ג' סיון תש"ע – ישיבת עוד יוסף חי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. "וגם בך יאמינו לעולם" – זיהוי המשה שבדור

ערב טוב. היות שבעוד יומיים, בשבועות, יהיה נר שנים להסתלקות מורנו הבעל שם טוב – מאתים וחמשים שנה (= 1250, נר ישראל בעל שם טוב) – נפתח עם ניגון של הבעל שם טוב. שני ניגונים – קודם השמח, ואחר כך ניגון הדבקות, ג תנועות.

עכשיו שלש תנועות – ניגון האין סוף – מהבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש ואדמו"ר הזקן.

צריכים להתכונן למתן תורה, לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות (וכידוע הרמז: שמחה פנימיות = 949 = אהבת ישראל = אהבה פעמים חכמה וכו', וביחד עם תורה = 1560 = 10 פעמים יוסף [60 פעמים הוי' ב"ה] = רב יוסף רב ששת, וכמו שיתבאר בהמשך [ודוק שהר"ת ת ש פ = 780, 39 (טל, הוי' אחד) במשולש, וכן שאר האותיות = 780, נמצא שהכל עולה צורת היהלום של 39]). לפני מתן תורה כתוב – הקב"ה אומר למשה רבינו – "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". ידוע שיש מחלוקת בין האבן-עזרא לבין הרמב"ן מה זה "וגם בך יאמינו לעולם". האבן-עזרא אומר שעדיין היו ספקות לגבי אמיתות הנבואה בעם ישראל, והיה צריך לאמת את הנבואה, את זה שהקב"ה מדבר אל בני אדם. כמו שכתוב בדברים, "ותאמרו הן הראנו הוי' אלהינו את כבדו ואת גדלו ואת קלו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי". כדי לאמת את הדבר הזה, "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי", היתה צריכה להיות ההתגלות לעיני ("הראנו הוי' אלהינו את כבדו ואת גדלו") ולאזני ("ואת קלו שמענו מתוך האש") העם, וכמו שכתוב כאן, "בעבור ישמע העם בדברי עמך", ועל ידי זה "וגם בך יאמינו לעולם". הרמב"ן חולק עליו – אם כי בסוף פירושו הוא מביא את המכילתא, ואומר שהמכילתא נוטה לדברי רבי אברהם, אבל לפני כן חולק על פירושו – ואומר: ח"ו שזרע אברהם לא יאמינו באפשרות הנבואה ואמיתותה. לכן הוא מפרש בצורה אחרת, שההתגלות כאן – "וגם בך יאמינו לעולם" – היינו אמונה שהדרגה שלך בנבואה מעל ומעבר לכל הנביאים שהיו ושיהיו. לכן אם מישהו יבוא להכחיש את נבואת משה – גם נביא – דבריו בטלים ומבוטלים. כך מפרש הרמב"ן.

יש על זה סיפור של אדמו"ר הזקן, כאשר היה עדיין תלמיד אצל המגיד, והוא חזר לעיר שלו – ויטבסק (הוא היה חתן של אחד מגבירי ויטבסק) – ורדפו אותו קשות מאד על שנתפס לחסידות. הוא היה העילוי של ויטבסק, ואף על פי שרדפו אותו על שנתפס לחסידות, החל מהשווער שלו, הוא הצליח לאסוף סביבו מנין של בעל-בתים פשוטים. הוא קרא לזה 'מנין כחוש' באידיש. היה לו מנין כחוש של יהודים פשוטים, והוא גם אמר שבזכות המנין הזה הוא יעבור את כל ההרפתקאות ואת כל סכנת הנפשות שהיתה לו. מסופר שבזמן זה, לפני מתן תורה, הוא התוועד בפני המנין הכחוש שלו, והסביר להם את המחלוקת בין האבן-עזרא לרמב"ן עה"פ "וגם בך יאמינו לעולם", ואמר להם שהאבן-עזרא צודק. במה הוא צודק? שודאי לזרע ישראל אין ספקות באמת בעצם אפשרות הנבואה, אבל הספק הוא 'מי זה'? מי זה הנביא הזה? וה"וגם בך יאמינו לעולם" זה 'ער איז דאס' – משה רבינו, זהו זה. אז הוא סיים לבעלי-בתים שלו ואמר להם – דעו לכם שהבעל שם טוב 'ער איז דאס', הוא המשה רבינו שבדור. יהודים ודאי מאמינים שיש צדיק, יש משיח – אבל הכל בכללות. כולם מאמינים שיש משיח בכל דור ודור, כל השאלה היא 'מי זה'? היכולת להצביע זו תעוזה בנפש – "הוי' עז לעמו יתן", התורה היא עז, ומה עיקר העזות של התורה? היכולת להצביע על מישהו להגיד ש'זהו זה', "וגם בך יאמינו לעולם". כך סיים אדמו"ר הזקן שהבעל שם טוב 'זהו זה', ועכשיו, בדור שלנו, זה הממשיך, ממלא מקומו, הרב המגיד ממעזריטש. כך נפתח בווארט שקשור לבעל שם טוב, שאנחנו עכשיו חוגגים את שנת המאתים וחמשים להסתלקותו – סימן דרך חשוב ביותר, נר, "נר ישראל" (כינוי בתנ"ך לדוד מלך ישראל חי וקים, ונאמר "שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי"). נר בגימטריא "דרך הוי'" (ביטוי המופיע ז פעמים בתנ"ך [החל מהנאמר באברהם אבינו, היהודי הראשון, שידעו ה' "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"], כנגד ז נרות המנורה הטהורה) – הוא הורה לנו את דרך הוי', "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" (תמיד היה אומר להדליק עוד נר ועוד נר, להרבות אור אלקי בעולם, אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו).

[השלמה: הרמב"ם – הלכות יסודי התורה פ"ח ה"א –מסביר שלא מאמינים בנבואת משה בגלל המופתים שלו, רק בגלל שכולנו שמענו את קול ה' מדבר אל משה בהר סיני. שם הוא מסביר בסוף שהפשט של "וגם בך יאמינו לעולם" שהיות ששמענו שה' מדבר עם משה זו נאמנות שהיא עומדת לעולם, ולא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה. נשמע שזה יותר נוטה לדעת האבן-עזרא, שהיה להם ספק, אבל זה לא בדיוק אותו דבר. האבן-עזרא אומר שהיו מהקדמונים, כמו חכמי הודו, שאמרו בהחלט שלא יתכן שמי שאין לו גוף יכול לתקשר עם מי שיש לו גוף, ולכן היו עדיין הרבה מבני ישראל מסופקים לגבי עצם הנושא הזה. על זה הרמב"ן אומר שלא יתכן שזרע ישראל קדושים יסתפקו בדבר הזה.

מי שהכי טוב מסביר את זה – אפילו בלי להזכיר את כל המקורות – זה אור החיים. מקודם נאמר "ויאמן העם", ואחר כך "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", אז מה החידוש של "וגם בך יאמינו לעולם" (ועוד, ידוע הרמז היפהפה ש"ויאמן העם" "וגם בך יאמינו לעולם", הלשון הראשון והלשון האחרון, עולים "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", הלשון האמצעי, ודוק [בכל ג הלשונות יש י תבות ו-מה אותיות, משולש ד ומשולש ט])? רש"י כותב גם בנביאים שיבואו אחריך. זה על פי המכילתא, רק שבמכילתא כתוב גם בך וגם בנביאים שאחריך, ורש"י מזכיר רק את הנביאים העתידים (מריבוי תבת "וגם"). בעל אור החיים הקדוש כותב שודאי שהאמינו שמשה הוא עבד של ה', אבל ב"עבד" הכוונה שהוא איש נאמן של הקב"ה, ולכן כאשר הוא מתפלל על משהו ה' עושה זאת. על זה לא היה ספק. כתוב שכל מה שצדיקים וגם נביאים עושים מופתים זה ברחמי – הצדיק מתפלל וה' עושה מה שהוא מבקש, צדיק גוזר והקב"ה מקיים. בזה אין ספק, אבל מכאן ועד לתקשורת של דבור ממש – שמי שאין לו גוף ולא כח בגוף מדבר מילים לנביא – זה משהו אחר לגמרי. כמו בקריעת ים סוף, "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" היינו שמשה הוא עבד ה', ואם הוא רוצה (להשקיע את מצרים בים, כלשון הרמב"ם בהלכה הנ"ל) אז יש קריעת ים סוף. כל זה לחזק את דעת האבן-עזרא. אם מעיינים, הרמב"ם הוא קצת באמצע – יותר נוטה לאבן-עזרא, אבל לא בדיוק.

יש מי שרוצה לדייק מתחלת ההלכה ברמב"ם, שמה שאנחנו לא זקוקים למופתים לגבי הנבואה זה דווקא ישראל (מזכיר שם ישראל), אבל כל אמונת הגוים היא רק על פי מופתים. בכל אופן, בסוף הרמב"ם מחדש גדרי נאמנות – יש נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה ויש נאמנות שהיא עומדת לעולם. זה מה שהתחדש כאשר שמענו במו אזנינו את ה' מדבר עם משה. הווארט של אדמו"ר הזקן, שהאמינו שיש אמונה בכלל רק לא האמינו במישהו בבירור –  זה עוד דבר. הוא מסמיך על האבן-עזרא, אבל זה חידוש – לא בדיוק מה שכתוב באבן-עזרא. צריך קצת ישוב הדעת לסדר כאן את כל הפירושים.

הרמב"ם לענין נבואת משה כותב ארבע דוגמאות של מופתים שמשה עשה, ומשה עשה מופתים רק לפי הצורך – "צריך להשקיע את המצריים, קרע לנו את הים והצלילם בו. צרכנו למזון, הוריד לנו המן. צמאו, בקע להם את האבן. כפרו בו עדת קרח, בלעה אותם הארץ". כנראה שיש דברים בגו למה מביא פסוקים אלה. יש אחרונים ששואלים – כל קרי"ס היה רק פטנט כדי להשקיע את מצרים ולהצלילם בים? הרי זה בשביל להציל את עם ישראל! בכלל, כשקוראים את כל הסגנון מה שמתקבל שכל המופתים זה 'פתרון בעיות'. לפי זה מופתים זה פטנטים לפתור בעיות בצורה אלגנטית, וממילא זה לא קשור ישירות לענין הנבואה, מה שה' מדבר אל נביא האמת. זה קשור מאד לפירוש האור החיים, שאם מישהו הוא עבד ה' אז ה' עושה רצונו, והוא מתפלל כי צריך לפתור בעיה בשטח. כמו שרואים שפעם אחת רבא הוריד גשם שלא לצורך, כי מטרוניתא דרשה ממנו, והסתכן (באו שדים להרוג אותו, ואלמלא אביו שבא אליו בחלום והזהירו שלא יישן במטתו באותו לילה היה מת). כמו שיתבאר לקמן על בל-תשחית – הכל צריך להיות לצורך (כנראה שהריגת גוי זה גם סוג של מופת...). עכ"פ, רואים שקריעת ים סוף הוא פתרון לרדיפת המצרים – העיקר לפתור את הבעיה מה עושים איתם. לכן הוא עושה את המופת של קריעת ים סוף. "ממשה עד משה לא קם כמשה" – כנראה שהרמב"ם הבין בדיוק מה הלך בראש של משה רבינו. הסדר של ארבע הדוגמאות שמביא – שני רעים (המצרים וקרח), בתחלה ובסוף, ובאמצע דאגה למזון ומים. המפרשים מדייקים שבמזון כתוב "צרכנו" ובמים "צמאו" – שבמזון זה היה כהוגן, באמת צרכנו, ובמים היה משהו ששאלו שלא כהוגן. בכל אופן, יש פה מבנה יפה של ארבע הדוגמאות – כל אחד סוג אחר של צורך. מה עושים עם רודפים גוים, מה עושים עם צורך, מה עושים עם צורך שנשאל שלא כהוגן, ומה עושים עם כופרים יהודים. פעם עלה בדעתי שאת כל הכופרים היהודים שעושים כאן בעיות צריך להוציא מהארץ (וכמו שרואים שהרבה ישראלים מגלים את יהדותם וחוזרים בתשובה דוקא בצאתם מהארץ כו', וכמבואר תופעה זו במ"א), אבל כאן כתוב שהפתרון הוא שהארץ תבלע אותם, שירגישו שאכן נכנסו לארץ (הקדש), דבר שעד כאן לא הרגישו (ואילו לגבי המצריים, צריך להשקיע אותם בים, וכפי רצונם והכרזתם לגבינו, וד"ל). אלה ארבע דוגמאות על מה רבינו שולט – "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" היינו שיש לו שליטה וממשלה על הטבע, אבל זה עדיין לא אומר שה' מדבר איתו – בדוגמה הראשונה שולט על הים, בשניה על השמים (הוריד לחם מן השמים), בשלישית על האבן (ממנה מוציא מים), וברביעית שולט על הארץ. ים שמים אבן ארץ = כח ברבוע = "פעֻלת צדיק" (השולט בכל אלה).]

ב. "חרות על הלֻחֹת" – למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמים

כתוב "חרות על הלחת". בשבת האחרונה קראנו את פרק "קנין תורה", הפרק הששי של פרקי אבות. נוהגים לקרוא את כל פרקי אבות בין פסח לעצרת, אבל יש דגש בכך שסמוך – בשבת בה מברכים את שבועות, זמן מתן תורתנו – קוראים את הפרק האחרון, פרק "קנין תורה". כל הפרק הוא על התורה, ואחד הדברים החשובים והחזקים ביותר שנאמר על התורה זה "חרות על הלחת" – "אל תקרי 'חרות' אלא 'חֵרות', שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, שנאמר 'וממתנה נחליאל ומנחליאל במות'". זאת אומרת שהחג הזה, "זמן מתן תורתנו", הוא גם העצרת – הסיום – של "זמן חרותנו", יציאת מצרים, חג הפסח. הייתי חושב שכל מה שקשור לחרות שייך לפסח, אבל הנה רואים שהחרות האמתית, הנצחית, ה"לעולם" – "וגם בך יאמינו לעולם" – שייכת למתן תורה.

יש פירוש על המסורה של המהר"ם מרוטנברג. הוא מביא מסורה, שאחר כך בעל הטורים גם מביא אותה – כל אחד מפרש בצורה אחרת – שיש רק פעמיים בתורה "לעולם" מלא: "וגם בך יאמינו לעולם" ו"לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם". רק בשני הפסוקים האלה המלה "לעולם" כתובה מלא. מלא זה גילוי של מילוי אור ה'. מלא זה "עד ועד בכלל". "לעולם" כולל גם את מלך המשיח. שניהם מסבירים, כל אחד בצורה אחרת, שהפסוק השני – "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם" – זה יעוד משיחי, שגם בימות המשיח צריך באופן מיוחד להדגיש ולדרוש את ה"לא תדרוש שלומם וטובתם" (והא בהא תליא). [השלמה: המהר"ם אומר על "לא תדרוש שלומם וטובתם וגו'" שבלעם אמר פסוק זה, כי כתוב קודם שה' לא שמע בקול בלעם. מאד קשה להבין את זה. עכ"פ, כך הוא מסביר את המסורה על שני "לעולם" – בלעם הוא הלעו"ז של משה, בו נאמר "וגם בך יאמינו לעולם". בעל הטורים כותב: "לעולם. ב' מלאים הכא ואידך לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם. וכן יש במדרש לימות המשיח יבא משה ויוליך עמו דור המדבר. וכן בא להזהיר בעמוני ומואבי שלא נדרוש שלומם וטובתם לעולם".]. בכל אופן, זה היה רק מאמר מוסגר להדגיש שב"וגם בך יאמינו לעולם" זה "לעולם" מלא, "עד ועד בכלל". כל מה שקשור למתן תורה זה נצח, לעולם (אם היה כתוב כאן "לעלם" חסר, כמו למשל בסיום שירת הים "הוי' ימלך לעלם ועד" = שלום = לנצח נצחים, והוא שם הוי' המשיח בתורה, כמבואר במ"א, אזי "וגם בך יאמינו לעלם" היה עולה משיח. אך עכשו שכתוב מלא, "וגם בך יאמינו לעולם" = 364 = דוד פעמים הוי' = יעקב יעקב = יוסף יצחק = משיחו, תבה שמופיעה ז פעמים בתנ"ך. היות שיש כאן דגש על "לעולם" מלא, ראוי גם לחשבו במילוי: למד עין וו למד מם = שע נהורין. פעמיים לעולם מלא במילוי = שעשע, סוד "ואהיה שעשעים יום יום" של מתן תורה, וד"ל. לעולם [176] יחד עם המילוי [370] = 546 = יעקב יעקב יעקב, "שלם וחצי" ביחס ל"וגם בך יאמינו לעולם"!).

אמרנו את זה כי החרות הנצחית, לעולם ועד, זה דווקא בשבועות. ראשית החרות היא כאשר יוצאים משעבוד פרעה מלך מצרים, בחג הפסח, יציאת מצרים, אבל תכלית ושלמות ונצחיות החרות, לעולם ועד, זה "חרות על הלחת", "אל תקרי 'חרות' אלא 'חרות', שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, שנאמר 'וממתנה נחליאל ומנחליאל במות'". אלו שלש מדרגות, שיש עליהן הרבה דרשות, ונאמר אחת בקיצור.

מתנה זו תודעה בנפש שה' נותן לנו מתנה, "זמן מתן תורתנו" – "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חמדה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה, שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי על תעזובו'". ה' נותן תורה. מתודעה של מתנה צריך לעלות לתודעה של "נחליאל". נחליאל זה כבר בן שיורש את אביו, שנוחל את הנחלה. מתנה אפשר לתת לכל מי שמוצא חן, אבל נחליאל זה כבר ירושה שלמעלה ממתנה – הבן עומד במקום האב ממש, הוא הוא האב (למתנה יש הפסק ו"ירושה אין לה הפסק"). ב"נחליאל" ישראל וקוב"ה כולא חד ממש (חז"ל דרשו נחליאל שנחל אל ממש, ודוק). במתנה הקב"ה נותן לנו תורה, מתנה (בזכות עשותנו את עצמנו הפקר כמדבר – "וממדבר מתנה"), אך התחלת העילוי, התלוי בעסקנו בתורה הניתנה לנו, היא ממתנה לנחליאל. אחר כך השיא הוא "ומנחליאל במות" ("כיון שנחל אל עולה לגדולה") – במות זה שליטה בעולם, "רמתא" בת"א (וראה שם שעיקר העילוי הוא דוקא עלית הבאר לבמות, הרי כך תרגום הפסוק כולו: "ומדאתיהיבת להון נחתא עמהון לנחליא ומנחליא סלקא עמהון לרמתא", ודוק), וראה בהעמק דבר שעלית הבאר לבמות הוא דרך נס והוא כבוד גדול לה' ולישראל בעולם.

כאן הסדר בעבודה הפנימית הוא דוגמה של הכנעה-הבדלה-המתקה. תודעת המתנה זה שגם שאיני בדיוק ראוי למתנה זו הקב"ה "חונן לאדם דעת", נותן לנו את התורה במתנת חנם (בזכות עשותנו את עצמנו כמדבר כנ"ל). תודעת מתנה זו הכנעה בנפש. תודעת נחליאל זו הבדלה – אני יהודי, בן של ה', מגיע לי, אני יורש, נוחל. אחרי ההתעצמות הפנימית – שנקראת הבדלה בלשון מורנו הבעל שם טוב – תכלית הכוונה שעם ישראל יקח את ה"כלי חמדה" שהקב"ה נתן להם והנחיל להם, ועם ה"כלי חמדה" "יתקן עולם במלכות ש-די". בשביל זה צריך לשלוט – זה "במות", זה העילוי הסופי, להצליח לתפוס את השלטון על מנת "לתקן עולם במלכות ש-די", הכל מתוך התורה.

נקח דוגמה מעשית בנוגע למבנה הזה, המבנה שכעת יושבים בו: קודם צריכים לקבל את המבנה כמתנה מהשמים. ה' נתן מתנה, וכל הנותן בעין יפה הוא נותן – ה' נתן מתנה בעין יפה, בנין יפה ורחב. אבל אם זה רק מתנה אולי יכול להיות ערעור, כולי האי ואולי. אבל ברגע שמתעצמים זה "נחליאל" – ברגע שזה הופך להיות נחליאל לא יקרה לזה שום דבר. זה חי וקים, יושב לעולם ועד, ולאף אחד אין חלילה וחס כח לנגוע כאן. אבל זה עדיין לא תכל'ס, שיהיה בנין עדי עד שאף אחד לא יעיז לנגוע בו. מהמקום הזה צריך לצאת "במות" – לצאת שליטה בארצנו הקדושה. השלטון צריך לצאת מכאן. ואם השלטון עוד לא יצא מכאן, אז אולי לא עשינו כלום, בגלל שזו תכלית הכוונה – "במות". במות זה 'על הגובה' לגבי כולם. זה המסר המשולש – הרי כל מה שקשור למתן תורה זה "אוריאן תליתאי", תורה משולשת. גם כאן יש שלש דרגות של עליה – "כל מי שעוסק בת"ת הרי זה מתעלה, שנאמר 'וממתנה נחליאל ומנחליאל במות'". צריך להזהר – מה שהוא לא מביא בפרק קנין תורה – שלא להתגאות, שזה ה"גיא" ("ומבמות הגיא"). אם מתגאים חלילה וחס – נופלים. הכל זה להרבות בכבוד שמים על ידי שכל הזמן אני ממעט בכבוד עצמי (כלשון המפורסם של רבי נחמן). זה ה"במות" באמת (והקשר המיוחד לתלמוד תורה, י"ל בדרך מליצה ש"במות" היינו לשון רבים של "במה" וגם של "בם": "ושננתם לבניך [בחינת נחליאל] ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" – מי שמקיים את כל הבמ-ות שבפסוק זה עולה לגדולה ושולט, מכח התורה, על כל המציאות כולה).

[השלמה: אמרנו בפשטות ש"במות" זה שלטון. זה מובן, אבל צריך להדגיש שהמלים האחרונות של משה רבינו הן "ואתה על במותמו תדרוך". יש את הבמות של אומות העולם, ותכלית ברכת משה רבינו שאנחנו נשתלט ונדרוך על הבמות שלהם. מי שדורך על הבמות שלהם הוא בבחינת במות, על דרך "אשירה להוי' כי גאה גאה" – ד"אתגאי על גיותניא וגיאותא דליה היא". יש זוגות של 13 ו-7, וכאן שתי המדרגות הראשונות – מתנה נחליאל (הכנעה-הבדלה, "אור המאיר לעצמו") – הן כפולת 13, יג פעמים מח, ורק במות עולה ז פעמים סד (= כבוש חזקה, מספר שדרשנו הרבה, ועוד הוכחה שזה ענין של שלטון על אומות העולם, בארצנו הקדושה [שעתידה להתפשט בכל העולם כולו]). כשמחברים את הכופלים – מח (ג פעמים טז) ועוד סד (ד פעמים טז)– זה חוזר להיות כפולת ז, ז פעמים טז, העולה יבק (= הוי' אלהים, וכו').

הכל קשור לתורה – "כל מי העוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה" – ובמשנת "חביב אדם... חביבין ישראל... חביבין ישראל..." זה השלב האחרון. כל שלש הבחינות קשורות ל"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה". לפי זה השלישיה כאן זה האדם-ישראל-ישראל שבתוך ה"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה", חש-מל-מל שבהמתקה. הסברנו שה"כלי חמדה" גופא הוא בשביל להשתלט על המציאות החיצונית ולתקן אותה. "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" זה אנחנו, כמו "נחליאל". מתנה – שכנגד "חביב אדם" – עולה יא פעמים אדם (רו"ס מה, אדם, והאמצע – תן – עולה י"פ מה). כאן זה ה"אתם קרויים אדם" – האדם הישראלי שמקבל את ה"תורה אור" ("וממתנה [נחליאל וגו']" = ישראל). או, אפשר לומר, זה האדם הישראלי בתהליך הגיור – בדרך לקבל את התורה (שעושה את עצמו כמדבר, בהכנעה גמורה, כגר הבא להתגייר – "וממדבר מתנה"). פשיטא שה"נחליאל" זה ה"בנים" שבתוך ה"כלי חמדה", ואחר כך ה"במות" זה עיקר הישראל שבישראל – "לתקן עולם במלכות ש-די".]

נחזור ל"חרות": לכאורה "זמן חרותנו" זה פסח, אבל כאן כתוב "'חרות על הלחת', אל תקרי 'חרות' אלא 'חרות', שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". בחג הפסח עדיין אין תורה. יש כמה מצוות כדי שתהיה איזו אתערותא דלתתא כדי לזכות לנסים ונפלאות של יציאת מצרים, אבל זה עדיין לא תורה. מה שמייחד את החג הזה, חג שבועות, זה תורה. נתבונן רגע בשתי המלים – חרות (שמתחילה מפסח ונגמרת בשבועות) ותורה. יש יחס בולט ויפה בין שתי המלים – חרות ותורה – בשתיהן יש אותיות רות. בחג השבועות קוראים מגילת רות, אז כולנו גרים שמקבלים את התורה. חרות זה ח-רות ותורה זה ה-רות (מהסוף להתחלה). אז חוץ מזה שיש שם רות (קשור ל"לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם", "'מואבי' ולא מואבית"), בעיקר מענין כאן שיש בחרות ח ובתורה ה במקום ה-ח. פגשנו את זה בפסח, שזה כל ההבדל בין חמץ למצה, כמבואר בכל הספרים הקדושים. בחמץ ה-ח בראש ובמצה ה-ה בסוף, כמו כאן – חרות עם ח בראש ותורה עם ה בסוף.

אבל, לכאורה זה הפוך על הפוך, כי בספרים הקדושים מסבירים שה-ח של חמץ זה גבהות, זה השאור שבעסה, ואילו ה-ה של מצה זה בטול ושפלות, ענוה. למצה אין שום גבהות, כולה בטלה, לכן יש לה ה. החמץ כולו גבהות, לכן יש לו ח. על פי פשט חג הפסח הוא "זמן חרותנו", הוא החרות – הכל הולך אחר הפתיחה. זה חידוש שאומרים חרות גם בשבועות, אבל הפשט שחרות זה פסח, ואילו הפשט של שבועות זה תורה. זה הפוך על הפוך, שהרי כתוב בשבועות "חמץ תאפינה" – כל הענין של שבועות שחמץ הופך להיות מצוה. אז הנה, יש פה שתי מלים חשובות ביותר, שממש מהוות צמד של מלים – חרות זה ח-רות ותורה זה ה-רות, ואיפה שהייתי חושב שצריכה להיות ה-ה נמצאת ה-ח ואיפה שהייתי חושב שצריכה להיות ח נמצאת ה-ה.

נאמר את הווארט הזה בקיצור: זה עוד ראיה למה שדובר בסעודת משיח – מי שהיה או מי שקרא את זה – שלמרבית הפלא, השרש הנעלם של החמץ של הקדושה הוא דווקא בחג הפסח. מה שעתיד להיות "יש מאין" נמצא כבר בתוך האין של המצה, כבר יש שם את שרש החמץ של הקדושה. כשעושים את המצוות של החג, החל מ"כולנו מסובין" בליל הסדר – הרי זה דרך חרות, ודרך חרות זה ישות. לכאורה חרות זה באמת ישות, זה באמת חמץ, להרגיש 'אני בן חורין', 'עם חפשי בארצנו', יש בזה ישות, איך זה הולך דווקא עם פסח, שהכל בטול?! לפי האריז"ל ארבע הקושיות הן כנגד ארבעת העולמות ממטה למעלה, ודווקא השאלה של "מסובין" – עיקר תחושת החרות (אפילו הפגנת החרות) – היא בעולם האצילות. בעולם האצילות הכל בטל, ואם יש שם ישות זה רק ישות של הקב"ה. עולם האצילות הוא בחינת אין לגבי העולמות התחתונים. בכל אופן, הדבר הזה שחרות עם ח זה ה"זמן חרותנו" של פסח זה מחזק מה שדברנו שבעצם החמץ מתחיל מהמצה. אבל כאן, בחג שבועות, יש התכללות – הכל הוא בדרך התכללות, כל דבר בקדושה צריך התכללות, את שתי הבחינות יחד – שהעיקר זה "חמץ תאפינה", שהחמץ מתקדש ומצווים אנו להביא דווקא חמץ, אבל בשביל לקבל את התורה צריך להיות בתכלית הבטול. תורה אומרת בטול, וכתוב שאפילו הגימטריא של תורה היא יג פעמים בטול. כמו שנמשיך להסביר בע"ה, כדי לקבל את התורה צריך לומר "נעשה ונשמע" – אין לך בטול יותר מ"נעשה" לפני "נשמע". זה נקרא בטול לבעל הרצון. אם הייתי מתחייב לעשות רק מה שאני שומע זה גם בטול, אבל בטול לרצון הגלוי, ואילו מה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע" זה בטול מוחלט לבעל הרצון. זה ה-ה של התורה. הכל צריך להיות דבר והיפוכו.

נסיים שיחה זו בעוד ווארט אחד: כתוב שהתורה ניתנה על ההר הכי נמוך, הר סיני. זה הר, אבל נמוך – "מכיך מכל טוריא". מסבירים – גם אדמו"ר הזקן – שבעבודת ה' זה ה"שמינית שבשמינית גאוה" שצריך להיות לתלמיד חכם. אם כי הרמב"ם פוסק לא מיניה ולא מקצתיה, בכל אופן בכל הספה"ק כן מביאים את הדעה של "שמינית שבשמינית" – צריך להסביר זאת, אבל זה כך – ומסמיכים את זה על הר סיני. הוא בכל זאת הר, עם הגבהה. התורה נתנה בכללות במדבר, מקום הפקר ומסירות, אבל על הר. זה על הר, אבל הנמוך שבהרים – צריך התכללות. איך נוכל לומר שלגמרי "אלו ואלו דברי אלהים חיים". לכאורה יש כאן שתי דעות הפוכות. אפשר לומר שאצל תלמיד חכם אמיתי גם הגאוה שלו היא בטול – כמו ה"מסובין" באצילות. נחדד את זה עוד קצת. הבעל שם טוב אמר בסוד פרה אדומה שכל דבר יזום בעבודת ה' צריך קצת גבהות בהתחלת המעשה. אם אין לי שום גבהות איני יוזם מצות ומעשים טובים, לא לומד תורה – כלום. צריך שמינית שבשמינית גאוה בשביל ליזום, אבל בסוף צריך בטול מוחלט – לא לזקוף שום דבר, שום זכות, לעצמי. אם אני זוקף משהו לעצמי זה "ואתה תשופנו עקב" – בסוף המצוה בא הנחש ונושך אותי, אם יש לי סיפוק. כך הבעל שם טוב מסביר, אבל נתחיל מהתחלה – כדי ליזום משהו בחיים צריך מינימום של גבהות, שמינית שבשמינית.

מה זה תלמיד חכם אמיתי? כמו שאמרנו קודם את הווארט של רבי נחמן – רק להרבות בכבוד שמים על ידי שהוא ממעט בכבוד עצמו. בשביל ליזום פעולה – כמו תפיסת שלטון, שאמרנו קודם על "במות" – שהמטרה האמתית שלי בלב היא שאני קנאי להרבות בכבוד שמים (כל יהודי קנאי בלב), חייב להיות "הוי' מלך", חייב להיות "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". בשביל זה, שיהיה רק ה', ולא אהיה איזה מפסיק – קצר – בזרם המלוכה של הקב"ה עלי ארץ, צריך להוציא את עצמי. זה תרתי דסתרי – מחד אני צריך ליזום  משהו על מנת להמליך את ה', ואם אין שום גבהות לא אזום כלום, ומצד שני אני צריך להוציא את עצמי לחלוטין מן התמונה. מה זאת אומרת? שכל הגבהות, כל השמינית שבשמינית, זה המינימום של גבהות שאני זקוק לה כדי ליזום פעולה כזאת שתרבה בכבוד שמים ותשפיל את עצמי עוד יותר.

נאמר את זה בצורה משוכללת יותר: אני בכלל לא בטל, אבל גם צדיק שבטל – אפשר לחשוב שהוא גארנישט, אבל כמה שאתה אין אפשר להיות עוד יותר אין. בשביל זה צריך קצת ישות, כדי שתעשה משהו שתהיה עוד יותר אין. צריך ליזום משהו בשביל ה', שיהיה יותר יש, כדי שאתה תהיה יותר אין. אבל בשביל זה צריך להיות יש – זה תרתי דסתרי. כל הזמן להגביה את עצמי כדי להמליך את ה' יותר – זה הסוד של מתן תורה על הר סיני – כדי לאפס את עצמי, לאיין את עצמי, יותר. זה נקרא "רישא דאין" – התענוג, הכיף, של היהודי הוא להתאיין, ואין לדבר סוף. כתוב שתענוג תמידי איני תענוג – לכן להיות כל הזמן אין זה שעמום, שעמום זה שגעון. לכן צריך לשמור את רעננות האין, כל הזמן להיות יותר אין, ובשביל זה צריך לעשות משהו – וכל מה שתעשה זה ישות. תלמיד חכם אמיתי יכול להבין את הפרדוקס הזה. זה ה"שמינית שבשמינית", ולפי זה לא רק שלא סותר את ה"לא מיניה ולא מקצתיה", אלא ה"שמינית שבשמינית" היא היא הדרך להגיע כל פעם יותר ל"לא מיניה ולא מקצתיה".

עד כאן הפרק הראשון, שנסיים בגימטריא: חרות (= 614 = חכמה בינה דעת = תדיר = יוסף שביוסף, לא זכינו להיות כאן ביסוד שביסוד, זו השלמה) תורה (= 611) = 1225 = לה ברבוע (סימן של שלמות) = מט במשולש, שלמות ספירת העומר (= "ספר תולדת אדם", כפי שדובר בשביעי של פסח). הקב"ה הוא המשלים את היום החמישים, באתערותא דלעילא. ושוב, החרות מתחילה ב"זמן חרותנו" ומגיעה לשלמות במתן תורה, "חרות". אם נעשה עוד כוונה קטנה על פי סוד – ההבדל בין "חָרות" ל"חֵרות" הוא בניקוד, ולפי קבלה קמץ הוא בכתר וצירה בבינה. יציאת מצרים זה "עלמא דחירו", יציאה מיסוד אמא, אבל מתן תורה זה כתר – לקבל כתר תורה – שזה חָרות בקמץ. רק חז"ל מחברים יחד, וידוע הכלל שכל פעם שכתוב "אל תקרי" אז "אלו ואלו", שניהם נכונים, ולכן "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, שנאמר 'וממתנה נחליאל ומנחליאל במות'", כן תהיה לנו.

ננגן משהו שמח.

לחיים לחיים! "דוד מלך ישראל חי וקים"!

ג. "הכל מודים... דבעינן נמי לכם"

יש גמרא במסכת פסחים (סח, ב): "אמר רבי אלעזר הכל מודים דבעצרת בעינן נמי 'לכם'". ידוע שהרבי מביא מרבי מרדכי מנדבורנא, מאד בהערכה, ש"נמי לכם" עולה קץ (נמי = ק ולכם = ץ) ו"בעינן" לשון בקשה – לכן "הכל מודים דבעצרת בעינן נמי 'לכם'" פירושו שעצרת זה זמן שמבקשים את הקץ, את ה"תורה חדשה מאתי תצא". הדעה הראשונה שם היא דעת רבי אלעזר, ש"הכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם" – שהאדם צריך גם להנות, זה הפשט (כמו שהיו שיעורים בחדשים האחרונים על הנאה – מצוות להנאה ניתנו או מצוות לאו ליהנות ניתנו). אם כאן "הכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם" – כאן צריכים להנות. אחריו בא רבה ואומר ש"הכל מודים דבשבת בעינן נמי לכם". זה יותר חידוש, כי שבת כולו "קדש להוי'", ואעפ"כ "בעינן נמי לכם". יש קשר, כי "לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה" – מתן תורה שייך לשבת. קודם כל כתוב "הכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם" ואחר כך רבה אומר כך על שבת. נשים לב לביטוי, "הכל מודים" – כמו "מודים חכמים לרבי מאיר" – ולפי הווארט שזה זמן מסוגל לבקש את הקץ, אז "הכל מודים", הכל בדרך של הודאה למעלה מטעם ודעת. אחר כך בא רב יוסף – שעצרת היא חגו המיוחד, לפי המשך הסוגיא (אבל לא יכול לומר על עצרת, כי את זה כבר אמרו) – ואומר "הכל מודים דבפורים בעינן נמי לכם". אם איני יכול לומר עצרת, כי כבר אמרו, אז אוסיף עוד משהו – פורים. כולם מודים שימי הפורים הם ימי משתה ושמחה, דווקא "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", כן תהיה לנו.

אם כן, יוצא שיש שלשה זמנים – שבת כל שבוע, ושני חגים – שסגולה לבקש בהם את הקץ, לפי הווארט הזה. החל מעצרת, כדברי רבי אלעזר, דרך שבת, כמאמרו של רבה (מבואר במ"א ששבת פורים = אמונת ישראל, כאשר עצרת, זמן מתן תורתנו, היא סוד אמת, "אין אמת אלא תורה" – הכל בסוד "איהו אמת ואיהי אמונה", וד"ל), ואחר כך רב יוסף (החבר של רבה, כדלקמן) שאומר על פורים. אומר לרבה חברו – אתה אומר שבת ואני מוסיף פורים. כשלמדנו על רבה – וצריך ללמוד עליו יותר – רבה שייך לשבת. ודאי שכל אחד שאמר את המימרא שלו שייך לאותו יום. כמו שנראה, רב יוסף שייך לפורים, וגם תיכף – בהמשך הסוגיא – שייך לעצרת (סוד מעשה מרכבה, שהיה בקי בו כדלקמן, שמרכיב יחד האמת דעצרת עם האמונה דפורים). עד כדי כך, שאם יש 'גבור' של חג שבועות, "זמן מתן תורתנו" – כפי שאנו נוהגים לייחד 'גבורים' כל פעם – פשיטא שזה רב יוסף. אצלנו החסידים, 'ער איז דאס', זה הבעל שם טוב – "וגם בך יאמינו לעולם" לפי פירוש האבן-עזרא כפי שהסביר אדמו"ר הזקן – אבל בגמרא זה רב יוסף (בגימטריא משיח). רב יוסף בסוף הוריות נקרא סתם "סיני". "משה קבל תורה מסיני" – משה קבל תורה מרב יוסף. יש עוד חכמים שהיו בבחינת סיני, אבל הוא העיקרי. חברו רבה נקרא עוקר הרים והוא סיני – הוא בקי במשניות וברייתות (רב יוסף סיני רבה עוקר הרים = 1326 = 26 פעמים 51 [= 13 פעמים 102, אהבה פעמים אמונה], משולש 51, ועולה "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום").

נוסיף לזה עוד רמז, ש-יצחק אבינו אותיות קץ חי, ודורשים ארבע אותיות שמו – י על שם י נסיונות בהם נתנסה אברהם אבינו, ובזכות זה זכה להוליד את יצחק (גם בזכות הנסיון האחרון, כשיצחק כבר היה בן 37, הקב"ה יודע בראש מה יהיה בסוף – בעיקר בזכות נסיון זה, בו נפעלה התכללות אברהם ויצחק); צ שנים של שרה אמנו; ח על שם שהוא הראשון שנמול ל-ח ימים, הקיום המלא של ברית המילה עם הקב"ה; ק שנים של אברהם כשיצחק נולד. זה לפי הסדר של יצחק, אבל לפי הסדר של קץ-חי – בחלוקה לשתי מלים – זה אחרת. קץ יוצא הרבה יותר מכוון, כי זה עצם הזיווג של אברהם ושרה – ק שנים של אברהם ו-צ שנים של שרה. זאת אומרת שלבקש את הקץ זה לבקש את הזווג של אברהם ושרה. "הכל מודים דבעצרת ובשבת ובפורים – דבעינן נמי לכם", שמבקשים את הקץ. אחר כך חי, ח ימי הברית ובסוף י נסיונות אברהם. ה-קץ היינו שנות אברהם ושרה בזמן התולדה של זיווגם.

[השלמה: קץ – זיווג אברהם ושרה, ק-ץ (וזה נכון בכל הדרגות של "בעינן נמי לכם"). "נמי לכם" זה שגם אתם צריכים להנות מזה, וההנאה היא ה-צ של שרה, ה"לכם". כל מה שניתן להנאה זה אמא בכללות (יש שבעה לשונות של הנאה, אבל עיקר קבלת ההנאה זה מצד אמא, ובסוד גילוי עתיקא, תענוג, באמא) – זה בחינת שרה. אבל ה"נמי" זה ההשגה שצריך את ה"לכם", הברקת אבא שצריך גם את אמא, שאברהם צריך להזדווג עם שרה. "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי" – הוא אבינו לע"ל, אבל צריך כל הזמן זיווג חדש של הקץ כדי להוליד אותו. זיווג הקץ לפני כן, זיווגי אברהם ושרה לפני לידת יצחק, וכן זיווגיהם לאחר לידת יצחק, היו להוליד גרים והרהורי תשובה. שרה גם חופפת כל הזמן את הראש של אברהם, מבררת גרים, וגם התשובה תלויה בה, הרי היא בחינת בינה (יתרה ניתנה באשה), עליה נאמר "ולבבו יבין ושב ורפא לו".]

אם יש שלשה זמנים ש"הכל מודים דבעינן נמי לכם" זה כנראה שלשה קצים – שלשה סוגים של קץ, בעצרת בשבת ובפורים. יש קץ שצריכים לבקש בעצרת – עניני דיומא שלנו – קץ שצריכים לבקש בשבת, וקץ שצריכים לבקש בפורים. אף על פי שזמנים אלה כל אחד בזמנו, אבל בפנימיות כל אחד נמצא תמיד. כתוב בזהר שת"ח נקרא כל השבוע שבת, ואצל חסידים 'א גאנץ יאר פורים' – כל השנה פורים – וכעת נאמר שאצל רב יוסף כל הזמן עצרת. צריך את הבחינות האלה כל הזמן.

נתחיל משבת, הכי קל – זה הקץ של רבה, "הכל מודים דבשבת בעינן נמי לכם". זה ה"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". זה האלף השביעי, "וחד חרוב", יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. זה הקץ של שבת. לפני כן יש עוד שני קצים – הקץ של ביאת המשיח, הקץ המידי, "אחכה לו בכל יום [ובכל רגע] שיבוא". צריך לחשוב מתי מבקשים את הקץ הזה של ביאת המשיח "היום", 'היינט', 'נאו', תיכף ומיד ממש. אבל לפי הרמב"ם הקץ של ביאת המשיח 'נאו' – הוא פוסק כשמואל, ש"אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" ("ומנחליאל במות" כנ"ל). הוא פוסק שאין שינוי בטבע, אבל הרבי מסביר שהרמב"ם סובר שיש שתי תקופות בימות המשיח – בתקופה הראשונה אין שינוי בטבע ו"אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד", ויש קץ של שינוי העולם, "וגר זאב עם כבש כפשוטו", ועד לשינוי הכי עיקרי בטבע העולם, תחית המתים. כידוע שתחית המתים היא לפני שבת – כמו שאדם הראשון נברא ביום הששי, לפני שבת, כך תחיה"מ היא באלף הששי, לפני שבת. לא נגיד את זה, אבל אמרנו שברור שהקץ שמבקשים בשבת הוא הקץ של "יום שכולו שבת", אבל יש קץ של ביאת המשיח תיכף ומיד ממש, ויש קץ של שינוי הטבע של העולם הזה, עד לשינוי הכי גדול של תחית המתים, שחל עדיין בסוף האלף הששי.

שלשת הדברים ש"בעינן נמי לכם" – הכל הנאה. ידוע שיש התכללות של ג' הבחינות בשבת. יש מעלי שבתא, כנגד ימות המשיח, ויומא דשבתא כנגד תקופת הנסים עד תחית המתים, ורעוא דרעוין שאז "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" ו"עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה". לכן רבי אברהם אבולעפיא כותב על זה שכתוב – "אכלהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאוהו בשדה" – ש-היום בגימטריא אין, ומוסבר אצלנו ש-אין זה הנאה, אלו שלש דרגות של הנאה. זה להסביר קצת בפנימיות את שלש הדעות – הכל כאן הלכה, זה לא מחלוקת, כל אחד מוסיף על הקודם. עצרת ושבת ופורים הכל מודים דבעינן נמי לכם – מבקשים את הקץ.

[השלמה: אמרנו ששבת היא כנגד "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", סוד הקץ, והשארנו את פורים ועצרת 'פתוח'. זה די פשוט, כי כתוב אצלנו שפורים הוא בחינת תחית המתים (על פי זה שרבה שחט את רבי זירא והחיה אותו) – זה שינוי הטבע. לפי זה עצרת זה ביאת המשיח. לכן את המאמר "בעינן נמי לכם" מזכירים בדרך כלל דווקא ביחס לעצרת, ולא לגבי שבת ופורים. לפי הווארט הזה יוצא יפה, שזה ה"אחכה לו בכל יום שיבוא", וזה עיקר ה"בעינן" – שצריך לבקש משיח (כפי שהרבי מביא מר"מ מנדבורנה).

לקמן, בפרצוף של רב יוסף, עצרת זה הדעת, וגם משיח זה הדעת, כפי שהרמב"ם מסיים הלכות משיח ב"כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". פורים זה רדל"א, וכנראה ששבת זה מה שרדל"א הופך להיות תענוג (אמונה זה תענוג עתידי, וכשמתגלה הופך לתענוג – בפורים זה עדיין תענוג עתידי, תחית המתים, אבל בשבת זה הופך להיות תענוג מורגש; זה כביכול ירידה, אבל זה לא ירידה אלא אדרבה הגילוי של 'הוא הוא'). זה אומר שביאת המשיח שלא מכריחה שינוי בטבע בכלל זה תורה. כפי שיתבאר, עצרת זה גם דעת וגם רצון (תורה ומצוות) – זה מה שמשיח יכוף כל  ישראל ללכת בדרך התורה, שזה בלי שינוי הטבע. בשביל תלמידי החכמים של הדור כתוב שהמשיח יכניס בהם בטול – שזה חכמה – אבל בעצם הוא ילמד את העם דעת ותורה, "תורה חדשה מאתי תצא". לא צריך בשביל זה לחכות לתקופה הנסית. אדרבה, זה נקרא שמשיח הגיע, והראיה לכך – שזה כבר התחיל מהבעל שם טוב. מה שהתחיל זה התורה החדשה, "עצרת". זה גם קשור לכך שהיארצייט של הבעל שם טוב בשבועות. זה גם תורת משיח וגם מה שהוא כופה בדרכי נעם את כל העם לקיים את המצוות – הכל בחינת עצרת (ובסוד "זה יעצור בעמי"). כאילו שלע"ל גם יהיה סדר של כפה עליהם הר כגיגית, עצרת, ואחר כך "הדר קבלוה" – בחינת פורים – בתחית המתים. פורים זה מה ש"משה קבל תורה מסיני" – לבדו – כשמגיע לכולם, "וקבל היהודים" בלשון רבים. כך לע"ל, יש את ההתגלות של משיח בהתחלה, הוא לבדו המשיח, ועם שינוי הטבע כולם נעשים בחינת משיח – "הדר קבלוה". אחר כך כל זה נכנס לאלף השביעי, "יום שכולו שבת".]

ד. "עגלא תלתא"

אבל אחר כך הגמרא ממשיכה ואומרת על רב יוסף, דסליק מיניה, שאמר על פורים – שכל שנה כאשר היה מגיע עצרת רב יוסף היה שמח במיוחד, והיה מבקש מבני ביתו "עבדי לי עגלא תלתא" – תכינו לי סעודה גדולה ושמחה עם עגלה משולשת. כמו שנסביר, כל התורה משולשת – "אוריאן תליתאי" – ו"הכל הולך אחר הפתיחה", איפה ה'משולש' הראשון בתורה? שרש שלש מופיע הרבה בתורה, אבל הדבר המשולש הראשון זה בברית בין הבתרים – "קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש" – שלש פעמים משולש (כמו באוריאן תליתאי, שכל חלק מתחלק לשלש). יש בזה שלשה פירושים (יש יותר, אבל שלשה עיקריים בפשט) – רש"י אומר ש"עגלה משלשת" זה שלש עגלות, כנגד שלשה סוגי קרבנות, האבן-עזרא כותב שזה עגלה בת שלש, והרד"ק כותב שזה שלישי לבטן. אפשר לכוון את שלשת הפשטים – כל אחד זה פשט, מה זה "עגלה משלשת" – כנגד חב"ד: לומר שהאבן-עזרא מגדיר את מהות העגלה, שהיא-היא משולשת – זה בחכמה, מהות. הרד"ק אומר שהעגלה שלישית לבטן האמא, כמו שכתוב על התורה שניתנה "על ידי תלת" – או על ידי שלשה, משה אהרן ומרים, או על ידי משה שהוא שלישי לבטן. את פירוש הרד"ק – שלישי לבטן האם – נשים כנגד בינה-אמא. רש"י אומר שזה שלשה עגלים – זה הדעת, שכוללת את כל השלשה.

[אם כבר אמרנו את זה, נאמר פירוש מאד נחמד, שנוגע גם למחקר של המכון התורני שלנו כאן ב"עוד יוסף חי" – פירוש המשך חכמה. צריך להדפיס את זה באותיות גדולות ולתלות את זה על קיר הישיבה, ומצוה לתלות את זה בעוד מקומות. המשך חכמה מסביר למה צריכים שלשה עגלים (כפירוש רש"י, פירוש חז"ל) – וכך שלש עזים ושלשה אילים:

"עגלה משולשת" - יתכן כי אדם הראשון המשילו הקב"ה על הצומח לאכלו ולכלותו לצרכו והקריב קרבן, ולנח התיר הבע"ח לכן הקריב קרבן, ולאברם נתן עשר אומות לצרכו לכן צוהו להקריב שלשה קרבנות נגד חי, צומח, ומדבר, והבן.

הוא אומר שה' התיר לאדם הראשון לאכול רק את הצומח, ולכן הביא קרבן תודה – לא מגיע לי כלום, וה' נתן לי לאכול-לכלות את הצומח, אז מגיעה לו תודה. צריך להביא לו קרבן. אחר כך ה' נתן לנח לאכול את החי, אז מגיע לו עוד 'דאנק' – דאנק דיר גאט, תודה רבה לך ה', שנתת לי גם לאכול בשר – מגיעות שתי תודות. לאברהם אבינו, היהודי הראשון, ה' נתן גם את הגוים לצורכו, להשתמש גם במדבר – אז הוא מביא שלשה קרבנות. זה משך חכמה – מצוה לפרסם (אברהם מקבל את הגוים לצורכו, ועל פי ההשוואה לחי ולצומח אפשר 'לאכול' אותם איך שאתה רוצה – צלי, מבושל, כבוש...). לכן אנחנו, היהודים, צריכים להביא שלשה קרבנות – כנגד מה שהקב"ה נתן לנו, על ידי אדם את הצומח, על ידי נח את החי, ועיקר החידוש שלנו, על ידי אברהם, את הגוים. אומר שכתוב כאן זה כי זה החידוש של ברית בין הבתרים, שה' נותן לצורכו של אברהם אבינו עשרה עממין – 'לאכול' אותם כרצונו. לכן צריך להביא הכל משולש. לפי הווארט הזה, גם זה שהתורה משולשת קשור לכך – אדם, נח, אברהם. יש בזה דבר יפה, גימטריא שהוא לא מביא – אדם הוא משולש ט, בתוספת נח זה כבר לא משולש, אבל כשאני מוסיף גם אברהם (עוד רמח, אם כי בברית בין הבתרים עוד לא נקרא אברהם, אבל זה שמו האמתי, שם העצם) זה עולה 351, משולש של 26. אמרנו שיש הרבה שלש בתורה, אבל שרש שלש שמופיע בפעם ה-26 זה "קחה לי [= משולש טוב, 153, 351, משולש הוי', שבמספר קטן = טוב, בהיפוך ספרות] עגלה משולשת". לפי פירוש המשך חכמה המשולש כאן כנגד אדם-נח-אברהם, המשולש של 26.

מה זאת אומרת לגבי ה'חקירה' שמתנהלת כאן בישיבה ביחס לנושאים בספר "תורת המלך" (שמה שהיו כמה בקורות מטעמים שונים, בפנימיות, זה לא בגלל כל מיני משפטים אלא בגלל סברות עמוקות בנגלה)? איך נסביר את איסור הריגת גוי לפי זה? הוא אומר שלאדם הראשון ה' נתן את הצומח, לנח את החי ולאברהם את המדבר-הגוים. צריך לומר שזה דומה, שזה היינו הך. למשל, ה' נתן את הצומח – אני יכול לעשות איתו מה שאני רוצה? אני יכול לאכול, אבל יש לי הגבלה מסוימת? גם אצל החי, יש לי איזה הגבלה לגבי השחיטה? ולגבי השימוש במדבר? לכאורה ההגבלה היא רק אחת – איסור "בל תשחית". שאם איני צריך לאכול את זה – זה השחתה. הבעל שם טוב, בעל ההילולא של שבועות, מאד הקפיד על בל תשחית. עד כדי כך שאמר שלא רק שאסור להשחית דבר אלא שגם לא צריך להזיז משהו – את הפאנטופל שלי ממקומו – אם זה לא לצורך. זו ההכללה של בל תשחית. כמו שלכל צמח בעולם יש איזו תכלית – ה' הרשה לי להשחית לצרכי, אבל אם לא אז לא. כך גם דבר חי. זה עולם של הקב"ה, לכן גם צריך לומר ברכה. איזו ברכה אומרים על הגוי? הקב"ה נתן לי את זה, אבל לא בדרך של גזל. אם אני אוכל את זה בלי לברך אני גוזל, אבל אם אני מברך – הקב"ה הרשה לי (ויש לדרוש "עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותר וגוזל", מתי מותר לי לאכול את כל השלישיות הנ"ל, אם זה לצורך, סוד "תר" [לשון מותר, היינו כשזה לצורך], ואם אני מברך את ה', ולא נהנה בדרך גזל, סוד "וגוזל", וד"ל).

צריך להזמין את המשך חכמה לבוא, שיאמר אם אנו מפרשים נכון – אם לזה התכוון – אבל ככה יוצא מדבריו. אם הוא יבוא נשמח לשמוע מה דעתו כרגע, אבל אנחנו  מפרשים אותו שבשכל הפשוט יוצא שבמציאות שיש בה איסור זה איסור מטעם בל-תשחית. אם יהודי צריך, ואם הוא מברך, זה בסדר (ולגבי גוי, כאשר צריך, לכאורה אין בזה הבדל אם הוא שומר שבע מצוות בני נח או לא). אם הוא לא צריך, ואם הוא לא מברך, זה לא בסדר – כי הוא משחית יצור של הקב"ה לחנם. עד כאן מאמר מוסגר, רק חומר למחשבה. זה ניתן לאברהם, ויכול להיות ששרה הבינה את הפשט הזה יותר טוב ממנו.]

בכל אופן, כל זה היה מאמר מוסגר של "עגלה משֻלשת", הפעם הראשונה שכתוב "משולש" בתורה, שזה ודאי וודאי קשור ל"אוריאן תליתאי". לכן פלא קצת שלא ראיתי מישהו שאומר (אולי מישהו שם לב) על הקשר בין "עגלא תלתא" ל"אוריאן תליתאי" (רש"י רק מפרש שזו סעודה דשנה, ולא מעיר על הקשר – אולי מישהו כן אומר כך). [השלמה: עגלא תלתא ר"ת עת – "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", תיקון של מתן תורה (ראה בקטע מהאידרא שאומרים בתיקון ליל שבועות, דקאי על גילוי סודות התורה, "תורה חדשה מאתי תצא"). עגלה משלשת עגלא תלתא = 2113 = מספר ההשראה של גל ("גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", עגל סוד ע גל – "גל עיני" = "אנכי הוי' אלהיך", פתיחת עשרת הדברות של מתן תורה). "קחה לי עגלה משלשת" = 1331 = 11 בחזקת 3 (זה ה'משולש' כאן) = משיח במספר קדמי].

והנה, עיקר הרמז של "עגלה משלשת" הוא מה שעולה בגימטריא 1178 = הוי' תורה ישראל, תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ובשרש – "ישראל ואורייתא וקודשא בריך כולא חד ממש"!

אחרי שרב יוסף מבקש "עבדי לי עגלא תלתא" הוא ממשיך לומר למה הוא כל כך שמח? "אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" – למה אני כל כך שמח בחג שבועות? שוב, הסיפור הזה יוצא ממה שאמר רב יוסף "הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם", ופתאום זה חוזר לעצרת – כנראה שיש קשר. פורים הוא למעלה מטעם ודעת, וכנראה ענין עצרת הוא להמשיך את זה בטוב טעם ודעת. כמה ימים יש בין פורים (דפרזות, יד אדר) לעצרת? זה רמז מאד יפה – באדר יש טז ימים (כולל פורים), עוד ל של ניסן, עוד כט של אייר ועוד ו של סיון – סה"כ "אנכי" ימים, המלה הראשונה של עשה"ד, של מתן תורה. מה זה המספר הזה? 9 ברבוע, אבל כל 9 זה 3 ברבוע – זה 3 בחזקת 4, 3 פעמים 3 פעמים 3 פעמים 3. לפי זה, ה-א של אנכי רומזת לפורים, ש"הדר קבלוה" – זה פשט הקשר בין פורים לעצרת. שהגמר – "הכל הולך אחר החיתום" – זה פורים, בו "הדר קבלוה". אז פורים זה כבר "סוף מעשה במחשבה תחלה" – זה ה-א של אנכי, שכל התורה כולה כלולה בה. זה הכל השגה של רב יוסף. "דקא גרים" = רב יוסף = משיח (יש בזה הרבה חכמת המספר: דקא = 105 = יד במשולש, גרים = 253 = כב במשולש, יחד = 358 = משיח = רב יוסף. הנוסחה בהפשטה [בשים לב ש-יד = ב"פ ז ו-כב = ג"פ ז ועוד א] היא: triangle 2n plus triangle (3n plus 1), והסדרה: 1 13 38 76 127 193 268 358, עבור 0 מקבלים 1 ועבור 1 מקבלים 13, אחד, כאשר בסיס הסדרה = 13, אחד, וסוד משיח הוא משה אחד, כמבואר במ"א. הערך הממוצע של 7 המספרים היוצאים מ-1 ועד 7, 13 עד 358 = 153, משולש 17 = קחה לי כנ"ל. והנה, גרים = 253 הוא זוג של רב יוסף, 358, בהיות משולש 253 הנקודה האמצעית של משולש 358, כמבואר במ"א. 253 = אבנר, מי שעתיד להיות שר צבאו של מלך המשיח. אבנר משיח = תורה. אבנר הוא בן נר [רמז לנר ישראל הנ"ל]. אבנר בן נר משיח = בראשית). אם לא היום הזה שגרם – כמה יוסף יש בשוק, רק היום הזה גרם לי להיות רב יוסף. פשיטא שחווה יום זה כל ימיו, שכל ימיך יהיו דברי תורה חדשים כיום נתינתם מסיני, ושמחים כיום נתינתם מסיני.

רש"י אומר משהו מאד יפה, חידוש, מה זה "אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" – "שלמדתי תורה ונתרוממתי". אם לא הייתי לומד תורה, ומתרומם על ידי התורה הקדושה, "כמה יוסף איכא בשוקא". יש פה הבדלה (והמתקה) עצומה על רקע של הכנעה עצומה בעבודת ה'. "נתרוממתי" זה גילוי הרוממות העצמית, שרש המלכות ברדל"א כידוע, וזה על רקע של "כמה יוסף איכא בשוקא" – הכנעה גמורה, שאני גארנישט. מצד עצמי אני שום דבר, אבל בזכות "האי יומא דקא גרים" – חג השבועות, שה' נתן תורה ולמדתי תורה "ונתרוממתי" ("וממתנה נחליאל ומנחליאל במות" כנ"ל) אז "כמה יוסף איכא בשוקא" (גרים = 253 כנ"ל = כמה יוסף איכא! דקא גרים כמה יוסף איכא = משיח אבנר = תורה כנ"ל! אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא = 1135 = 5 פעמים ברכה = ברכה פנים ואחור, חג שבועות הוא יום שכולו ברכה. אי לא האי יומא ר"ת אלהי, שאר הר"ת = מ, יחד = אלהים – "אני אמרתי אלהים אתם" על ידי מתן תורה לישראל, שעל ידי קבלת התורה פסקה מישראל זוהמת הנחש הקדמוני, ורק לאחר חטא העגל – הפגם בעגלה משלשת של הקדושה – חזר להיות "אכן כאדם תמותון").

אחר כך הגמרא מספרת עוד סיפור על רב ששת. רב יוסף ורב ששת חיו באותו זמן, רק שרב יוסף (תלמיד רב יהודה) היה בפומבדיתא ורב ששת (תלמיד רב הונא) היה בסורא. המשותף להם ששניהם עורים, סגי נהור (ריבוי אור כנודע). רב יוסף גרם לעצמו עוורון, ורב ששת הוא גלגול של בבא בן בוטא – תנא גדול – שגם היה עור (ששת באתב"ש בבא, כך מסביר האריז"ל). הכל מתחיל מיצחק אבינו – קץ-חי – שגם כהו עיניו. הסוד של סגי נהור מתחיל מסודו של יצחק, דרך בבא בן בוטא, ומגיע לרב ששת ובאותו זמן גם לרב יוסף. צריך להבין את זה, ויש בזה גם הרבה רמזים יפהפיים שאין כאן המקום. [השלמה: ששת (1000) ו-יוסף (156) – בני אותו דור – עולים 34 (טוב טוב, סוד "וירא אלהים את האור כי טוב") ברבוע. בתוספת יצחק בבא = 1369 = 37 ברבוע (מעלה את הרבוע מ-34 ל-37) = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (שמיד לאחר מכן כתוב "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – הם היו סגי נהור, כולם בחינת רוחו של מלך המשיח שמרחפת על פני המים) = מספר האותיות בפרשיה שלפני עשה"ד. רק רוס"ת – יצחק בבא ששת = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", ובתוספת יוסף זה מב במשולש. אמ"ת יצחק בבא ששת = 400 = 20 ברבוע. רב ששת = בראשית ברא אלהים = תורה נביאים כתובים. רב ששת רב יוסף = 1560 = י"פ יוסף.]

מה אומר רב ששת? הגמרא מספרת שרב ששת היה חוזר על תלמודו פעם אחת בשלושים יום. הוא היה סיני של סורא – כמו שרב יוסף היה הסיני של כל התורה, והיה בפומבדיתא – רב ששת גם היה סיני. בפשט, מי שסגי נהור לומד בעל פה, וזה מכשיר אותו להיות סיני. באותו זמן שבפומבדיתא רב יוסף הוא סיני ורבה חברו עוקר הרים – עיקר שתי בחינות אלה בחז"ל – בסורא רב ששת הוא הסיני ורב חסדא עוקר הרים (ראה ביחס בין רבה לרב חסדא בשיעור על רבה). בכל אופן, על רב ששת מספרת כאן הגמרא שהיה חוזר תלמודו פעם בשלשים יום ואז היה אומר "חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי" – שמחי נפשי שמחי נפשי, עבורך אני קורא ועבורך אני שונה. שואלת הגמרא הרי אמר רבי אלעזר ש"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", תלמוד תורה הוא קיום העולם, אז למה אומר שלומד עבור נפשו. הגמרא מסיקה שבתחלת העבודה עביד איניש אדעתא דנפשיה, ולכן "חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי". שואלים על זה, האם הוא היה תמיד בתחלת העבודה? יש על זה דיונים רבים בספרנו חתן עם הכלה (וידוע הסבר האריז"ל בזה), אבל זה פשט הגמרא.

אם כן, מרב יוסף שהיה מאד שמח ואמר שאם לא שבועות ש"למדתי תורה ונתרוממתי" "כמה יוסף איכא בשוקא", ואחר כך בא רב ששת ואומר "חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי". נקצר קצת, כי הדרך עוד ארוכה – צריכים בע"ה להשלים שני פרצופים שלמים, אחד של רב יוסף ושני של "נעשה ונשמע" (נעשה בזריזות, ונשאיר השלמות לאח"כ בע"ה – ונשמע).

ה. פרצוף רב יוסף

היות שה'גבור' של שבועות – של "משה קבל תורה מסיני" – זה רב יוסף, צריך לעשות לו פרצוף (כמו שיש עשרת הדברות). זו ההתבוננות וההכנה שלנו לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות בחג הבעל"ט, כמו שאמרנו קודם, כדי שנזכה להתעלות ממתנה לנחליאל ומנחליאל לבמות.

דעת: "אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא"

נתחיל מדבר זה גופא, שאומר שבעצרת עשו לי עגלה משולשת, וכל כך למה כי "אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא". אמרנו שפירוש רש"י ל"עגלה משולשת" – שלשה עגלים ממש – הוא בדעת. גם בפרצוף של רבה אמרנו שמה שחכם וצדיק אומר על עצמו, המודעות העצמית שלו לגבי עצמו, זו נקודת הדעת שלו. רוצים לבנות פרצוף, ואם רואים שהצדיק אומר הערכה עצמית – המודעות של ההערכה העצמית זו הדעת שלו, כך הוא יודע-מכיר את עצמו, וכך בכלל הוא מעצב את הדעת שלו. פשיטא שהמימרא הזאת, ש"אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא", מבטאת את הדעת של רב יוסף. זה כלל גדול מאד. אם יש לנו דעת, ה"מפתחא דכליל שית", יש לנו מפתח להתחיל לבנות סביב הדעת שלו – שקשורה לחג השבועות – את כל הפרצוף של רב יוסף.

ורמז חשוב שטרם אמרנו (המקשר בעצם בין רב יוסף לחג שבועות, עצרת, ובסוד הדעת, ידיעת האלקות): עצרת רב יוסף = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"!

רדל"א: הקשר לפורים והציפיה למשיח

ברור שהדעת זה הקשר שלו לחג העצרת, אבל אמרנו שיש לו קשר גם לפורים. הוא זה שאומר, סמוך וקודם, ש"הכל מודים דבפורים בעינן נמי לכם" – פורים זה רדל"א, "עד דלא ידע". שרש הדעת הוא ב"לא ידע". אז אם הקשר שלו לעצרת זה הדעת שלו, הקשר שלו לפורים זה ה"לא ידע" שלו, וגם הא בהא תליא.

[השלמה: הזכרנו רק את הקשר שלו לפורים, אבל עיקר הרדל"א זה מאמרו על המשיח "ייתי ואזכה לשבת בטולא דכופיתא דחמריה". הסברנו את זה בשיעור על רבה, ואמרנו שקשור לכך שהיה סגי נהור. מי שאמרו "ייתיה ולא אחמיניה" זה היה לפי ראייתם בעלמא דין, אבל הוא בטל את ראייתו בעלמא דין. בטול הראיה שלו כמו הבעטלר הראשון של רבי נחמן, העוור, שאין לו ראיה בעולם הזה. היות ש-ז בעטלערס של רבי נחמן הם כנגד הז"ת זה מחזק את הקשר שלו לאברהם אבינו, "מריה דאברהם" (כדלקמן בספירת החסד) – לכך שעוור את עצמו באהבתו לה'. "מריה דאברהם" זה או חסד, חסד לאברהם, או אמונה – אברהם הוא ראש כל המאמינים. כל אלה שראו בעולם הזה אמרו "ייתיה ולא אחמיניה", אבל הוא אמר "ייתיה" ואשב בצל וכו'. הצל זה כבר צלא דמהימנותא. המהר"ל מסביר שכל הדרגות הן דרגות השגה של מלך המשיח. זה כמו ארבעה עולמות – משיח-אצילות, חמור-בריאה, רעי-יצירה, צל-עשיה (הוא כמובן לא משתמש במושגי העולמות). גם לשבת בצל הזה – גבוה מכל השגות העולם הזה, כך מסביר המהר"ל. זה משהו יחודי, כמו שלמדנו על רבה. הביטוי של רבה פחות יחודי, כי יש עוד שנים שאומרים כך, אבל רב יוסף היחיד שמשתמש בביטוי שלו. כשיבוא המשיח וכו' הוא יזכה לראיה של לע"ל, ולא ראית עלמא דין, שהוא עלמא דשקרא.]

רישא דאין, תפארת, מלכות: בקיאותו במעשה מרכבה, סיני, בקיאותו בתרגום

כתוב במסכת חגיגה, בפרק "אין דורשין", משהו מאד מיוחד על רב יוסף – שהוא היה בקי במעשה מרכבה (בו מפטירים בעצרת, חגו של רב יוסף, וקשור לסוד הנ"ל שעצרת רב יוסף = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שסוד מעשה מרכבה הוא סוד אחדות הוי' האמיתית, וד"ל [יש שרש של ספירת הדעת בכל אחד מג'  הרישין שבכתר, לעיל ראינו לגבי רדל"א, כאן לגבי רישא דאין, ולקמן לגבי רישא דאריך, בחינת הרצון שבכתר, ודוק]). רואים שהוא למד הרבה נסתר, ודווקא הסודות הכי עמוקים של הנסתר – מעשה מרכבה (רב יוסף מעשה מרכבה = 1040 = 40 פעמים הוי' ב"ה. והוא עולה יצחק פנים ואחור, וגם ארבעת בני אהרן: נדב אביהוא אלעזר איתמר). כתוב שם בסוגיא שסבי דפומבדיתא – שאר חכמי מקומו – ידעו בסודות של מעשה בראשית (לשון הגמרא: "רב יוסף הוה גמיר מעשה המרכבה סבי דפומבדיתא הוו תנו במעשה בראשית", גמיר אותיות גרים, רמז ל"אי לא האי יומא דקא גרים וכו'". מכאן רואים שהיחס בין מעשה מרכבה למעשה בראשית הוא כיחס בין גמרא למשנה, בין "גמיר" ל"תנו", ודוק [אכן רש"י כותב ששניהם ברייתות, אך בנוגע לעומק תוכנם י"ל שהם כיחס של גמרא למשנה]. והנה, בסנהדרין איתא "סבי דפומבדיתא רב יהודה ורב עינא" [= "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" הנאמר במשיח = רב יוסף!], והרי רב יהודה הוא רבו המובהק של רב יוסף, ואם כן הדבר פלא איך לא הסכים רב יוסף לגלות לרבו מה שידע הוא, ועוד איך גמיר מעשה מרכבה, ממי גמיר?). בתחלה רק הוא ידע מעשה מרכבה והם ידעו מעשה בראשית (ורמז: רב יהודה = "יהי אור" של מעשה בראשית), אז הציעו שילמדו אחד את השני. סבי דפומבדיתא פנו לרב יוסף ובקשו שילמד אותם מעשה מרכבה ורב יוסף אמר טוב, אבל קודם למדו אותי מעשה בראשית שאתם יודעים. הם נענו לו ולמדו אותו מעשה בראשית. אחר כך הם בקשו שילמד אותם – זה מזכיר כמה מעשים של גדולי החסידות, רואים שלית סיפור (דחסידים) שלא רמיזא באורייתא (בגמרא) – כעת הגיע התור שלך. הוא ענה להם "דבש וחלב תחת לשונך" – "דברים שהם מתוקין כדבש וחלב יהיו תחת לשונך" ואיני יכול לגלות, וככה זה נשאר (סוד "תר וגוזל", וד"ל). "דבש וחלב תחת לשונך" זה עצם התענוג בנפש, עצם רישא דאין. זה שיש לו מעשה מרכבה, וגם זה שעושה הסכם ומפר אותו ("עת לעשות להוי' הפרו תורתך") כי "דבש וחלב תחת לשונך" – זה התענוג בנפש (רב יוסף ועוד "דבש וחלב תחת לשונך" = 1924 = 74 פעמים 26, עד פעמים הוי' ב"ה, סוד "עד הוי' בכם", סוד אותיות ע ד רברבן ד"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וד"ל [ראשי התבות = 650 = 25, 5 ברבוע, פעמים הוי', ושאר האותיות = 1274 = 49, 7 ברבוע, פעמים הוי', סוד זה ברבוע פרטי עולה עד, סוד נבואת משה רבינו – "זה הדבר אשר צוה הוי'", וד"ל]).

יש שלשה דברים שמציינים בה את בקיאותו המיוחדת של רב יוסף. היתה לו בקיאות מיוחדת במעשה מרכבה, בקיאות מיוחדת במשניות וברייתות (שבגלל זה נקרא סיני), ובקיאות מיוחדת בתרגום – היה בקי גדול בתרגום פסוקים. מסבירים באותה סיבה – היות שהיה סגי נהור, ואסור לומר דברי תורה בעל פה, לכן היה צריך להיות בקי בלשון תרגום, וכשרצה לומר פסוק אמרו בלשון תרגום, והיה הכי בקי משאר החכמים בלשון תרגום. יש שלשה דברים בהם בקי במיוחד, שנשים בפרצוף.

שוב, הדעת זו הערכתו העצמית – "אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא". ה"דבש וחלב תחת לשונך" – מעשה מרכבה – זה התענוג שלו. זה שהוא סיני זה התפארת שלו – המשניות זה ששה סדרים, ו"ק, וכללות הו"ק היא ספירת התפארת. לכן כתוב שמשניות ביצירה, שו"ק מקננים ביצירה. זה שהוא סיני זה עמוד התורה שלו – עמוד התורה היינו תפארת (שנקרא "עמודא דאמצעיתא"). לשון תרגום זה המלכות שלו – תרגום זה אחור לגבי לשון הקדש, בחינת מלכות. אם כן, פנימיות הכתר זה מעשה מרכבה, סיני זה התפארת, ובקיאות בתרגום המלכות – שלש נקודות עיקריות בקו האמצעי. הדעת זה שמחת העצרת שלו.

אריך אנפין: השתלמותו במעשה בראשית והקשר המיוחד שלו לעצרת

זה שבסוף קבל גם מעשה בראשית מסבי דפומבדיתא, זה כנראה השלים לו את פרצוף אריך – ראשית ההתהוות של העולם. פרצוף עתיק זה עדיין הסוף של האין סוף, כמבואר גם בספר הפרדס וגם בכתבי האריז"ל וגם בחסידות. מעשה מרכבה זה למעלה מהעולם לגמרי – עתיק – אבל מעשה בראשית זה אריך. יש לו מעשה מרכבה והיה צריך לבוש, אריך לגבי עתיק, והוא קבל את הלבוש שלו – השתלם גם עם חיצוניות הכתר. גם, זה שאומרים שהקשר המיוחד שלו לעצרת זה הדעת שלו – זה מצד התורה, "שלמדתי תורה ונתרוממתי". אבל עצרת, כמו שהוא מתן תורה הוא גם מתן מצוות – כתר מצוות כנגד כתר אותיות עשה"ד – והמצוות הן רצון ה', חיצוניות הכתר. מי שקשור לעצרת קשור לדעת מצד "אוריאן תליתאי", ומצד המצוות – תרך עמודי אור – קשור לאריך, רצון ה' (אריך בכלל ו-תריג אורחין דגלגלתא דאריך בפרט).

חכמה: "לא תיתני ענוה דאיכא אנא"

רב יוסף אמר "לא תיתני ענוה דאיכא אנא". בסוף מסכת סוטה, שלומדים – מי שנוהג ללמוד – בימי הספירה, וזה ממש בימים אלה האחרונים. רב יוסף אומר ש"אני ענו" (ידוע שיש כמה הסברים בחסידות איך יתכן שצדיק יאמר על עצמו שהוא ענו). חכמה זה בטול וענוה, אז נשים את זה בחכמה – זו החכמה שלי, הענוה שלי (רמז: רב יוסף ענו = 484 = 22 ברבוע. והוא עולה שמחה ענוה וכן נשמה גוף, כמבואר במ"א). על המשיח – רב יוסף = משיח – נאמר שיהיה ענו ביותר, שכשם שילמד תורה לאבות וכו' כן ילמד תורה ליהודים פשוטים ביותר. הרי אורייתא מחכמה נפקת, היינו שהתורה יוצאת לאור עולם, להאיר לכל העולם כולו, ממדת החכמה, ענוה ובטול, סוד "והחכמה מאין [ממי שהוא בבחינת אין] תמצא [בעולם, גם אצל היהודים הפשוטים ביותר]".

בינה: כבוד אמו

יש עוד סיפור מופלא, דווקא על רב יוסף, שהיה מאד מכבד את אמו – כמובן שזה בבינה, באמא. כל פעם שאמו היתה עוברת היה קם מלוא קומתו ואומר שבאה השכינה הקדושה וצריך לקום בפניה. בקבלה אמא בתור שכינה זה "שכינתא עילאה", והמלכות זה "שכינתא תתאה". כל פעם הוא היה קם בהדרת קדש כדי לכבד את אמו, זה משהו מכובד אצל רב יוסף ("כי מכבדי אכבד").

אם כן, יש לנו ג רישין שבכתר, חכמה-בינה-דעת, וגם תפארת-מלכות, וצריך להשלים את הו"ק:

חסד: "מריה דאברהם" וקיום מצוות מאהבה

כל פעם שחז"ל מציינים ביטוי מיוחד של חכם זה משהו שמבטא את העצם שלו. יש ביטוי שחוזר כמה פעמים בש"ס אצל רב יוסף – שאף אחד לא אמר, רק הוא – "מריה דאברהם", לשון התפעלות שלו. סימן שיש לו קשר לאברהם – חסד. "מריה דאברהם" זה כמו "אלהי אברהם".

חוץ מביטוי זה, אמרנו שהוא סגי נהור, והוא גרם זאת לעצמו. למה? בתחלה סבר שמי שאינו מצווה ועושה גדול ממי שמצווה ועושה, וגם סבר שעוור פטור מן המצוות, וממילא סבר שאם יהיה עוור הוא יהיה פטור מן המצוות, ואז אם אף על פי כן יקיים את המצוות הוא יזכה לגדולה אמיתית, לעבוד את ה' מאהבה. אחר כך, כששמע ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" וכו', ו"גדול מצווה ועושה", אמר שמי שיפסוק לי את ההלכה שעוור חייב במצוות – הוא כבר עוור, אין מה לעשות, תהליך בלתי הפיך – יעשה יום טוב לרבנן (תיכף נראה שגם לעשות יו"ט לרבנן זו אחת מתכונות האופי שלו). איך שלא יהיה, רואים שרב יוסף משתוקק לקיים מצוות רק מתוך "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". רב יוסף בתחלה מעדיף לא להיות מצווה, ואז עושה מצוות רק כי אוהב את ה' – זו מדת האמת לפי הרמב"ם, שלא עושה משום חישוב אחר, אלא רק את האמת מפני שהוא אמת, מפני שאוהב את הקב"ה. רואים שזה הטבע העצמי של רב יוסף, שרוצה להיות פטור כדי שיעשה מאה אחוז, אלף אחוז, לשמה – מאהבה. רק שאחר כך שמע מה ששמע והגיב מה שהגיב. מהסיפור הזה שעוור את עצמו – גם לפי פשט, שהעולם לא יפריע לו, כדי שיוכל להיות מסור בנפש כל כולו רק לאהבת הקב"ה, אהובו – זה מצטרף לאהבה שלו.

גבורה: "ורב תבואות בכח שור"

רב יוסף קרא על עצמו "ורב תבואות בכח שור". המפרשים מסבירים שקרא לעצמו שור כי נקרא יוסף, עליו כתוב "בכור שורו הדר לו". פני השור מהשמאל במרכבה (בה היה בקי ביותר כנ"ל), הגבורה של הנפש, ושם יש ריבוי – "ורב תבואות בכח שור", הפסוק שקרא על עצמו. זה ודאי מביא לידי ביטוי את הגבורה שלו. שור = "... גרים כמה יוסף איכא...", דהיינו ב"פ גרים כנ"ל, ודוק. "ורב תבואות בכח שור" ע"ה = 1560 = 10 פעמים יוסף (= רב יוסף רב ששת) כנ"ל.

אז "מריה דאברהם" זה החסד שלו, "ורב תבואות בכח שור" זה הגבורה שלו, וזה שהוא "סיני" התפארת שלו.

נצח: "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר הוי' מעתה ועד עולם"

עוד דבר מיוחד שרב יוסף עשה – צם ארבעים צומות, ואז מהשמים אמרו לו "ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך", צם עוד ארבעים צומות ואז הוסיפו לו "ומפי זרעך", וצם עוד ארבעים או מאה צומות (שתי גירסאות) ואז אמרו לו מהשמים "ומפי זרע זרעך". אז שמח מאד, ואמר שאם זה גם זרע זרעו, אחרי שלשה דורות תורה מחזרת על אכסניא שלו וזה יהיה נצחי. לפי הגירסא של מ-מ-מ צומות צם סה"כ 120 צומות – כנגד חיי משה רבינו (וכן מ-מ-מ ימים שהיה בהר). לפי הגירסא שבסוף צם מאה צומות, צם סה"כ 180 צומות – כנגד חיי יצחק אבינו. והכל כדי שיהיה מובטח שהתורה תשאר אצלו קנין נצחי, לדורותיו. את זה נשים בנצח – נצח זה "ברא כרעא דאבוה" וזו הנצחיות. עשה פעולה של מסירות נפש, לצום הרבה, כדי שהתורה תהיה נצחית אצלו ואצל זרעו לעולם ועד.

הוד: חלה ושכח תלמודו

רב יוסף חלה ושכח את כל התלמוד שלו, עד שתלמידיו הזכירו לו (הרבה פעמים נאמר שאביי היה מזכיר לו, אבל כתוב שתלמידיו הזכירו לו, והתלמיד המובהק העיקרי שלו הוא רבא, ודוק). זה שאדם חולה ושוכח – פשיטא שזה בהוד. זה משהו ייחודי, שלא מסופר על מישהו אחר, ולכן זה חלק מהפרצוף האישי שלו. ברור שזה בהוד – עליו כתוב "הודי נהפך עלי למשחית", משם כל המחלות וכל השכחות. רק שהוא זכה שהחזירו לו את זה – ההוד התהפך לטובה בזכות התלמידים.

זה עוד משהו שמקשר את רב יוסף למתן תורה: זה שהוא חלה ושכח זה כמו שבירת הלוחות הראשונות. זה שהתלמידים דווקא החזירו לו זה כמו הלוחות השניות. זה גם דומה קצת למה שבימי אבלו של משה נשתכחו כך וכך הלכות, ואחר כך עתניאל בן קנז החזירן בפלפולו. כאן רב יוסף שכח והתלמידים הזכירו לו.

בהקשר להנ"ל, אין כמעט כמו רב יוסף בכל הש"ס שיש לו רב מובהק וחבר מובהק ותלמיד מובהק. להרבה יש שנים מתוך השלשה, אבל שיש את כל השלשה – תלמידי, חברי, רבותי (וחד בדרא שהוא המובהק אצלי) – זה נמצא אצל רב יוסף. רבו המובהק זה רב יהודה, חברו המובהק זה רבה, ותלמידו המובהק רבא. צריך לעשות הרבה פרצופים, לכל החכמים, וזה משהו יחודי מאד אצלו – שיש לו רב מיוחד, חבר מיוחד ותלמיד מיוחד. נחשב כולם יחד, לראות כמה טוב זה יוצא. קודם כל, הכל זה רב יוסף – ענין של משיח. מכאן נלמד שמשיח גם צריך רב מובהק, חבר מובהק ותלמיד מובהק. רב יוסף רב יהודה רבה רבא = 1000 = תלמיד ותיק (הקשר למתן תורה, אלף אורות) = ישראל בעל שם טוב. הממוצע זה נר – חג השבועות השתא הוא נר לפטירת הבעל שם טוב, ואלף זה ארבעה נרות.

יסוד: סעודה שיצא מכלל כרת

כשרב יוסף נעשה בן ששים עשה יו"ט לרבנן שיצא מכלל כרת. ששים זה שלמות הו"ק בכלל ורומז בפרט לספירת היסוד, והיציאה מכלל כרת זה תיקון הברית. בן ששים לזקנה – זה קנה חכמה, סוד יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א. את זה נשים ביסוד, ובכך השלמנו את הפרצוף (מלכות כבר אמרנו – בקיאותו בתרגום).

בזה השלמנו פרצוף אחד בקיצור, פרצוף רב יוסף הגבור של חג שבועות.

ו. פרצוף פירושי "נעשה ונשמע"

נעשה עוד פרצוף בקיצור, פרצוף של "נעשה ונשמע" – גם הכנה לשבועות:

[השלמה: שני הפרצופים – של רב יוסף ושל "נעשה ונשמע" – שייכים למתן תורה, כי רב יוסף הוא "סיני". והרמז לקשר ביניהם – רב יוסף (משיח) נעשה ונשמע (משה אהרן מרים) = 1249, מספר שכנראה אין כמותו בעוד עשרות אלפים, בהיותו בקירוב מופלא להיות שרש של מספר מסוים. 12.49 ברבוע = 156.0001 – זה בקירוב מופלא של יוסף (לא יכול להיות בדיוק, אבל זה הכי קרוב).]

כתר: כתרי "נעשה ונשמע"

כתוב שכאשר עם ישראל אמרו "נעשה ונשמע" באו מלאכים – ששים ריבוא מלאכים – והביאו שני כתרים, והכתירו כל אחד בשני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. בזכות "נעשה ונשמע" מקבלים שני כתרים. אם היו זוכים, ולא חוטאים ומפסידים את עדיים מהר חורב, היו זוכים גם לכתר השלישי – הכתר של הקב"ה, כידוע שעשו שלשה כתרים, אחד הקב"ה שם על ראשו ושנים החזיר ונתן בראש בניו. שלשת הכתרים הם כנגד שלשת הראשים שבכתר, שני הכתרים שקבלו כנגד תענוג ורצון, עתיק ואריך, והשלישי כנגד רדל"א.

הכל מאמרי חז"ל (אפשר לראות את רובם ב"תורה שלמה" עה"פ). זה מאחז"ל שבזכות "נעשה ונשמע" יש שני כתרים, וצריך לשמור עליהם (ולא שמרו).

חו"ב: תורה שבכתב ותורה שבעל פה

יש מאחז"ל ש"נעשה" זה תורה שבכתב ו"נשמע" זה תורה שבעל פה. ידוע על "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" שזה תושב"כ ותושבע"פ – אבא ואמא. זה הולך בזוגות, שני כתרים זה עתיק ואריך, תענוג ורצון. הפירוש השני הוא כנגד חכמה ובינה – אבא ואמא – תושב"כ ותושב"ע.

חו"ג: מצוות עשה ומצוות לא-תעשה

יש עוד מאחז"ל שזה רמח מ"ע ו-שסה מל"ת. "נעשה" – לעשות, מצוות עשה. נשמע – לא תעשה. היות שמבואר בתניא שמה שמניע מצות עשה זה מדת האהבה שבנפש ואת הל"ת מדת היראה – זה כנגד חו"ג.

דעת: "בני בכֹרי ישראל"

הייתי יכול לומר, כמו שכתוב בתניא בפירוש, שהשרש של רמח ושסה הוא בעטרא דחסדים ועטרא דגבורות שבדעת. אבל יש עוד מאחז"ל שמתאים לדעת – שבשעה שאמרו נעשה ונשמע הקב"ה אמר "בני בכֹרי ישראל". המפרשים שואלים, שהרי פסוק זה כתוב קודם, ועונים שהקב"ה הוא למעלה מהזמן – אמר את זה על שם יציאת מצרים העתידה, ועל שם תכלית יצי"מ של "תעבדון את האלהים על ההר הזה". אז כל ה"בני בכרי ישראל" על שם שה' צופה את ה"נעשה ונשמע". הדעת היא "ברא בוכרא" – "בני בכרי ישראל". אם הגילוי של "בני בכרי ישראל" תלוי ב"נעשה ונשמע" זאת אומרת שיש שם את כח הדעת. מה שרוצים כאן בפרצוף זה לראות שכל הספירות נמצאות ב"נעשה ונשמע" שאומרים  לפני שבועות, לפני מתן תורה – הכל טמון שם.

תפארת: התחייבות ל"נעשה" ובקשה ל"נשמע"

בתפארת עוד מאמר – הכל על פי מאמרי חז"ל – שהיהודים אמרו "נעשה" (בעצם אמרו פעמיים קודם, "כל אשר דבר הוי' נעשה" ו"כל הדברים אשר דבר הוי' נעשה", ובפעם השלישית "כל אשר דבר הוי' נעשה ונשמע" – גם כנגד "אוריאן תליתאי", שחוזר שלש פעמים), ו"ונשמע" היינו בקשה שנשמע ישירות מה'. באמת זכינו לכך, ששתי הדברות הראשונים "מפי הגבורה שמענום". זו תגובה, שה' עונה בחיוב לבקשתנו "ונשמע". לא רק זה, כתוב במדרש שדבר זה כל כך מצא חן בעיני הקב"ה, שהתחננו לו "נעשה [אבל] ונשמע" – שהוא עקר מלבנו את היצר הרע. זה שאנחנו מבקשים "ונשמע" – אומרים ש"נעשה", מתחייבים, אבל מבקשים ממך "ונשמע", את החויה לשמוע מפיך. יש מאחז"ל "רצוננו לראות את מלכנו", וכאן זה רק "ונשמע" ("רואים את הקולות", אבל העיקר לשמוע, וכן "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם"). את הדבר הזה נשים בתפארת – זה כח התפארת של "נעשה ונשמע". כי שמיעה קשורה לאמא, אבל יסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א, ושם זה הלב – שיש בו גם את היצר הרע. אם בשכר של בקשת "ונשמע" – "נעשה", אבל מבקשים ממך ש"ונשמע" ממך – ה' עוקר את היצר הרע זה בתפארת. זה כל כך מפואר, כל כך יפה, כל כך מוצא חן בעיני ה' – שגם מקבל זאת, וגם עוקר מלבנו את היצר הרע. זה שייך למדת התפארת.

נצח: "כל מי שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת"

יש עוד מאחז"ל ש"נעשה ונשמע" זה על דרך שכתוב בפרקי אבות – גם הכנה למתן תורה – ש"כל מי שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל מי שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת". כך אומרים ש"נעשה" זה המעשים ו"ונשמע" זה החכמה, וקדימת "נעשה" ל"נשמע" היינו מעשיו מרובים מחכמתו. זה הווארט של "נעשה ונשמע", שכל החיים המעשים  יהיו מרובים מהחכמה. לא שלא צריך להיות חכם, צריך להיות מאד חכם, אבל כל פעם לדאוג שהמעשים יהיו יותר מהחכמה. לא ליפול למצב של חכמתו מרובה ממעשיו, ותמיד לדאוג למעשים מרובים מהחכמה, זה הנצח. קודם כל, הנצח הוא ראשית "המעשה הוא העיקר" – הנה"י "לבר מגופא", והוא ראשית הדגש של "מעשיו מרובין מחכמתו". וכן, הנצח הוא סוף קו ימין, המתפשט מהחכמה – הוא המקיים את החכמה, ממשיך אותה לסוף קו ימין, ולכן כדי שהחכמה תתקיים צריך לדאוג שהמעשים יהיו יותר מהחכמה. אז החכמה, בראש קו ימין, תתקיים בסוף קו ימין, בנצח.

הוד: הקדמת הפה לאוזן – התחייבות לעשות עוד בטרם השמיעה

ההוד זה הפשט שמובא בכל מקום, שעל שם שהקדמנו נעשה לנשמע המין קרא לנו "עמא פזיזא" – שמקדימים פה לאוזן, שמתחייבים על דבר שלא שמענו, התחייבות 'על עוור'. לא היה לנו את הפירוש הזה עד עכשיו – זה הפירוש שמובא בכל מקום, זה חז"ל. ברוב הספרים שכותבים מה הענין הגדול של נעשה ונשמע כותבים פירוש זה – שאנו כאילו בהפקרות מתחייבים על מה שלא שמענו. רוב הפשטנים אומרים ש"נעשה" זה על המצוות שכבר שמענו – שבע מצוות בני נח, המצוות שנצטוינו במרה – כך גם רש"י אומר. לומר שזה התחייבות על העתיד זה חז"ל. גם ה"נעשה" קודם זה בפשטות על מה שנאמר. כאן חז"ל אומרים שזה באמת "עמא פזיזא" דקדושה – להתחייב לדבר שלא שמענו. בחסידות אומרים שלהתחייב למה שלא שמעתי זה בטול לבעל הרצון, ולא רק לרצון הגלוי. בנפש הכח הזה שייך לספירת ההוד – הודאה למה שלמעלה מטעם ודעת. לכן אני מתחייב, עמא פזיזא, לעשות דבר שלא שמעתי – ובזכות זה אשמע. כמו שקודם אמרנו שהחכמה יורדת לנצח, כאן הבינה יורדת להוד – השמיעה זה הבינה, ומקום ההוד, ההתחייבות למה שלא שמעתי עדיין, עושה כלי שבסופו של דבר אזכה לשמוע ולהבין לאשורם את דברי התורה. זה הפירוש כנגד ההוד.

[השלמה: כשהצדוקי שואל את רבא – תלמידו המובהק של רב יוסף – על כך, הוא עונה לו "תֻמת ישרים תנחם". זה פשוטו כמשמעו, שזו התמימות שלנו – רמז מובהק למיקום של הפירוש הזה, במקום התמימות-ההוד. "ישרים" זה התפארת, אבל האור החוזר של התפארת הוא בהוד (עיקר הדגש על "תֻמת"). עמא פזיזא = גבורה = ט"פ כד = ח"פ כז (3 בחזקת 3). תמת ישרים תנחם = 1898 = חכמה פעמים הוי' ("הוי' בחכמה יסד ארץ"). רוס"ת = 1290 = נעשה ונשמע במילוי.]

יסוד: "רז שמלאכי השרת משתמשין בו"

הפירוש כנגד היסוד הוא גם מאחז"ל מפורסם וידוע לנו. כתוב שהקב"ה התפלא מאד כשאמרנו "נעשה ונשמע" ושאל "מי גילה רז זה לבני, רז שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר 'גבורי כח עושי דברו לשמוע בכל דברו'". בקבלה כתוב שכל פעם שכתוב רז, סתם רז, זה ביסוד. יש פה רז מיוחד. אפשר לחשוב שמאמר זה קשור למאמר של שני כתרים (שניהם קשורים למלאכים). אכן יש קשר בסוד "מכתם לדוד" – שהכתר משתקף ביסוד, בעטרת היסוד (כמו שאמרנו שנצח ממשיך מהחכמה והוד מהבינה, כך היסוד ממשיך מהכתר). בכל אופן הם באמת שני מאמרים.

מה הרז כאן? יש פירוש מאד יפה של המלבי"ם, עליו נסמיך את זה. זה קשור לשליחות – מאד נוגע לכל אחד מאתנו, שצריך למצוא את השליחות שלנו. שליחות זה בחינת יוסף – היסוד נקרא השליח, צריך שליחות מטעם ה"צדיק יסוד עולם". המלבי"ם כותב שהרז של המלאך שיודע שעצם ההויה והקיום שלו – בלשון החסידות, "הויה חיות וקיום" (הוא כותב התהוות וקיום) – תלוי בקיום השליחות שלו. זה פירוש מאד יפה, שזה שאני בכלל קיים במציאות, זה רק כאשר אני עושה את השליחות שלי בחיים. אם לא מצאתי את השליחות ואיני מקיים אותה – אני "כמאן דליתא", אני פשוט לא קיים במציאות. המציאות שלך, ההויה והחיות והקיום שלך, זה מילוי התפקיד שלך. גם המלה תפקיד – שרש פקד – קשורה ליסוד, כמו "חייב אדם לפקוד את אשתו". עד כאן "נעשה", ומה זה "ונשמע"? הוא אומר שמלאך השרת הוא בעצם, עצמותו ומהותו, שכל נבדל. אז הוא עושה חילוק – עמוק מאד, אבל אפשר להסביר את זה מאד יפה נפשית – שזה שאתה קיים במציאות זה דבר אחד. זה שהגעת למהות הפנימית שלך, שאתה מה שאתה באמת, זה דבר שני.

כמו שאנחנו מחלקים תמיד בין מהות למציאות, הוא אומר שהרז של מלאכי השרת הוא שקודם צריך להיות מציאות ואחר כך תהיה מהות ועצמות (שלך). זו העצמות והמהות שלך, אבל אף פעם לא תהיה עצמות ומהות שלך במציאות אם אינך במציאות – אז העצמות ומהות שלך תשאר במקום רוחני עליון, באצילות ולמעלה מאצילות, בלי המציאות שלך. מה אתה ומי אתה? שכל נבדל (זה המלאך). אבל זה שתהיה מציאות בכלל – זו השליחות שלך. באמת אפשר להעמיק עוד יותר – בסופו של דבר מה יותר גבוה, המציאות או המהות? אפשר לחשוב שהרז שלהם שמבינים שבלי המציאות אין מהות, אבל אף על פי כן המהות למעלה מהמציאות. אבל זה לא כך באמת, כמו שמסביר אדה"ז בשם הרמב"ן, שהמלאך שעושה שליחות נקרא בשם הוי' – אז הוא "ידא אריכתא", "שלוחו של אדם [העליון] כמותו" ממש (כמו שמוסיף אדמו"ר הזקן). אז המציאות שלך היא מציאות אלקית ממש, יותר מהמהות והעצמות שלך. אבל הרז שלך שלא תהיה אתה בלי למצוא את השליחות. כל אחד משתוקק להיות 'אני' – הולך לפסיכולוג לשאול מי אני, מה אני וכו'. הרז כאן ש"מי אתה" ו"בשביל מה אתה" זה צווי דינים, וקודם תמצא מה אתה צריך לעשות בחיים – בלי מי אתה ומה אתה – ואז תהיה בעולם הזה (בלי זה אתה כמאן דליתא, אינך נמצא בכלל), ואחרי זה גם תזכה להגיע למי אתה באמת, למהות והעצמות שלך. הוספנו כעת בשם החסידות שבסופו של דבר ההויה והחיות והקיום זה למעלה מהמהות שלך, כי שם אתה מקיים את שליחות האדם העליון ואתה "כמותו ממש". עד כאן רז מלאכי השרת לפי המלבי"ם, וזה מאד מתאים לספירת היסוד – כח היסוד של נעשה ונשמע.

מלכות: "אבדתם נעשה הזהרו בנשמע"

אחרון חביב, המלכות של "נעשה ונשמע". יש גם מאחז"ל "משל למטרונה" שהמלך קידש אותה עם שתי מרגליות והיא אבדה אחת מהן. המלך קצת מתרגז, אבל הוא אומר לה – ברצינות, בקפידא – שמרגלית אחת אבדת, תשמרי טוב שלא תאבדי את השניה. כך, אחרי חטא העגל אבדנו את "נעשה", אבל לפחות שנשמור על ה"ונשמע". כלומר, "נעשה ונשמע" זו איזו הבטחה שנותנים שנים, ואם אחד הולך לאיבוד צריך לשמור על מה שנשאר. לפי זה החידוש הוא ה"ונשמע", שצריך להקפיד לשמור עליו. זה שהמשל הוא של מלך ומטרונה – פשוט שזה כנגד המלכות (מלך מטרונה = 400 = כ ברבוע = ת, שלמות הא-ב, סוד המלכות כנודע). כל המלכות היא מציאות כזו שדברים הולכים לאיבוד – יש שם חטא וחסרון (ועד ל"רגליה יורדות מות"). יש חסרון והיא עשויה לאבד. אנחנו, כנסת ישראל, מאבדים את ה"נעשה", אבל לפחות נשמור את ה"נשמע". לפי הפירוש שזה תושב"כ ותושבע"פ – למשל – אז לפחות נשמור את התושבע"פ.

כתוב "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו" – זו תחלת כש"ט של הבעל שם טוב – "נעשה" זה הקשר לבעל הרצון, "אותי", ו"ונשמע" זה הקשר לרצון הגלוי, התורה. גם כאשר מאבדים את הקשר לקב"ה – שלכאורה זה העיקר – אומרים ליהודי לפחות לשמור את התורה. למה? כי המאור שבה יחזירנו למוטב. זאת אומרת שפירוש זה של המלכות כולל את ההבטחה שיש פה את המאור שתמיד יכול להחזיר למוטב, לכן צריך לשמור את ה"נשמע" (תורה שבעל פה). זה שייך למלכות, כי כל מושג החטא והתשובה שייך אליה.

[השלמה: הנביא ירמיהו מוכיח את ישראל שלא נהגו כבני יונדב ששמרו צווי אביהם (יונדב – סימן פסוקי יתרו). בהם כתוב "ונשב באהלים ונשמע ונעש ככל אשר צונו יונדב אבינו" – לא "נעשה ונשמע". אפשר ללמד זכות שמ"נעשה ונשמע" נופלים – כל הגבוה ביותר יורד מטה ביותר – ועל "ונשמע ונעש" יותר קל לשמור.]

לפי זה השלמנו פרצוף יפה של "נעשה ונשמע", שכולל כל כחות הנפש.

[השלמה: בביטוי "נעשה ונשמע" יש ט אותיות. רצינו להסביר שכל מה שקשור למתן תורה הוא משולש, "אוריאן תליתאי", וכך בביטוי זה יש 3 ברבוע אותיות. ויותר מזה, נעשה ונשמע עולה יא ("חד ולא בחושבן") פעמים אנכי (3 בחזקת 4). רו"ס "נעשה ונשמע" זה נע, כפולת שלש, וגם רת"ס – נוע – כפולת 3 (וגם כפולת 3 ברבוע). בין הדברים המשולשים של מתן תורה, נעשה ונשמע עולה בדיוק משה אהרן מרים ("על ידי תלתא") ועולה גם "שלשה דברים" ("על שלשה דברים העולם עומד"), שאנחנו קוראים גם בתור דַבָּרים, מנהיגים, שהם הם משה אהרן ומרים.

אמרנו שכתוב ג"פ "נעשה" – "נעשה", "נעשה" ו"נעשה ונשמע". ר"ת נננו = יוסף.

בזהר כתוב ש"'נעשה' לעילא ו'נשמע' לתתא" – היפוך השכל הראשון. לפי זה נעשה-נעשה-נעשה זה יהו, ו"ונשמע" זה מלכות, ה תתאה, כמו "וישמע שאול את העם" (במיוחד לפי הפירוש לקמן, שזה לשון נפעל, "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מדינות מלכותו כי רבה היא וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן וגו'" – ג"כ בחינת מלכות.]

ז. "קול התור נשמע בארצנו"

נאמר עוד כמה דברים יפים, קינוח סעודה:

יש שני פסוקים בשה"ש שסודם "נעשה ונשמע". פסוק בפרק א' "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף" ובפרק ב' "וקול התור נשמע בארצנו". שניהם תור, אבל במובן אחר – בראשון זה תכשיט (משולש דווקא) ובשני זה עוף. "תורי" זה יתרו – הפרשה בה מתן תורה – ו"התור" אותיות תורה. בפסוק הראשון כתוב "נעשה" (אם כי החתן הוא זה שאומר זאת לכלה) ובפסוק השני כתוב "נשמע". יש פה הרבה מה להתבונן, אבל לא סתם שיש פה "תורי" ו"התור" וכאן זה "נעשה" וכאן זה "נשמע".

[השלמה: תורי אותיות יתרו = ז"פ פח = מד פעמים זהב (המלה הבאה). היינו ש"תורי זהב" = דוד פעמים אדם. "תורי זהב נעשה" "וקול התור נשמע" (ה-ו של "וקול" זה "נעשה ונשמע") = ו"פ חשמל (ממוצע כל מלה) = כח פעמים אנכי (3 בחזקת 4) = ז"פ חי ברבוע (שלמות, הולך יחד). הכל קשור לדבור, סוד החשמל.

קודם כל פשט – אמרנו ש"תורי" זה תכשיט. רש"י ועוד אומרים (לפי חז"ל) אומרים שזה לשון שורה. האבן עזרא אומר שתורים הם תכשיטים בצורת תורים ממש (כמו "וקול התור"). ה"תור" הקשור לתורה המשולשת, ול"נעשה ונשמע", ולכל המשולשים שלנו – מופיע גם בפסוק של המשולשים, "קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותר וגוזל" (התור רומז לעם ישראל, יוצא מהמשולשים). עוד פסוק של תור בשה"ש, לפני "תורי זהב" – "נאוו לחייך בתרים צוארך בחרוזים" ואז "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף" ובפרק הבא "הנצנים נראו בארץ עת [עגלא תלתא] הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו". לפי האבן-עזרא הכל קאי על אותו תור, רק שבשני הראשונים מדובר בתכשיטים בצורת תור. הפסוק הראשון, "בתֹרים", רומז לכך שיש בהמשך שני תורים – בהתחלה תכשיט ומזה נעשה תור אמתי, בטבע, נשמע קול תור, קול הגאולה, וממילא קול תורת משיח. בתורה ה"ותר" אחרי כל המשולשים לא משולש, אבל רומז שבשיר השירים יהיו שלשה תורים – גם התור יהיה משולש. "נאוו לחייך בתרים צוארך בחרוזים. תורי זהב נעשה לך עם נקדות הכסף" "הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו" – סה"כ 22 מלים, שעולה יחד 6500 – י"פ תֹרים = 1000 פעמים א-דני = נר פעמים הוי' (רמז לשנת ה-נר לבעל שם טוב). נראו הגיע = משה = יה פעמים חיה. נשמע = כ"פ חיה. נראו – חכמה, נשמע – בינה, כנראה ש"עת הזמיר הגיע" זה דעת (ד-עת).]

בלשון הקדש "נעשה" זה גוף ראשון רבים ("מדבר בעדו") בעתיד. גם את "ונשמע" נוהגים לפרש אותו דבר, אבל "ונשמע" בלשון הקדש לא חייב להיות אותו דבר – זה יכול להיות לשון נפעל (נעשה עם סגול לא יכול להיות לשון נפעל, כי אם היה נפעל היה צריך להיות נעשה עם קמץ). ונשמע בנפעל – "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה [פסוק עם רמז לרבה, חברו של רב יוסף] היא וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן". יש כוונה כשאומרים "נעשה ונשמע", שאני מתחייב לעשות את התורה כי אני רוצה שמתוך ה"נעשה" שלי משהו יישמע בעולם – "ונשמע". "נעשה", והדבר הזה יישמע. אפשר לפרש את זה פשט בתוך המלים (אם כי מן הסתם זה לא הפשט, אבל על פי דקדוק אפשר לפרש כך). למה "נעשה"? כי אני באמת רוצה שפתגם המלך ישמע בכל מדינות מלכותו, וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן, או "קול התור נשמע בארצנו", או "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", או "קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה". יש כאן פרצוף קטן – שנשאיר להשלמות – מה אני מתכוון שיישמע על ידי המעשה שלי, כשאני מתכוון לגילוי אלקות בעולם. אני עושה את המצוות לא רק כדי שאהיה טוב ואקבל שכר טוב, אלא אני עושה כדי שה' יהיה למלך על כל העולם – "והיה הוי' למלך על כל הארץ" – וזה "ונשמע". גם פה יש הרבה מה להאריך – נשאיר את זה.

[השלמה: מהפסוק "וקול התור נשמע בארצנו" הגענו לכך ש"ונשמע" יכול להיות לשון נפעל (אפשר לפרש כאן שאנחנו נשמע את קול התור, אבל זה כמובן לא הפשט, וכל הפסוק בלשון נפעל – גם "הנצנים נראו בארץ").

לגבי לשון נפעל, יש הרבה פסוקים בתנ"ך שיש בהם "נשמע" בלשון נפעל, וכמה הזכרנו. יש אחד חשוב שלא הזכרנו בשיעור, פסוק מאד מענין בעזרא, כאשר בנו את בית שני בכו הזקנים שזכרו עדיין את הבית הראשון (זכרו את רוב הדרו ותפארתו, ובית שני – במיוחד בהתחלה – היה מאד עלוב ביחס לבית ראשון), אבל הצעירים – המשיחסטים ונוער הגבעות – נורא שמחו, הם לא זכרו את הבית הראשון. כתוב שהיה שם קול גדול – ערבוביא של שמחה ובכי (מזכיר את דורנו) – ובסוף יצא "ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם כי העם מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק". פסוק מאד חשוב לעניננו, כי גם "נשמע" וגם "הקול" (כמו "וקול התור נשמע בארצנו"). לכאורה זה הקול הכי גדול שנשמע, ודווקא מערבובית הצעירים השמחים והזקנים הבוכים. אם הקול נשמע עד למרחוק, נראה שהרושם הוא יותר שמח מאשר בוכה.

הזכרנו ארבעה פסוקים "נשמע" לשון נפעל, שמהווים י-ה-ו-ה (מכל אחד לומדים כוונה באמירת "נעשה ונשמע", ומכיון שנשאר לנו רק "ונשמע" עיקר הכוונה בזה – מה רוצים שישמע):

י             "וקול התור [תורה, 'אורייתא מחכמה נפקת'] נשמע בארצנו ['אבא יסד ברתא' – זה החידוש של תורת משיח, כי תורת משה נשמעה במדבר; זה קשור לקץ בעצרת – גילוי התורה החדשה של משיח, תורת ארץ ישראל, שהיא המשכה מאבא לברתא]". זו הכוונה הראשונה, שרוצים לשמוע תורה חדשה בארצנו. זה קשור לעוד סוגיה, פלפול הרמב"ם והראשונים והאחרונים, עד דורנו, איך מחדשים את הסמיכה. לפי דעת הרמב"ם יוצא – ואף שיש בזה מחלוקת גדולה, הרבה אחרונים רוצים להכריע כמוהו (אף שכותב בעצמו שאין בכך הכרעה גמורה) – שאם כל חכמי ארץ ישראל מתכנסים בארץ (רק כאן יש דין ציבור, כמו שהרוגאטשובר אומר) אפשר לחדש דין סמיכה. לפי החסידות הסמיכה התחדשה, כי הבעל שם טוב קבל מאחיה השילוני, שהוא קבל ממשה רבינו שקבל תורה מסיני. בכל אופן, על פי פשט, חידוש הסמיכה זה בארצנו דווקא. זה גם קשור ל"וקול התור נשמע בארצנו" – קול תורה, תורה חדשה, שנזכה לחדש את הסמיכה, את הסנהדרין, דווקא בארץ ישראל. הרוגאטשובר מוסיף שכל חכמי ארץ ישראל צריכים ללכת לטבריא, לדעת הרמב"ם, כי היות שהסנהדרין גלו לשם גלות אחרונה ובטלו – משם זה צריך להתחדש. ביאת משיח וחידוש הסנהדרין מטבריא הא בהא תליא. הכל קשור ל"וקול התור נשמע בארצנו".

ה                        "... תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק" בבינה, בה יש חדוה אבל גם בכיה מצד ה"מינה דינין מתערין". העיקר זה השמחה כי זכינו לבנות את הבית השני אחרי שבעים שנות גלות. אפשר לומר שגם בבכי הזקנים יש קצת שמחה, "בבכי יבואו", אבל לפי פשט זה כי זוכרים את הדר הבית הראשון. זה שמתערב יחד ויוצא קול עד למרחוק זה "קול נשמע" של אמא.

ו             "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" שייך לז"א בכלל וליסוד ז"א, "סוף דבר" המכונה "כל", בפרט. כל זה תיקון ה"צדיק יסוד עולם", סוף הו"ק – כל שבעת ההבלים של העולם הזה. אחרי שעברנו את כל ההבלים של העוה"ז שנברא בשבעה ימים מגיעים לתכל'ס, היסוד, "הכל נשמע וגו'".

ה                        "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא וכל הנשים וגו'" – הפסוק ממגלת אסתר – כנגד המלכות, כפשוט. זה פסוק המקשר בין פורים לעצרת (קשר של רב יוסף). פתגם המלך הוא שצריך להרוג את ושתי – את הישות. מה ש"למדתי תורה ונתרוממתי" זה בזכות השפלות – מי ששפל הקב"ה מרים אותו.

מבנה יפה של כוונות ב"ונשמע": שנשמע תורה חדשה בארצנו, "אבא יסד ברתא". שכל הבכיה תכלל ותתמתק בחדוה להיות יחד "תרועה גדולה" (= קר"ע שט"ן, ר"ת פסוקים שאומרים לפני התקיעות = 27 ברבוע = 3 בחזקת 6 = ט"פ אנכי = לא תרצח, ראשית לוח שמאל, בעוד לוח ימין מתחיל ב-אנכי, 3 בחזקת 4; גדר תרועה הוא שלש פעמים שלש. ביטוי שחוזר פעמיים ביהושע, פעם אחת בשמואל כאשר הארון הגיע למחנה, ופעמיים בעזרא – שני פסוקים כמעט סמוכים על יסוד בית ה'. בלוח היום יום כתוב שבשבועות אין קטרוג, כמו ביו"כ שאין לשטן רשות לקטרג, וכמו בתקיעות שהוא מוטרד). "נשמע" של מוסר ותיקון המדות, תכלית ההתבוננות של הבלי העולם הזה ותכלית יצירת האדם. בסוף זה כבר פורים – "ונשמע פתגם המלך".]

אם כן, קודם דברנו על חרות ותורה, אחר כך על רב יוסף, ואחר כך על "נעשה ונשמע" – שני פרצופים. נאמר לחיים, נשמע עוד כמה ניגונים, ואולי יבוא משהו לסיום.

יש ניגון ירושלמי, של החסידות הכללית, לשבועות – מתוך המחזור של שבועות, "עליונים ששו ותחתונים עלזו בקבלת תורה הכתובה מסיני, תואר כלה מאד נתעלה בקבלת יום זה עשרת הדברים".

לחיים לחיים!

נסיים עם ווארט: ידוע שיש לנו הרבה דרשות על "עם" ב"אין מלך בלא עם". לפי מה שאמרנו היום, עם זה עגלה משולשת. בשביל להיות מלך, להמליך את הקב"ה על כל העולם – "והיה הוי' למלך על כל הארץ" – צריך את הסוד של "עגלה משלשת". גם "עז משלשת" זה עם ("איל משלש" זה אם). עז שייכת לתורה – "הוי' עז לעמו יתן". הכל מתחיל מ"עגלה משלשת" – הפעם ה-26 בתורה (הבאים זה 27 ו-28 – יחד זה 81, 3 בחזקת 4). מה זה "עגלה משלשת"? ידוע בכתבי האריז"ל שיש יושר ויש עיגולים, אבל יש עיגולים ויש מקיפים של היושר, וזה לא אותו הדבר. אלו שתי בחינות שונות – העיגולים הם עגלה משולשת, אבל המקיפים – לשון תוקף – הם עז משולשת. הפנימיים של היושר הם איל משולש – לשון אל, ישר אל המטרה ולא יחטיא. ככה אפשר לפרש, למה צריך שלש פעמים שלש – אחד בשביל העיגולים, ואחד בשביל העזים (המקיפים של היושר) ואחד בשביל הפנימיים. בכל אופן, "אין מלך בלא עם" – המלך צריך את ה"עגלה משולשת", ה"אוריאן תליתאי" שלו – "אוריאן תליתאי לעם תליתאי", עם המורכב מכהנים לוים ישראלים. גם לפי הפירוש של המשך חכמה – צריך אנשים שכוללים את הצומח והחי והמדבר וגם שולטים על שלשתם. הכל זה "עגלה משלשת" – "עבדי לי עגלאה תלתא". שנזכה שה' יהיה למלך על כל הארץ, "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", שתלוי ב"האי יומא דקא גרים". שנזכה למתנה, נחליאל ("מתנה יש לה הפסק, ירושה אין לה הפסק") וגם זה לא מספיק – שנגיע לבמות. לחיים לחיים. המלך מקבל מהמשולש – הוא הרביעי, הדומם שמקבל מהצומח והחי והמדבר שמעליו. בכל אופן, "נעביד למלכא עגלא תלתא" בעצרת. לחיים לחיים. [היו בוראים עגלה משולשת על ידי ספר יצירה, שיש בו שלשה יסודות – כנגד הצומח החי והמדבר].

אמרנו שהבעל שם טוב הקפיד על בל תשחית. בל תשחית לומדים דווקא מהצומח, "כי האדם עץ השדה" – זה מה שניתן לאדם הראשון. מאדם הראשון, שניתן לו הצומח לפי המשך חכמה, לומדים בל תשחית. גם כי דומה ל"האדם עץ השדה" – גם אדם הראשון, וגם האדם-המדבר. הכל תחת הכותרת הגדולה של בל תשחית. זה ענין הבעל שם טוב. העיקר שאנחנו צריכים לזהות את הבעל שם טוב – "וגם בך יאמינו לעולם". לא להיות מסופקים. עוד לא הסברנו את כל הדעות לגבי "וגם בך יאמינו לעולם" – פרצוף שלם של דעות – אבל בסיפור הבעל שם טוב זה האבן-עזרא נגד הרמב"ן. אם נדייק, הווארט של אדמו"ר הזקן – ער איז דאס – זה לא האבן-עזרא ולא הרמב"ן, אלא משהו חדש שלו, אבל בכל זאת אומר שהאבן-עזרא צודק.

לחיים לחיים, שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות, עם משיח ביחד.

[השלמה – פסח-עצרת-חג

פרק שלא אמרנו בכלל: חג זה נקרא "עצרת" סתם בחז"ל, אם כי בתורה גם שמיני-עצרת נקרא עצרת. עצרת = כתר חכמה בינה. לכל החגים בחז"ל יש שם יחודי שהוא לא בדיוק השם התורני. פסח זה לא "חג המצות" שבתורה, וסוכות נקרא סתם "חג", כמו ששבועות נקרא "עצרת" סתם. בחז"ל ג הרגלים זה פסח-עצרת-חג = 919 = ערב-בקר-צהרים (שלש התפלות, שלומדים מהפסוק "ערב ובקר וצהרים"; מספר זה עולה התבוננות, כמבואר במ"א). איך זה מקביל? בפסח כתוב "בערב תאכלו מצות" – זה עיקר המצוה, ואחרי זה הכל רשות. על שבועות כתוב "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר" – כל הגילוי של שבועות הוא בקר. על סוכות כתוב "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב" – הגנה מחורב הצהרים (רמז מוסגר: "וסכה תהיה" = ז"פ חכמה. חז"ל אומרים שבאותם פסוקים בתחלת ישעיהו זה ז סוכות. "לצל יומם מחרב" = מלכות. יש כאן המשכה משבע חכמות למלכות – "הוי' בחכמה יסד ארץ"; "וסכה תהיה" במילוי = 676 = הוי' ברבוע כללי, "וסכה תהיה לצל יומם מחרב" במספר קדמי = זך [ג בחזקת ג] פעמים נצח, בסוד "נעימות בימינך נצח" הנדרש על סוכות; צהרים = משה). מכוון מאד יפה, בדיוק לפי סדר הפסוק – "ערב בקר וצהרים". רק שלכאורה זה לא לפי סדר האבות – פסח זה אברהם, ערב זה יעקב וצהרים זה יצחק (מי שתקנו את התפלות). היות שהקבלה זו כל כך יפה, אף שהסדר כל כך שונה – זו פנינה. לפי האבות, בסדר של יעקב-אברהם-יצחק, זה כמו ש"היכל הרצון" (כנגד יעקב-תפארת) הוא למעלה "היכל הזכות" ו"היכל האהבה" (שכנגד יצחק ואברהם). ס"ת פסח-עצרת-חג הן חג"ת בסדר של חסד-תפארת-גבורה. על החגים כתוב "שלש רגלים [= בראשית] תחג [= תהו = יש מאין] לי בשנה" – תפארת-חסד-גבורה – וכאן הסדר הוא חת"ג (כשיטת המהר"ל לגבי החגים, שסוכות זה יצחק ויעקב זה עצרת, שלא כמו בכל ספרי הקבלה).]