ב. "חרות על הלֻחֹת" – למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמים

כתוב "חרות על הלחת". בשבת האחרונה קראנו את פרק "קנין תורה", הפרק הששי של פרקי אבות. נוהגים לקרוא את כל פרקי אבות בין פסח לעצרת, אבל יש דגש בכך שסמוך – בשבת בה מברכים את שבועות, זמן מתן תורתנו – קוראים את הפרק האחרון, פרק "קנין תורה". כל הפרק הוא על התורה, ואחד הדברים החשובים והחזקים ביותר שנאמר על התורה זה "חרות על הלחת" – "אל תקרי 'חרות' אלא 'חֵרות', שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, שנאמר 'וממתנה נחליאל ומנחליאל במות'". זאת אומרת שהחג הזה, "זמן מתן תורתנו", הוא גם העצרת – הסיום – של "זמן חרותנו", יציאת מצרים, חג הפסח. הייתי חושב שכל מה שקשור לחרות שייך לפסח, אבל הנה רואים שהחרות האמתית, הנצחית, ה"לעולם" – "וגם בך יאמינו לעולם" – שייכת למתן תורה.

יש פירוש על המסורה של המהר"ם מרוטנברג. הוא מביא מסורה, שאחר כך בעל הטורים גם מביא אותה – כל אחד מפרש בצורה אחרת – שיש רק פעמיים בתורה "לעולם" מלא: "וגם בך יאמינו לעולם" ו"לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם". רק בשני הפסוקים האלה המלה "לעולם" כתובה מלא. מלא זה גילוי של מילוי אור ה'. מלא זה "עד ועד בכלל". "לעולם" כולל גם את מלך המשיח. שניהם מסבירים, כל אחד בצורה אחרת, שהפסוק השני – "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם" – זה יעוד משיחי, שגם בימות המשיח צריך באופן מיוחד להדגיש ולדרוש את ה"לא תדרוש שלומם וטובתם" (והא בהא תליא). [השלמה: המהר"ם אומר על "לא תדרוש שלומם וטובתם וגו'" שבלעם אמר פסוק זה, כי כתוב קודם שה' לא שמע בקול בלעם. מאד קשה להבין את זה. עכ"פ, כך הוא מסביר את המסורה על שני "לעולם" – בלעם הוא הלעו"ז של משה, בו נאמר "וגם בך יאמינו לעולם". בעל הטורים כותב: "לעולם. ב' מלאים הכא ואידך לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם. וכן יש במדרש לימות המשיח יבא משה ויוליך עמו דור המדבר. וכן בא להזהיר בעמוני ומואבי שלא נדרוש שלומם וטובתם לעולם".]. בכל אופן, זה היה רק מאמר מוסגר להדגיש שב"וגם בך יאמינו לעולם" זה "לעולם" מלא, "עד ועד בכלל". כל מה שקשור למתן תורה זה נצח, לעולם (אם היה כתוב כאן "לעלם" חסר, כמו למשל בסיום שירת הים "הוי' ימלך לעלם ועד" = שלום = לנצח נצחים, והוא שם הוי' המשיח בתורה, כמבואר במ"א, אזי "וגם בך יאמינו לעלם" היה עולה משיח. אך עכשו שכתוב מלא, "וגם בך יאמינו לעולם" = 364 = דוד פעמים הוי' = יעקב יעקב = יוסף יצחק = משיחו, תבה שמופיעה ז פעמים בתנ"ך. היות שיש כאן דגש על "לעולם" מלא, ראוי גם לחשבו במילוי: למד עין וו למד מם = שע נהורין. פעמיים לעולם מלא במילוי = שעשע, סוד "ואהיה שעשעים יום יום" של מתן תורה, וד"ל. לעולם [176] יחד עם המילוי [370] = 546 = יעקב יעקב יעקב, "שלם וחצי" ביחס ל"וגם בך יאמינו לעולם"!).

אמרנו את זה כי החרות הנצחית, לעולם ועד, זה דווקא בשבועות. ראשית החרות היא כאשר יוצאים משעבוד פרעה מלך מצרים, בחג הפסח, יציאת מצרים, אבל תכלית ושלמות ונצחיות החרות, לעולם ועד, זה "חרות על הלחת", "אל תקרי 'חרות' אלא 'חרות', שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, שנאמר 'וממתנה נחליאל ומנחליאל במות'". אלו שלש מדרגות, שיש עליהן הרבה דרשות, ונאמר אחת בקיצור.

מתנה זו תודעה בנפש שה' נותן לנו מתנה, "זמן מתן תורתנו" – "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חמדה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה, שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי על תעזובו'". ה' נותן תורה. מתודעה של מתנה צריך לעלות לתודעה של "נחליאל". נחליאל זה כבר בן שיורש את אביו, שנוחל את הנחלה. מתנה אפשר לתת לכל מי שמוצא חן, אבל נחליאל זה כבר ירושה שלמעלה ממתנה – הבן עומד במקום האב ממש, הוא הוא האב (למתנה יש הפסק ו"ירושה אין לה הפסק"). ב"נחליאל" ישראל וקוב"ה כולא חד ממש (חז"ל דרשו נחליאל שנחל אל ממש, ודוק). במתנה הקב"ה נותן לנו תורה, מתנה (בזכות עשותנו את עצמנו הפקר כמדבר – "וממדבר מתנה"), אך התחלת העילוי, התלוי בעסקנו בתורה הניתנה לנו, היא ממתנה לנחליאל. אחר כך השיא הוא "ומנחליאל במות" ("כיון שנחל אל עולה לגדולה") – במות זה שליטה בעולם, "רמתא" בת"א (וראה שם שעיקר העילוי הוא דוקא עלית הבאר לבמות, הרי כך תרגום הפסוק כולו: "ומדאתיהיבת להון נחתא עמהון לנחליא ומנחליא סלקא עמהון לרמתא", ודוק), וראה בהעמק דבר שעלית הבאר לבמות הוא דרך נס והוא כבוד גדול לה' ולישראל בעולם.

כאן הסדר בעבודה הפנימית הוא דוגמה של הכנעה-הבדלה-המתקה. תודעת המתנה זה שגם שאיני בדיוק ראוי למתנה זו הקב"ה "חונן לאדם דעת", נותן לנו את התורה במתנת חנם (בזכות עשותנו את עצמנו כמדבר כנ"ל). תודעת מתנה זו הכנעה בנפש. תודעת נחליאל זו הבדלה – אני יהודי, בן של ה', מגיע לי, אני יורש, נוחל. אחרי ההתעצמות הפנימית – שנקראת הבדלה בלשון מורנו הבעל שם טוב – תכלית הכוונה שעם ישראל יקח את ה"כלי חמדה" שהקב"ה נתן להם והנחיל להם, ועם ה"כלי חמדה" "יתקן עולם במלכות ש-די". בשביל זה צריך לשלוט – זה "במות", זה העילוי הסופי, להצליח לתפוס את השלטון על מנת "לתקן עולם במלכות ש-די", הכל מתוך התורה.

נקח דוגמה מעשית בנוגע למבנה הזה, המבנה שכעת יושבים בו: קודם צריכים לקבל את המבנה כמתנה מהשמים. ה' נתן מתנה, וכל הנותן בעין יפה הוא נותן – ה' נתן מתנה בעין יפה, בנין יפה ורחב. אבל אם זה רק מתנה אולי יכול להיות ערעור, כולי האי ואולי. אבל ברגע שמתעצמים זה "נחליאל" – ברגע שזה הופך להיות נחליאל לא יקרה לזה שום דבר. זה חי וקים, יושב לעולם ועד, ולאף אחד אין חלילה וחס כח לנגוע כאן. אבל זה עדיין לא תכל'ס, שיהיה בנין עדי עד שאף אחד לא יעיז לנגוע בו. מהמקום הזה צריך לצאת "במות" – לצאת שליטה בארצנו הקדושה. השלטון צריך לצאת מכאן. ואם השלטון עוד לא יצא מכאן, אז אולי לא עשינו כלום, בגלל שזו תכלית הכוונה – "במות". במות זה 'על הגובה' לגבי כולם. זה המסר המשולש – הרי כל מה שקשור למתן תורה זה "אוריאן תליתאי", תורה משולשת. גם כאן יש שלש דרגות של עליה – "כל מי שעוסק בת"ת הרי זה מתעלה, שנאמר 'וממתנה נחליאל ומנחליאל במות'". צריך להזהר – מה שהוא לא מביא בפרק קנין תורה – שלא להתגאות, שזה ה"גיא" ("ומבמות הגיא"). אם מתגאים חלילה וחס – נופלים. הכל זה להרבות בכבוד שמים על ידי שכל הזמן אני ממעט בכבוד עצמי (כלשון המפורסם של רבי נחמן). זה ה"במות" באמת (והקשר המיוחד לתלמוד תורה, י"ל בדרך מליצה ש"במות" היינו לשון רבים של "במה" וגם של "בם": "ושננתם לבניך [בחינת נחליאל] ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" – מי שמקיים את כל הבמ-ות שבפסוק זה עולה לגדולה ושולט, מכח התורה, על כל המציאות כולה).

[השלמה: אמרנו בפשטות ש"במות" זה שלטון. זה מובן, אבל צריך להדגיש שהמלים האחרונות של משה רבינו הן "ואתה על במותמו תדרוך". יש את הבמות של אומות העולם, ותכלית ברכת משה רבינו שאנחנו נשתלט ונדרוך על הבמות שלהם. מי שדורך על הבמות שלהם הוא בבחינת במות, על דרך "אשירה להוי' כי גאה גאה" – ד"אתגאי על גיותניא וגיאותא דליה היא". יש זוגות של 13 ו-7, וכאן שתי המדרגות הראשונות – מתנה נחליאל (הכנעה-הבדלה, "אור המאיר לעצמו") – הן כפולת 13, יג פעמים מח, ורק במות עולה ז פעמים סד (= כבוש חזקה, מספר שדרשנו הרבה, ועוד הוכחה שזה ענין של שלטון על אומות העולם, בארצנו הקדושה [שעתידה להתפשט בכל העולם כולו]). כשמחברים את הכופלים – מח (ג פעמים טז) ועוד סד (ד פעמים טז)– זה חוזר להיות כפולת ז, ז פעמים טז, העולה יבק (= הוי' אלהים, וכו').

הכל קשור לתורה – "כל מי העוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה" – ובמשנת "חביב אדם... חביבין ישראל... חביבין ישראל..." זה השלב האחרון. כל שלש הבחינות קשורות ל"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה". לפי זה השלישיה כאן זה האדם-ישראל-ישראל שבתוך ה"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה", חש-מל-מל שבהמתקה. הסברנו שה"כלי חמדה" גופא הוא בשביל להשתלט על המציאות החיצונית ולתקן אותה. "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" זה אנחנו, כמו "נחליאל". מתנה – שכנגד "חביב אדם" – עולה יא פעמים אדם (רו"ס מה, אדם, והאמצע – תן – עולה י"פ מה). כאן זה ה"אתם קרויים אדם" – האדם הישראלי שמקבל את ה"תורה אור" ("וממתנה [נחליאל וגו']" = ישראל). או, אפשר לומר, זה האדם הישראלי בתהליך הגיור – בדרך לקבל את התורה (שעושה את עצמו כמדבר, בהכנעה גמורה, כגר הבא להתגייר – "וממדבר מתנה"). פשיטא שה"נחליאל" זה ה"בנים" שבתוך ה"כלי חמדה", ואחר כך ה"במות" זה עיקר הישראל שבישראל – "לתקן עולם במלכות ש-די".]

נחזור ל"חרות": לכאורה "זמן חרותנו" זה פסח, אבל כאן כתוב "'חרות על הלחת', אל תקרי 'חרות' אלא 'חרות', שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". בחג הפסח עדיין אין תורה. יש כמה מצוות כדי שתהיה איזו אתערותא דלתתא כדי לזכות לנסים ונפלאות של יציאת מצרים, אבל זה עדיין לא תורה. מה שמייחד את החג הזה, חג שבועות, זה תורה. נתבונן רגע בשתי המלים – חרות (שמתחילה מפסח ונגמרת בשבועות) ותורה. יש יחס בולט ויפה בין שתי המלים – חרות ותורה – בשתיהן יש אותיות רות. בחג השבועות קוראים מגילת רות, אז כולנו גרים שמקבלים את התורה. חרות זה ח-רות ותורה זה ה-רות (מהסוף להתחלה). אז חוץ מזה שיש שם רות (קשור ל"לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם", "'מואבי' ולא מואבית"), בעיקר מענין כאן שיש בחרות ח ובתורה ה במקום ה-ח. פגשנו את זה בפסח, שזה כל ההבדל בין חמץ למצה, כמבואר בכל הספרים הקדושים. בחמץ ה-ח בראש ובמצה ה-ה בסוף, כמו כאן – חרות עם ח בראש ותורה עם ה בסוף.

אבל, לכאורה זה הפוך על הפוך, כי בספרים הקדושים מסבירים שה-ח של חמץ זה גבהות, זה השאור שבעסה, ואילו ה-ה של מצה זה בטול ושפלות, ענוה. למצה אין שום גבהות, כולה בטלה, לכן יש לה ה. החמץ כולו גבהות, לכן יש לו ח. על פי פשט חג הפסח הוא "זמן חרותנו", הוא החרות – הכל הולך אחר הפתיחה. זה חידוש שאומרים חרות גם בשבועות, אבל הפשט שחרות זה פסח, ואילו הפשט של שבועות זה תורה. זה הפוך על הפוך, שהרי כתוב בשבועות "חמץ תאפינה" – כל הענין של שבועות שחמץ הופך להיות מצוה. אז הנה, יש פה שתי מלים חשובות ביותר, שממש מהוות צמד של מלים – חרות זה ח-רות ותורה זה ה-רות, ואיפה שהייתי חושב שצריכה להיות ה-ה נמצאת ה-ח ואיפה שהייתי חושב שצריכה להיות ח נמצאת ה-ה.

נאמר את הווארט הזה בקיצור: זה עוד ראיה למה שדובר בסעודת משיח – מי שהיה או מי שקרא את זה – שלמרבית הפלא, השרש הנעלם של החמץ של הקדושה הוא דווקא בחג הפסח. מה שעתיד להיות "יש מאין" נמצא כבר בתוך האין של המצה, כבר יש שם את שרש החמץ של הקדושה. כשעושים את המצוות של החג, החל מ"כולנו מסובין" בליל הסדר – הרי זה דרך חרות, ודרך חרות זה ישות. לכאורה חרות זה באמת ישות, זה באמת חמץ, להרגיש 'אני בן חורין', 'עם חפשי בארצנו', יש בזה ישות, איך זה הולך דווקא עם פסח, שהכל בטול?! לפי האריז"ל ארבע הקושיות הן כנגד ארבעת העולמות ממטה למעלה, ודווקא השאלה של "מסובין" – עיקר תחושת החרות (אפילו הפגנת החרות) – היא בעולם האצילות. בעולם האצילות הכל בטל, ואם יש שם ישות זה רק ישות של הקב"ה. עולם האצילות הוא בחינת אין לגבי העולמות התחתונים. בכל אופן, הדבר הזה שחרות עם ח זה ה"זמן חרותנו" של פסח זה מחזק מה שדברנו שבעצם החמץ מתחיל מהמצה. אבל כאן, בחג שבועות, יש התכללות – הכל הוא בדרך התכללות, כל דבר בקדושה צריך התכללות, את שתי הבחינות יחד – שהעיקר זה "חמץ תאפינה", שהחמץ מתקדש ומצווים אנו להביא דווקא חמץ, אבל בשביל לקבל את התורה צריך להיות בתכלית הבטול. תורה אומרת בטול, וכתוב שאפילו הגימטריא של תורה היא יג פעמים בטול. כמו שנמשיך להסביר בע"ה, כדי לקבל את התורה צריך לומר "נעשה ונשמע" – אין לך בטול יותר מ"נעשה" לפני "נשמע". זה נקרא בטול לבעל הרצון. אם הייתי מתחייב לעשות רק מה שאני שומע זה גם בטול, אבל בטול לרצון הגלוי, ואילו מה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע" זה בטול מוחלט לבעל הרצון. זה ה-ה של התורה. הכל צריך להיות דבר והיפוכו.

נסיים שיחה זו בעוד ווארט אחד: כתוב שהתורה ניתנה על ההר הכי נמוך, הר סיני. זה הר, אבל נמוך – "מכיך מכל טוריא". מסבירים – גם אדמו"ר הזקן – שבעבודת ה' זה ה"שמינית שבשמינית גאוה" שצריך להיות לתלמיד חכם. אם כי הרמב"ם פוסק לא מיניה ולא מקצתיה, בכל אופן בכל הספה"ק כן מביאים את הדעה של "שמינית שבשמינית" – צריך להסביר זאת, אבל זה כך – ומסמיכים את זה על הר סיני. הוא בכל זאת הר, עם הגבהה. התורה נתנה בכללות במדבר, מקום הפקר ומסירות, אבל על הר. זה על הר, אבל הנמוך שבהרים – צריך התכללות. איך נוכל לומר שלגמרי "אלו ואלו דברי אלהים חיים". לכאורה יש כאן שתי דעות הפוכות. אפשר לומר שאצל תלמיד חכם אמיתי גם הגאוה שלו היא בטול – כמו ה"מסובין" באצילות. נחדד את זה עוד קצת. הבעל שם טוב אמר בסוד פרה אדומה שכל דבר יזום בעבודת ה' צריך קצת גבהות בהתחלת המעשה. אם אין לי שום גבהות איני יוזם מצות ומעשים טובים, לא לומד תורה – כלום. צריך שמינית שבשמינית גאוה בשביל ליזום, אבל בסוף צריך בטול מוחלט – לא לזקוף שום דבר, שום זכות, לעצמי. אם אני זוקף משהו לעצמי זה "ואתה תשופנו עקב" – בסוף המצוה בא הנחש ונושך אותי, אם יש לי סיפוק. כך הבעל שם טוב מסביר, אבל נתחיל מהתחלה – כדי ליזום משהו בחיים צריך מינימום של גבהות, שמינית שבשמינית.

מה זה תלמיד חכם אמיתי? כמו שאמרנו קודם את הווארט של רבי נחמן – רק להרבות בכבוד שמים על ידי שהוא ממעט בכבוד עצמו. בשביל ליזום פעולה – כמו תפיסת שלטון, שאמרנו קודם על "במות" – שהמטרה האמתית שלי בלב היא שאני קנאי להרבות בכבוד שמים (כל יהודי קנאי בלב), חייב להיות "הוי' מלך", חייב להיות "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". בשביל זה, שיהיה רק ה', ולא אהיה איזה מפסיק – קצר – בזרם המלוכה של הקב"ה עלי ארץ, צריך להוציא את עצמי. זה תרתי דסתרי – מחד אני צריך ליזום  משהו על מנת להמליך את ה', ואם אין שום גבהות לא אזום כלום, ומצד שני אני צריך להוציא את עצמי לחלוטין מן התמונה. מה זאת אומרת? שכל הגבהות, כל השמינית שבשמינית, זה המינימום של גבהות שאני זקוק לה כדי ליזום פעולה כזאת שתרבה בכבוד שמים ותשפיל את עצמי עוד יותר.

נאמר את זה בצורה משוכללת יותר: אני בכלל לא בטל, אבל גם צדיק שבטל – אפשר לחשוב שהוא גארנישט, אבל כמה שאתה אין אפשר להיות עוד יותר אין. בשביל זה צריך קצת ישות, כדי שתעשה משהו שתהיה עוד יותר אין. צריך ליזום משהו בשביל ה', שיהיה יותר יש, כדי שאתה תהיה יותר אין. אבל בשביל זה צריך להיות יש – זה תרתי דסתרי. כל הזמן להגביה את עצמי כדי להמליך את ה' יותר – זה הסוד של מתן תורה על הר סיני – כדי לאפס את עצמי, לאיין את עצמי, יותר. זה נקרא "רישא דאין" – התענוג, הכיף, של היהודי הוא להתאיין, ואין לדבר סוף. כתוב שתענוג תמידי איני תענוג – לכן להיות כל הזמן אין זה שעמום, שעמום זה שגעון. לכן צריך לשמור את רעננות האין, כל הזמן להיות יותר אין, ובשביל זה צריך לעשות משהו – וכל מה שתעשה זה ישות. תלמיד חכם אמיתי יכול להבין את הפרדוקס הזה. זה ה"שמינית שבשמינית", ולפי זה לא רק שלא סותר את ה"לא מיניה ולא מקצתיה", אלא ה"שמינית שבשמינית" היא היא הדרך להגיע כל פעם יותר ל"לא מיניה ולא מקצתיה".

עד כאן הפרק הראשון, שנסיים בגימטריא: חרות (= 614 = חכמה בינה דעת = תדיר = יוסף שביוסף, לא זכינו להיות כאן ביסוד שביסוד, זו השלמה) תורה (= 611) = 1225 = לה ברבוע (סימן של שלמות) = מט במשולש, שלמות ספירת העומר (= "ספר תולדת אדם", כפי שדובר בשביעי של פסח). הקב"ה הוא המשלים את היום החמישים, באתערותא דלעילא. ושוב, החרות מתחילה ב"זמן חרותנו" ומגיעה לשלמות במתן תורה, "חרות". אם נעשה עוד כוונה קטנה על פי סוד – ההבדל בין "חָרות" ל"חֵרות" הוא בניקוד, ולפי קבלה קמץ הוא בכתר וצירה בבינה. יציאת מצרים זה "עלמא דחירו", יציאה מיסוד אמא, אבל מתן תורה זה כתר – לקבל כתר תורה – שזה חָרות בקמץ. רק חז"ל מחברים יחד, וידוע הכלל שכל פעם שכתוב "אל תקרי" אז "אלו ואלו", שניהם נכונים, ולכן "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, שנאמר 'וממתנה נחליאל ומנחליאל במות'", כן תהיה לנו.

ננגן משהו שמח.

לחיים לחיים! "דוד מלך ישראל חי וקים"!