ד. "עגלא תלתא"

אבל אחר כך הגמרא ממשיכה ואומרת על רב יוסף, דסליק מיניה, שאמר על פורים – שכל שנה כאשר היה מגיע עצרת רב יוסף היה שמח במיוחד, והיה מבקש מבני ביתו "עבדי לי עגלא תלתא" – תכינו לי סעודה גדולה ושמחה עם עגלה משולשת. כמו שנסביר, כל התורה משולשת – "אוריאן תליתאי" – ו"הכל הולך אחר הפתיחה", איפה ה'משולש' הראשון בתורה? שרש שלש מופיע הרבה בתורה, אבל הדבר המשולש הראשון זה בברית בין הבתרים – "קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש" – שלש פעמים משולש (כמו באוריאן תליתאי, שכל חלק מתחלק לשלש). יש בזה שלשה פירושים (יש יותר, אבל שלשה עיקריים בפשט) – רש"י אומר ש"עגלה משלשת" זה שלש עגלות, כנגד שלשה סוגי קרבנות, האבן-עזרא כותב שזה עגלה בת שלש, והרד"ק כותב שזה שלישי לבטן. אפשר לכוון את שלשת הפשטים – כל אחד זה פשט, מה זה "עגלה משלשת" – כנגד חב"ד: לומר שהאבן-עזרא מגדיר את מהות העגלה, שהיא-היא משולשת – זה בחכמה, מהות. הרד"ק אומר שהעגלה שלישית לבטן האמא, כמו שכתוב על התורה שניתנה "על ידי תלת" – או על ידי שלשה, משה אהרן ומרים, או על ידי משה שהוא שלישי לבטן. את פירוש הרד"ק – שלישי לבטן האם – נשים כנגד בינה-אמא. רש"י אומר שזה שלשה עגלים – זה הדעת, שכוללת את כל השלשה.

[אם כבר אמרנו את זה, נאמר פירוש מאד נחמד, שנוגע גם למחקר של המכון התורני שלנו כאן ב"עוד יוסף חי" – פירוש המשך חכמה. צריך להדפיס את זה באותיות גדולות ולתלות את זה על קיר הישיבה, ומצוה לתלות את זה בעוד מקומות. המשך חכמה מסביר למה צריכים שלשה עגלים (כפירוש רש"י, פירוש חז"ל) – וכך שלש עזים ושלשה אילים:

"עגלה משולשת" - יתכן כי אדם הראשון המשילו הקב"ה על הצומח לאכלו ולכלותו לצרכו והקריב קרבן, ולנח התיר הבע"ח לכן הקריב קרבן, ולאברם נתן עשר אומות לצרכו לכן צוהו להקריב שלשה קרבנות נגד חי, צומח, ומדבר, והבן.

הוא אומר שה' התיר לאדם הראשון לאכול רק את הצומח, ולכן הביא קרבן תודה – לא מגיע לי כלום, וה' נתן לי לאכול-לכלות את הצומח, אז מגיעה לו תודה. צריך להביא לו קרבן. אחר כך ה' נתן לנח לאכול את החי, אז מגיע לו עוד 'דאנק' – דאנק דיר גאט, תודה רבה לך ה', שנתת לי גם לאכול בשר – מגיעות שתי תודות. לאברהם אבינו, היהודי הראשון, ה' נתן גם את הגוים לצורכו, להשתמש גם במדבר – אז הוא מביא שלשה קרבנות. זה משך חכמה – מצוה לפרסם (אברהם מקבל את הגוים לצורכו, ועל פי ההשוואה לחי ולצומח אפשר 'לאכול' אותם איך שאתה רוצה – צלי, מבושל, כבוש...). לכן אנחנו, היהודים, צריכים להביא שלשה קרבנות – כנגד מה שהקב"ה נתן לנו, על ידי אדם את הצומח, על ידי נח את החי, ועיקר החידוש שלנו, על ידי אברהם, את הגוים. אומר שכתוב כאן זה כי זה החידוש של ברית בין הבתרים, שה' נותן לצורכו של אברהם אבינו עשרה עממין – 'לאכול' אותם כרצונו. לכן צריך להביא הכל משולש. לפי הווארט הזה, גם זה שהתורה משולשת קשור לכך – אדם, נח, אברהם. יש בזה דבר יפה, גימטריא שהוא לא מביא – אדם הוא משולש ט, בתוספת נח זה כבר לא משולש, אבל כשאני מוסיף גם אברהם (עוד רמח, אם כי בברית בין הבתרים עוד לא נקרא אברהם, אבל זה שמו האמתי, שם העצם) זה עולה 351, משולש של 26. אמרנו שיש הרבה שלש בתורה, אבל שרש שלש שמופיע בפעם ה-26 זה "קחה לי [= משולש טוב, 153, 351, משולש הוי', שבמספר קטן = טוב, בהיפוך ספרות] עגלה משולשת". לפי פירוש המשך חכמה המשולש כאן כנגד אדם-נח-אברהם, המשולש של 26.

מה זאת אומרת לגבי ה'חקירה' שמתנהלת כאן בישיבה ביחס לנושאים בספר "תורת המלך" (שמה שהיו כמה בקורות מטעמים שונים, בפנימיות, זה לא בגלל כל מיני משפטים אלא בגלל סברות עמוקות בנגלה)? איך נסביר את איסור הריגת גוי לפי זה? הוא אומר שלאדם הראשון ה' נתן את הצומח, לנח את החי ולאברהם את המדבר-הגוים. צריך לומר שזה דומה, שזה היינו הך. למשל, ה' נתן את הצומח – אני יכול לעשות איתו מה שאני רוצה? אני יכול לאכול, אבל יש לי הגבלה מסוימת? גם אצל החי, יש לי איזה הגבלה לגבי השחיטה? ולגבי השימוש במדבר? לכאורה ההגבלה היא רק אחת – איסור "בל תשחית". שאם איני צריך לאכול את זה – זה השחתה. הבעל שם טוב, בעל ההילולא של שבועות, מאד הקפיד על בל תשחית. עד כדי כך שאמר שלא רק שאסור להשחית דבר אלא שגם לא צריך להזיז משהו – את הפאנטופל שלי ממקומו – אם זה לא לצורך. זו ההכללה של בל תשחית. כמו שלכל צמח בעולם יש איזו תכלית – ה' הרשה לי להשחית לצרכי, אבל אם לא אז לא. כך גם דבר חי. זה עולם של הקב"ה, לכן גם צריך לומר ברכה. איזו ברכה אומרים על הגוי? הקב"ה נתן לי את זה, אבל לא בדרך של גזל. אם אני אוכל את זה בלי לברך אני גוזל, אבל אם אני מברך – הקב"ה הרשה לי (ויש לדרוש "עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותר וגוזל", מתי מותר לי לאכול את כל השלישיות הנ"ל, אם זה לצורך, סוד "תר" [לשון מותר, היינו כשזה לצורך], ואם אני מברך את ה', ולא נהנה בדרך גזל, סוד "וגוזל", וד"ל).

צריך להזמין את המשך חכמה לבוא, שיאמר אם אנו מפרשים נכון – אם לזה התכוון – אבל ככה יוצא מדבריו. אם הוא יבוא נשמח לשמוע מה דעתו כרגע, אבל אנחנו  מפרשים אותו שבשכל הפשוט יוצא שבמציאות שיש בה איסור זה איסור מטעם בל-תשחית. אם יהודי צריך, ואם הוא מברך, זה בסדר (ולגבי גוי, כאשר צריך, לכאורה אין בזה הבדל אם הוא שומר שבע מצוות בני נח או לא). אם הוא לא צריך, ואם הוא לא מברך, זה לא בסדר – כי הוא משחית יצור של הקב"ה לחנם. עד כאן מאמר מוסגר, רק חומר למחשבה. זה ניתן לאברהם, ויכול להיות ששרה הבינה את הפשט הזה יותר טוב ממנו.]

בכל אופן, כל זה היה מאמר מוסגר של "עגלה משֻלשת", הפעם הראשונה שכתוב "משולש" בתורה, שזה ודאי וודאי קשור ל"אוריאן תליתאי". לכן פלא קצת שלא ראיתי מישהו שאומר (אולי מישהו שם לב) על הקשר בין "עגלא תלתא" ל"אוריאן תליתאי" (רש"י רק מפרש שזו סעודה דשנה, ולא מעיר על הקשר – אולי מישהו כן אומר כך). [השלמה: עגלא תלתא ר"ת עת – "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", תיקון של מתן תורה (ראה בקטע מהאידרא שאומרים בתיקון ליל שבועות, דקאי על גילוי סודות התורה, "תורה חדשה מאתי תצא"). עגלה משלשת עגלא תלתא = 2113 = מספר ההשראה של גל ("גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", עגל סוד ע גל – "גל עיני" = "אנכי הוי' אלהיך", פתיחת עשרת הדברות של מתן תורה). "קחה לי עגלה משלשת" = 1331 = 11 בחזקת 3 (זה ה'משולש' כאן) = משיח במספר קדמי].

והנה, עיקר הרמז של "עגלה משלשת" הוא מה שעולה בגימטריא 1178 = הוי' תורה ישראל, תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ובשרש – "ישראל ואורייתא וקודשא בריך כולא חד ממש"!

אחרי שרב יוסף מבקש "עבדי לי עגלא תלתא" הוא ממשיך לומר למה הוא כל כך שמח? "אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" – למה אני כל כך שמח בחג שבועות? שוב, הסיפור הזה יוצא ממה שאמר רב יוסף "הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם", ופתאום זה חוזר לעצרת – כנראה שיש קשר. פורים הוא למעלה מטעם ודעת, וכנראה ענין עצרת הוא להמשיך את זה בטוב טעם ודעת. כמה ימים יש בין פורים (דפרזות, יד אדר) לעצרת? זה רמז מאד יפה – באדר יש טז ימים (כולל פורים), עוד ל של ניסן, עוד כט של אייר ועוד ו של סיון – סה"כ "אנכי" ימים, המלה הראשונה של עשה"ד, של מתן תורה. מה זה המספר הזה? 9 ברבוע, אבל כל 9 זה 3 ברבוע – זה 3 בחזקת 4, 3 פעמים 3 פעמים 3 פעמים 3. לפי זה, ה-א של אנכי רומזת לפורים, ש"הדר קבלוה" – זה פשט הקשר בין פורים לעצרת. שהגמר – "הכל הולך אחר החיתום" – זה פורים, בו "הדר קבלוה". אז פורים זה כבר "סוף מעשה במחשבה תחלה" – זה ה-א של אנכי, שכל התורה כולה כלולה בה. זה הכל השגה של רב יוסף. "דקא גרים" = רב יוסף = משיח (יש בזה הרבה חכמת המספר: דקא = 105 = יד במשולש, גרים = 253 = כב במשולש, יחד = 358 = משיח = רב יוסף. הנוסחה בהפשטה [בשים לב ש-יד = ב"פ ז ו-כב = ג"פ ז ועוד א] היא: triangle 2n plus triangle (3n plus 1), והסדרה: 1 13 38 76 127 193 268 358, עבור 0 מקבלים 1 ועבור 1 מקבלים 13, אחד, כאשר בסיס הסדרה = 13, אחד, וסוד משיח הוא משה אחד, כמבואר במ"א. הערך הממוצע של 7 המספרים היוצאים מ-1 ועד 7, 13 עד 358 = 153, משולש 17 = קחה לי כנ"ל. והנה, גרים = 253 הוא זוג של רב יוסף, 358, בהיות משולש 253 הנקודה האמצעית של משולש 358, כמבואר במ"א. 253 = אבנר, מי שעתיד להיות שר צבאו של מלך המשיח. אבנר משיח = תורה. אבנר הוא בן נר [רמז לנר ישראל הנ"ל]. אבנר בן נר משיח = בראשית). אם לא היום הזה שגרם – כמה יוסף יש בשוק, רק היום הזה גרם לי להיות רב יוסף. פשיטא שחווה יום זה כל ימיו, שכל ימיך יהיו דברי תורה חדשים כיום נתינתם מסיני, ושמחים כיום נתינתם מסיני.

רש"י אומר משהו מאד יפה, חידוש, מה זה "אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" – "שלמדתי תורה ונתרוממתי". אם לא הייתי לומד תורה, ומתרומם על ידי התורה הקדושה, "כמה יוסף איכא בשוקא". יש פה הבדלה (והמתקה) עצומה על רקע של הכנעה עצומה בעבודת ה'. "נתרוממתי" זה גילוי הרוממות העצמית, שרש המלכות ברדל"א כידוע, וזה על רקע של "כמה יוסף איכא בשוקא" – הכנעה גמורה, שאני גארנישט. מצד עצמי אני שום דבר, אבל בזכות "האי יומא דקא גרים" – חג השבועות, שה' נתן תורה ולמדתי תורה "ונתרוממתי" ("וממתנה נחליאל ומנחליאל במות" כנ"ל) אז "כמה יוסף איכא בשוקא" (גרים = 253 כנ"ל = כמה יוסף איכא! דקא גרים כמה יוסף איכא = משיח אבנר = תורה כנ"ל! אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא = 1135 = 5 פעמים ברכה = ברכה פנים ואחור, חג שבועות הוא יום שכולו ברכה. אי לא האי יומא ר"ת אלהי, שאר הר"ת = מ, יחד = אלהים – "אני אמרתי אלהים אתם" על ידי מתן תורה לישראל, שעל ידי קבלת התורה פסקה מישראל זוהמת הנחש הקדמוני, ורק לאחר חטא העגל – הפגם בעגלה משלשת של הקדושה – חזר להיות "אכן כאדם תמותון").

אחר כך הגמרא מספרת עוד סיפור על רב ששת. רב יוסף ורב ששת חיו באותו זמן, רק שרב יוסף (תלמיד רב יהודה) היה בפומבדיתא ורב ששת (תלמיד רב הונא) היה בסורא. המשותף להם ששניהם עורים, סגי נהור (ריבוי אור כנודע). רב יוסף גרם לעצמו עוורון, ורב ששת הוא גלגול של בבא בן בוטא – תנא גדול – שגם היה עור (ששת באתב"ש בבא, כך מסביר האריז"ל). הכל מתחיל מיצחק אבינו – קץ-חי – שגם כהו עיניו. הסוד של סגי נהור מתחיל מסודו של יצחק, דרך בבא בן בוטא, ומגיע לרב ששת ובאותו זמן גם לרב יוסף. צריך להבין את זה, ויש בזה גם הרבה רמזים יפהפיים שאין כאן המקום. [השלמה: ששת (1000) ו-יוסף (156) – בני אותו דור – עולים 34 (טוב טוב, סוד "וירא אלהים את האור כי טוב") ברבוע. בתוספת יצחק בבא = 1369 = 37 ברבוע (מעלה את הרבוע מ-34 ל-37) = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (שמיד לאחר מכן כתוב "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – הם היו סגי נהור, כולם בחינת רוחו של מלך המשיח שמרחפת על פני המים) = מספר האותיות בפרשיה שלפני עשה"ד. רק רוס"ת – יצחק בבא ששת = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", ובתוספת יוסף זה מב במשולש. אמ"ת יצחק בבא ששת = 400 = 20 ברבוע. רב ששת = בראשית ברא אלהים = תורה נביאים כתובים. רב ששת רב יוסף = 1560 = י"פ יוסף.]

מה אומר רב ששת? הגמרא מספרת שרב ששת היה חוזר על תלמודו פעם אחת בשלושים יום. הוא היה סיני של סורא – כמו שרב יוסף היה הסיני של כל התורה, והיה בפומבדיתא – רב ששת גם היה סיני. בפשט, מי שסגי נהור לומד בעל פה, וזה מכשיר אותו להיות סיני. באותו זמן שבפומבדיתא רב יוסף הוא סיני ורבה חברו עוקר הרים – עיקר שתי בחינות אלה בחז"ל – בסורא רב ששת הוא הסיני ורב חסדא עוקר הרים (ראה ביחס בין רבה לרב חסדא בשיעור על רבה). בכל אופן, על רב ששת מספרת כאן הגמרא שהיה חוזר תלמודו פעם בשלשים יום ואז היה אומר "חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי" – שמחי נפשי שמחי נפשי, עבורך אני קורא ועבורך אני שונה. שואלת הגמרא הרי אמר רבי אלעזר ש"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", תלמוד תורה הוא קיום העולם, אז למה אומר שלומד עבור נפשו. הגמרא מסיקה שבתחלת העבודה עביד איניש אדעתא דנפשיה, ולכן "חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי". שואלים על זה, האם הוא היה תמיד בתחלת העבודה? יש על זה דיונים רבים בספרנו חתן עם הכלה (וידוע הסבר האריז"ל בזה), אבל זה פשט הגמרא.

אם כן, מרב יוסף שהיה מאד שמח ואמר שאם לא שבועות ש"למדתי תורה ונתרוממתי" "כמה יוסף איכא בשוקא", ואחר כך בא רב ששת ואומר "חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי". נקצר קצת, כי הדרך עוד ארוכה – צריכים בע"ה להשלים שני פרצופים שלמים, אחד של רב יוסף ושני של "נעשה ונשמע" (נעשה בזריזות, ונשאיר השלמות לאח"כ בע"ה – ונשמע).