ג. "הכל מודים... דבעינן נמי לכם"

יש גמרא במסכת פסחים (סח, ב): "אמר רבי אלעזר הכל מודים דבעצרת בעינן נמי 'לכם'". ידוע שהרבי מביא מרבי מרדכי מנדבורנא, מאד בהערכה, ש"נמי לכם" עולה קץ (נמי = ק ולכם = ץ) ו"בעינן" לשון בקשה – לכן "הכל מודים דבעצרת בעינן נמי 'לכם'" פירושו שעצרת זה זמן שמבקשים את הקץ, את ה"תורה חדשה מאתי תצא". הדעה הראשונה שם היא דעת רבי אלעזר, ש"הכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם" – שהאדם צריך גם להנות, זה הפשט (כמו שהיו שיעורים בחדשים האחרונים על הנאה – מצוות להנאה ניתנו או מצוות לאו ליהנות ניתנו). אם כאן "הכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם" – כאן צריכים להנות. אחריו בא רבה ואומר ש"הכל מודים דבשבת בעינן נמי לכם". זה יותר חידוש, כי שבת כולו "קדש להוי'", ואעפ"כ "בעינן נמי לכם". יש קשר, כי "לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה" – מתן תורה שייך לשבת. קודם כל כתוב "הכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם" ואחר כך רבה אומר כך על שבת. נשים לב לביטוי, "הכל מודים" – כמו "מודים חכמים לרבי מאיר" – ולפי הווארט שזה זמן מסוגל לבקש את הקץ, אז "הכל מודים", הכל בדרך של הודאה למעלה מטעם ודעת. אחר כך בא רב יוסף – שעצרת היא חגו המיוחד, לפי המשך הסוגיא (אבל לא יכול לומר על עצרת, כי את זה כבר אמרו) – ואומר "הכל מודים דבפורים בעינן נמי לכם". אם איני יכול לומר עצרת, כי כבר אמרו, אז אוסיף עוד משהו – פורים. כולם מודים שימי הפורים הם ימי משתה ושמחה, דווקא "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", כן תהיה לנו.

אם כן, יוצא שיש שלשה זמנים – שבת כל שבוע, ושני חגים – שסגולה לבקש בהם את הקץ, לפי הווארט הזה. החל מעצרת, כדברי רבי אלעזר, דרך שבת, כמאמרו של רבה (מבואר במ"א ששבת פורים = אמונת ישראל, כאשר עצרת, זמן מתן תורתנו, היא סוד אמת, "אין אמת אלא תורה" – הכל בסוד "איהו אמת ואיהי אמונה", וד"ל), ואחר כך רב יוסף (החבר של רבה, כדלקמן) שאומר על פורים. אומר לרבה חברו – אתה אומר שבת ואני מוסיף פורים. כשלמדנו על רבה – וצריך ללמוד עליו יותר – רבה שייך לשבת. ודאי שכל אחד שאמר את המימרא שלו שייך לאותו יום. כמו שנראה, רב יוסף שייך לפורים, וגם תיכף – בהמשך הסוגיא – שייך לעצרת (סוד מעשה מרכבה, שהיה בקי בו כדלקמן, שמרכיב יחד האמת דעצרת עם האמונה דפורים). עד כדי כך, שאם יש 'גבור' של חג שבועות, "זמן מתן תורתנו" – כפי שאנו נוהגים לייחד 'גבורים' כל פעם – פשיטא שזה רב יוסף. אצלנו החסידים, 'ער איז דאס', זה הבעל שם טוב – "וגם בך יאמינו לעולם" לפי פירוש האבן-עזרא כפי שהסביר אדמו"ר הזקן – אבל בגמרא זה רב יוסף (בגימטריא משיח). רב יוסף בסוף הוריות נקרא סתם "סיני". "משה קבל תורה מסיני" – משה קבל תורה מרב יוסף. יש עוד חכמים שהיו בבחינת סיני, אבל הוא העיקרי. חברו רבה נקרא עוקר הרים והוא סיני – הוא בקי במשניות וברייתות (רב יוסף סיני רבה עוקר הרים = 1326 = 26 פעמים 51 [= 13 פעמים 102, אהבה פעמים אמונה], משולש 51, ועולה "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום").

נוסיף לזה עוד רמז, ש-יצחק אבינו אותיות קץ חי, ודורשים ארבע אותיות שמו – י על שם י נסיונות בהם נתנסה אברהם אבינו, ובזכות זה זכה להוליד את יצחק (גם בזכות הנסיון האחרון, כשיצחק כבר היה בן 37, הקב"ה יודע בראש מה יהיה בסוף – בעיקר בזכות נסיון זה, בו נפעלה התכללות אברהם ויצחק); צ שנים של שרה אמנו; ח על שם שהוא הראשון שנמול ל-ח ימים, הקיום המלא של ברית המילה עם הקב"ה; ק שנים של אברהם כשיצחק נולד. זה לפי הסדר של יצחק, אבל לפי הסדר של קץ-חי – בחלוקה לשתי מלים – זה אחרת. קץ יוצא הרבה יותר מכוון, כי זה עצם הזיווג של אברהם ושרה – ק שנים של אברהם ו-צ שנים של שרה. זאת אומרת שלבקש את הקץ זה לבקש את הזווג של אברהם ושרה. "הכל מודים דבעצרת ובשבת ובפורים – דבעינן נמי לכם", שמבקשים את הקץ. אחר כך חי, ח ימי הברית ובסוף י נסיונות אברהם. ה-קץ היינו שנות אברהם ושרה בזמן התולדה של זיווגם.

[השלמה: קץ – זיווג אברהם ושרה, ק-ץ (וזה נכון בכל הדרגות של "בעינן נמי לכם"). "נמי לכם" זה שגם אתם צריכים להנות מזה, וההנאה היא ה-צ של שרה, ה"לכם". כל מה שניתן להנאה זה אמא בכללות (יש שבעה לשונות של הנאה, אבל עיקר קבלת ההנאה זה מצד אמא, ובסוד גילוי עתיקא, תענוג, באמא) – זה בחינת שרה. אבל ה"נמי" זה ההשגה שצריך את ה"לכם", הברקת אבא שצריך גם את אמא, שאברהם צריך להזדווג עם שרה. "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי" – הוא אבינו לע"ל, אבל צריך כל הזמן זיווג חדש של הקץ כדי להוליד אותו. זיווג הקץ לפני כן, זיווגי אברהם ושרה לפני לידת יצחק, וכן זיווגיהם לאחר לידת יצחק, היו להוליד גרים והרהורי תשובה. שרה גם חופפת כל הזמן את הראש של אברהם, מבררת גרים, וגם התשובה תלויה בה, הרי היא בחינת בינה (יתרה ניתנה באשה), עליה נאמר "ולבבו יבין ושב ורפא לו".]

אם יש שלשה זמנים ש"הכל מודים דבעינן נמי לכם" זה כנראה שלשה קצים – שלשה סוגים של קץ, בעצרת בשבת ובפורים. יש קץ שצריכים לבקש בעצרת – עניני דיומא שלנו – קץ שצריכים לבקש בשבת, וקץ שצריכים לבקש בפורים. אף על פי שזמנים אלה כל אחד בזמנו, אבל בפנימיות כל אחד נמצא תמיד. כתוב בזהר שת"ח נקרא כל השבוע שבת, ואצל חסידים 'א גאנץ יאר פורים' – כל השנה פורים – וכעת נאמר שאצל רב יוסף כל הזמן עצרת. צריך את הבחינות האלה כל הזמן.

נתחיל משבת, הכי קל – זה הקץ של רבה, "הכל מודים דבשבת בעינן נמי לכם". זה ה"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". זה האלף השביעי, "וחד חרוב", יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. זה הקץ של שבת. לפני כן יש עוד שני קצים – הקץ של ביאת המשיח, הקץ המידי, "אחכה לו בכל יום [ובכל רגע] שיבוא". צריך לחשוב מתי מבקשים את הקץ הזה של ביאת המשיח "היום", 'היינט', 'נאו', תיכף ומיד ממש. אבל לפי הרמב"ם הקץ של ביאת המשיח 'נאו' – הוא פוסק כשמואל, ש"אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" ("ומנחליאל במות" כנ"ל). הוא פוסק שאין שינוי בטבע, אבל הרבי מסביר שהרמב"ם סובר שיש שתי תקופות בימות המשיח – בתקופה הראשונה אין שינוי בטבע ו"אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד", ויש קץ של שינוי העולם, "וגר זאב עם כבש כפשוטו", ועד לשינוי הכי עיקרי בטבע העולם, תחית המתים. כידוע שתחית המתים היא לפני שבת – כמו שאדם הראשון נברא ביום הששי, לפני שבת, כך תחיה"מ היא באלף הששי, לפני שבת. לא נגיד את זה, אבל אמרנו שברור שהקץ שמבקשים בשבת הוא הקץ של "יום שכולו שבת", אבל יש קץ של ביאת המשיח תיכף ומיד ממש, ויש קץ של שינוי הטבע של העולם הזה, עד לשינוי הכי גדול של תחית המתים, שחל עדיין בסוף האלף הששי.

שלשת הדברים ש"בעינן נמי לכם" – הכל הנאה. ידוע שיש התכללות של ג' הבחינות בשבת. יש מעלי שבתא, כנגד ימות המשיח, ויומא דשבתא כנגד תקופת הנסים עד תחית המתים, ורעוא דרעוין שאז "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" ו"עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה". לכן רבי אברהם אבולעפיא כותב על זה שכתוב – "אכלהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאוהו בשדה" – ש-היום בגימטריא אין, ומוסבר אצלנו ש-אין זה הנאה, אלו שלש דרגות של הנאה. זה להסביר קצת בפנימיות את שלש הדעות – הכל כאן הלכה, זה לא מחלוקת, כל אחד מוסיף על הקודם. עצרת ושבת ופורים הכל מודים דבעינן נמי לכם – מבקשים את הקץ.

[השלמה: אמרנו ששבת היא כנגד "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", סוד הקץ, והשארנו את פורים ועצרת 'פתוח'. זה די פשוט, כי כתוב אצלנו שפורים הוא בחינת תחית המתים (על פי זה שרבה שחט את רבי זירא והחיה אותו) – זה שינוי הטבע. לפי זה עצרת זה ביאת המשיח. לכן את המאמר "בעינן נמי לכם" מזכירים בדרך כלל דווקא ביחס לעצרת, ולא לגבי שבת ופורים. לפי הווארט הזה יוצא יפה, שזה ה"אחכה לו בכל יום שיבוא", וזה עיקר ה"בעינן" – שצריך לבקש משיח (כפי שהרבי מביא מר"מ מנדבורנה).

לקמן, בפרצוף של רב יוסף, עצרת זה הדעת, וגם משיח זה הדעת, כפי שהרמב"ם מסיים הלכות משיח ב"כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". פורים זה רדל"א, וכנראה ששבת זה מה שרדל"א הופך להיות תענוג (אמונה זה תענוג עתידי, וכשמתגלה הופך לתענוג – בפורים זה עדיין תענוג עתידי, תחית המתים, אבל בשבת זה הופך להיות תענוג מורגש; זה כביכול ירידה, אבל זה לא ירידה אלא אדרבה הגילוי של 'הוא הוא'). זה אומר שביאת המשיח שלא מכריחה שינוי בטבע בכלל זה תורה. כפי שיתבאר, עצרת זה גם דעת וגם רצון (תורה ומצוות) – זה מה שמשיח יכוף כל  ישראל ללכת בדרך התורה, שזה בלי שינוי הטבע. בשביל תלמידי החכמים של הדור כתוב שהמשיח יכניס בהם בטול – שזה חכמה – אבל בעצם הוא ילמד את העם דעת ותורה, "תורה חדשה מאתי תצא". לא צריך בשביל זה לחכות לתקופה הנסית. אדרבה, זה נקרא שמשיח הגיע, והראיה לכך – שזה כבר התחיל מהבעל שם טוב. מה שהתחיל זה התורה החדשה, "עצרת". זה גם קשור לכך שהיארצייט של הבעל שם טוב בשבועות. זה גם תורת משיח וגם מה שהוא כופה בדרכי נעם את כל העם לקיים את המצוות – הכל בחינת עצרת (ובסוד "זה יעצור בעמי"). כאילו שלע"ל גם יהיה סדר של כפה עליהם הר כגיגית, עצרת, ואחר כך "הדר קבלוה" – בחינת פורים – בתחית המתים. פורים זה מה ש"משה קבל תורה מסיני" – לבדו – כשמגיע לכולם, "וקבל היהודים" בלשון רבים. כך לע"ל, יש את ההתגלות של משיח בהתחלה, הוא לבדו המשיח, ועם שינוי הטבע כולם נעשים בחינת משיח – "הדר קבלוה". אחר כך כל זה נכנס לאלף השביעי, "יום שכולו שבת".]