ל "רצוננו לראות את מלכנו", וכאן זה רק "ונשמע" ("רואים את הקולות", אבל העיקר לשמוע, וכן "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם"). את הדבר הזה נשים בתפארת – זה כח התפארת של "נעשה ונשמע". כי שמיעה קשורה לאמא, אבל יסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א, ושם זה הלב – שיש בו גם את היצר הרע. אם בשכר של בקשת "ונשמע" – "נעשה", אבל מבקשים ממך ש"ונשמע" ממך – ה' עוקר את היצר הרע זה בתפארת. זה כל כך מפואר, כל כך יפה, כל כך מוצא חן בעיני ה' – שגם מקבל זאת, וגם עוקר מלבנו את היצר הרע. זה שייך למדת התפארת.

נצח: "כל מי שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת"

יש עוד מאחז"ל ש"נעשה ונשמע" זה על דרך שכתוב בפרקי אבות – גם הכנה למתן תורה – ש"כל מי שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל מי שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת". כך אומרים ש"נעשה" זה המעשים ו"ונשמע" זה החכמה, וקדימת "נעשה" ל"נשמע" היינו מעשיו מרובים מחכמתו. זה הווארט של "נעשה ונשמע", שכל החיים המעשים  יהיו מרובים מהחכמה. לא שלא צריך להיות חכם, צריך להיות מאד חכם, אבל כל פעם לדאוג שהמעשים יהיו יותר מהחכמה. לא ליפול למצב של חכמתו מרובה ממעשיו, ותמיד לדאוג למעשים מרובים מהחכמה, זה הנצח. קודם כל, הנצח הוא ראשית "המעשה הוא העיקר" – הנה"י "לבר מגופא", והוא ראשית הדגש של "מעשיו מרובין מחכמתו". וכן, הנצח הוא סוף קו ימין, המתפשט מהחכמה – הוא המקיים את החכמה, ממשיך אותה לסוף קו ימין, ולכן כדי שהחכמה תתקיים צריך לדאוג שהמעשים יהיו יותר מהחכמה. אז החכמה, בראש קו ימין, תתקיים בסוף קו ימין, בנצח.

הוד: הקדמת הפה לאוזן – התחייבות לעשות עוד בטרם השמיעה

ההוד זה הפשט שמובא בכל מקום, שעל שם שהקדמנו נעשה לנשמע המין קרא לנו "עמא פזיזא" – שמקדימים פה לאוזן, שמתחייבים על דבר שלא שמענו, התחייבות 'על עוור'. לא היה לנו את הפירוש הזה עד עכשיו – זה הפירוש שמובא בכל מקום, זה חז"ל. ברוב הספרים שכותבים מה הענין הגדול של נעשה ונשמע כותבים פירוש זה – שאנו כאילו בהפקרות מתחייבים על מה שלא שמענו. רוב הפשטנים אומרים ש"נעשה" זה על המצוות שכבר שמענו – שבע מצוות בני נח, המצוות שנצטוינו במרה – כך גם רש"י אומר. לומר שזה התחייבות על העתיד זה חז"ל. גם ה"נעשה" קודם זה בפשטות על מה שנאמר. כאן חז"ל אומרים שזה באמת "עמא פזיזא" דקדושה – להתחייב לדבר שלא שמענו. בחסידות אומרים שלהתחייב למה שלא שמעתי זה בטול לבעל הרצון, ולא רק לרצון הגלוי. בנפש הכח הזה שייך לספירת ההוד – הודאה למה שלמעלה מטעם ודעת. לכן אני מתחייב, עמא פזיזא, לעשות דבר שלא שמעתי – ובזכות זה אשמע. כמו שקודם אמרנו שהחכמה יורדת לנצח, כאן הבינה יורדת להוד – השמיעה זה הבינה, ומקום ההוד, ההתחייבות למה שלא שמעתי עדיין, עושה כלי שבסופו של דבר אזכה לשמוע ולהבין לאשורם את דברי התורה. זה הפירוש כנגד ההוד.

[השלמה: כשהצדוקי שואל את רבא – תלמידו המובהק של רב יוסף – על כך, הוא עונה לו "תֻמת ישרים תנחם". זה פשוטו כמשמעו, שזו התמימות שלנו – רמז מובהק למיקום של הפירוש הזה, במקום התמימות-ההוד. "ישרים" זה התפארת, אבל האור החוזר של התפארת הוא בהוד (עיקר הדגש על "תֻמת"). עמא פזיזא = גבורה = ט"פ כד = ח"פ כז (3 בחזקת 3). תמת ישרים תנחם = 1898 = חכמה פעמים הוי' ("הוי' בחכמה יסד ארץ"). רוס"ת = 1290 = נעשה ונשמע במילוי.]

יסוד: "רז שמלאכי השרת משתמשין בו"

הפירוש כנגד היסוד הוא גם מאחז"ל מפורסם וידוע לנו. כתוב שהקב"ה התפלא מאד כשאמרנו "נעשה ונשמע" ושאל "מי גילה רז זה לבני, רז שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר 'גבורי כח עושי דברו לשמוע בכל דברו'". בקבלה כתוב שכל פעם שכתוב רז, סתם רז, זה ביסוד. יש פה רז מיוחד. אפשר לחשוב שמאמר זה קשור למאמר של שני כתרים (שניהם קשורים למלאכים). אכן יש קשר בסוד "מכתם לדוד" – שהכתר משתקף ביסוד, בעטרת היסוד (כמו שאמרנו שנצח ממשיך מהחכמה והוד מהבינה, כך היסוד ממשיך מהכתר). בכל אופן הם באמת שני מאמרים.

מה הרז כאן? יש פירוש מאד יפה של המלבי"ם, עליו נסמיך את זה. זה קשור לשליחות – מאד נוגע לכל אחד מאתנו, שצריך למצוא את השליחות שלנו. שליחות זה בחינת יוסף – היסוד נקרא השליח, צריך שליחות מטעם ה"צדיק יסוד עולם". המלבי"ם כותב שהרז של המלאך שיודע שעצם ההויה והקיום שלו – בלשון החסידות, "הויה חיות וקיום" (הוא כותב התהוות וקיום) – תלוי בקיום השליחות שלו. זה פירוש מאד יפה, שזה שאני בכלל קיים במציאות, זה רק כאשר אני עושה את השליחות שלי בחיים. אם לא מצאתי את השליחות ואיני מקיים אותה – אני "כמאן דליתא", אני פשוט לא קיים במציאות. המציאות שלך, ההויה והחיות והקיום שלך, זה מילוי התפקיד שלך. גם המלה תפקיד – שרש פקד – קשורה ליסוד, כמו "חייב אדם לפקוד את אשתו". עד כאן "נעשה", ומה זה "ונשמע"? הוא אומר שמלאך השרת הוא בעצם, עצמותו ומהותו, שכל נבדל. אז הוא עושה חילוק – עמוק מאד, אבל אפשר להסביר את זה מאד יפה נפשית – שזה שאתה קיים במציאות זה דבר אחד. זה שהגעת למהות הפנימית שלך, שאתה מה שאתה באמת, זה דבר שני.

כמו שאנחנו מחלקים תמיד בין מהות למציאות, הוא אומר שהרז של מלאכי השרת הוא שקודם צריך להיות מציאות ואחר כך תהיה מהות ועצמות (שלך). זו העצמות והמהות שלך, אבל אף פעם לא תהיה עצמות ומהות שלך במציאות אם אינך במציאות – אז העצמות ומהות שלך תשאר במקום רוחני עליון, באצילות ולמעלה מאצילות, בלי המציאות שלך. מה אתה ומי אתה? שכל נבדל (זה המלאך). אבל זה שתהיה מציאות בכלל – זו השליחות שלך. באמת אפשר להעמיק עוד יותר – בסופו של דבר מה יותר גבוה, המציאות או המהות? אפשר לחשוב שהרז שלהם שמבינים שבלי המציאות אין מהות, אבל אף על פי כן המהות למעלה מהמציאות. אבל זה לא כך באמת, כמו שמסביר אדה"ז בשם הרמב"ן, שהמלאך שעושה שליחות נקרא בשם הוי' – אז הוא "ידא אריכתא", "שלוחו של אדם [העליון] כמותו" ממש (כמו שמוסיף אדמו"ר הזקן). אז המציאות שלך היא מציאות אלקית ממש, יותר מהמהות והעצמות שלך. אבל הרז שלך שלא תהיה אתה בלי למצוא את השליחות. כל אחד משתוקק להיות 'אני' – הולך לפסיכולוג לשאול מי אני, מה אני וכו'. הרז כאן ש"מי אתה" ו"בשביל מה אתה" זה צווי דינים, וקודם תמצא מה אתה צריך לעשות בחיים – בלי מי אתה ומה אתה – ואז תהיה בעולם הזה (בלי זה אתה כמאן דליתא, אינך נמצא בכלל), ואחרי זה גם תזכה להגיע למי אתה באמת, למהות והעצמות שלך. הוספנו כעת בשם החסידות שבסופו של דבר ההויה והחיות והקיום זה למעלה מהמהות שלך, כי שם אתה מקיים את שליחות האדם העליון ואתה "כמותו ממש". עד כאן רז מלאכי השרת לפי המלבי"ם, וזה מאד מתאים לספירת היסוד – כח היסוד של נעשה ונשמע.

מלכות: "אבדתם נעשה הזהרו בנשמע"

אחרון חביב, המלכות של "נעשה ונשמע". יש גם מאחז"ל "משל למטרונה" שהמלך קידש אותה עם שתי מרגליות והיא אבדה אחת מהן. המלך קצת מתרגז, אבל הוא אומר לה – ברצינות, בקפידא – שמרגלית אחת אבדת, תשמרי טוב שלא תאבדי את השניה. כך, אחרי חטא העגל אבדנו את "נעשה", אבל לפחות שנשמור על ה"ונשמע". כלומר, "נעשה ונשמע" זו איזו הבטחה שנותנים שנים, ואם אחד הולך לאיבוד צריך לשמור על מה שנשאר. לפי זה החידוש הוא ה"ונשמע", שצריך להקפיד לשמור עליו. זה שהמשל הוא של מלך ומטרונה – פשוט שזה כנגד המלכות (מלך מטרונה = 400 = כ ברבוע = ת, שלמות הא-ב, סוד המלכות כנודע). כל המלכות היא מציאות כזו שדברים הולכים לאיבוד – יש שם חטא וחסרון (ועד ל"רגליה יורדות מות"). יש חסרון והיא עשויה לאבד. אנחנו, כנסת ישראל, מאבדים את ה"נעשה", אבל לפחות נשמור את ה"נשמע". לפי הפירוש שזה תושב"כ ותושבע"פ – למשל – אז לפחות נשמור את התושבע"פ.

כתוב "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו" – זו תחלת כש"ט של הבעל שם טוב – "נעשה" זה הקשר לבעל הרצון, "אותי", ו"ונשמע" זה הקשר לרצון הגלוי, התורה. גם כאשר מאבדים את הקשר לקב"ה – שלכאורה זה העיקר – אומרים ליהודי לפחות לשמור את התורה. למה? כי המאור שבה יחזירנו למוטב. זאת אומרת שפירוש זה של המלכות כולל את ההבטחה שיש פה את המאור שתמיד יכול להחזיר למוטב, לכן צריך לשמור את ה"נשמע" (תורה שבעל פה). זה שייך למלכות, כי כל מושג החטא והתשובה שייך אליה.

[השלמה: הנביא ירמיהו מוכיח את ישראל שלא נהגו כבני יונדב ששמרו צווי אביהם (יונדב – סימן פסוקי יתרו). בהם כתוב "ונשב באהלים ונשמע ונעש ככל אשר צונו יונדב אבינו" – לא "נעשה ונשמע". אפשר ללמד זכות שמ"נעשה ונשמע" נופלים – כל הגבוה ביותר יורד מטה ביותר – ועל "ונשמע ונעש" יותר קל לשמור.]

לפי זה השלמנו פרצוף יפה של "נעשה ונשמע", שכולל כל כחות הנפש.

[השלמה: בביטוי "נעשה ונשמע" יש ט אותיות. רצינו להסביר שכל מה שקשור למתן תורה הוא משולש, "אוריאן תליתאי", וכך בביטוי זה יש 3 ברבוע אותיות. ויותר מזה, נעשה ונשמע עולה יא ("חד ולא בחושבן") פעמים אנכי (3 בחזקת 4). רו"ס "נעשה ונשמע" זה נע, כפולת שלש, וגם רת"ס – נוע – כפולת 3 (וגם כפולת 3 ברבוע). בין הדברים המשולשים של מתן תורה, נעשה ונשמע עולה בדיוק משה אהרן מרים ("על ידי תלתא") ועולה גם "שלשה דברים" ("על שלשה דברים העולם עומד"), שאנחנו קוראים גם בתור דַבָּרים, מנהיגים, שהם הם משה אהרן ומרים.

אמרנו שכתוב ג"פ "נעשה" – "נעשה", "נעשה" ו"נעשה ונשמע". ר"ת נננו = יוסף.

בזהר כתוב ש"'נעשה' לעילא ו'נשמע' לתתא" – היפוך השכל הראשון. לפי זה נעשה-נעשה-נעשה זה יהו, ו"ונשמע" זה מלכות, ה תתאה, כמו "וישמע שאול את העם" (במיוחד לפי הפירוש לקמן, שזה לשון נפעל, "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מדינות מלכותו כי רבה היא וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן וגו'" – ג"כ בחינת מלכות.]