ה. פרצוף רב יוסף

היות שה'גבור' של שבועות – של "משה קבל תורה מסיני" – זה רב יוסף, צריך לעשות לו פרצוף (כמו שיש עשרת הדברות). זו ההתבוננות וההכנה שלנו לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות בחג הבעל"ט, כמו שאמרנו קודם, כדי שנזכה להתעלות ממתנה לנחליאל ומנחליאל לבמות.

דעת: "אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא"

נתחיל מדבר זה גופא, שאומר שבעצרת עשו לי עגלה משולשת, וכל כך למה כי "אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא". אמרנו שפירוש רש"י ל"עגלה משולשת" – שלשה עגלים ממש – הוא בדעת. גם בפרצוף של רבה אמרנו שמה שחכם וצדיק אומר על עצמו, המודעות העצמית שלו לגבי עצמו, זו נקודת הדעת שלו. רוצים לבנות פרצוף, ואם רואים שהצדיק אומר הערכה עצמית – המודעות של ההערכה העצמית זו הדעת שלו, כך הוא יודע-מכיר את עצמו, וכך בכלל הוא מעצב את הדעת שלו. פשיטא שהמימרא הזאת, ש"אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא", מבטאת את הדעת של רב יוסף. זה כלל גדול מאד. אם יש לנו דעת, ה"מפתחא דכליל שית", יש לנו מפתח להתחיל לבנות סביב הדעת שלו – שקשורה לחג השבועות – את כל הפרצוף של רב יוסף.

ורמז חשוב שטרם אמרנו (המקשר בעצם בין רב יוסף לחג שבועות, עצרת, ובסוד הדעת, ידיעת האלקות): עצרת רב יוסף = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"!

רדל"א: הקשר לפורים והציפיה למשיח

ברור שהדעת זה הקשר שלו לחג העצרת, אבל אמרנו שיש לו קשר גם לפורים. הוא זה שאומר, סמוך וקודם, ש"הכל מודים דבפורים בעינן נמי לכם" – פורים זה רדל"א, "עד דלא ידע". שרש הדעת הוא ב"לא ידע". אז אם הקשר שלו לעצרת זה הדעת שלו, הקשר שלו לפורים זה ה"לא ידע" שלו, וגם הא בהא תליא.

[השלמה: הזכרנו רק את הקשר שלו לפורים, אבל עיקר הרדל"א זה מאמרו על המשיח "ייתי ואזכה לשבת בטולא דכופיתא דחמריה". הסברנו את זה בשיעור על רבה, ואמרנו שקשור לכך שהיה סגי נהור. מי שאמרו "ייתיה ולא אחמיניה" זה היה לפי ראייתם בעלמא דין, אבל הוא בטל את ראייתו בעלמא דין. בטול הראיה שלו כמו הבעטלר הראשון של רבי נחמן, העוור, שאין לו ראיה בעולם הזה. היות ש-ז בעטלערס של רבי נחמן הם כנגד הז"ת זה מחזק את הקשר שלו לאברהם אבינו, "מריה דאברהם" (כדלקמן בספירת החסד) – לכך שעוור את עצמו באהבתו לה'. "מריה דאברהם" זה או חסד, חסד לאברהם, או אמונה – אברהם הוא ראש כל המאמינים. כל אלה שראו בעולם הזה אמרו "ייתיה ולא אחמיניה", אבל הוא אמר "ייתיה" ואשב בצל וכו'. הצל זה כבר צלא דמהימנותא. המהר"ל מסביר שכל הדרגות הן דרגות השגה של מלך המשיח. זה כמו ארבעה עולמות – משיח-אצילות, חמור-בריאה, רעי-יצירה, צל-עשיה (הוא כמובן לא משתמש במושגי העולמות). גם לשבת בצל הזה – גבוה מכל השגות העולם הזה, כך מסביר המהר"ל. זה משהו יחודי, כמו שלמדנו על רבה. הביטוי של רבה פחות יחודי, כי יש עוד שנים שאומרים כך, אבל רב יוסף היחיד שמשתמש בביטוי שלו. כשיבוא המשיח וכו' הוא יזכה לראיה של לע"ל, ולא ראית עלמא דין, שהוא עלמא דשקרא.]

רישא דאין, תפארת, מלכות: בקיאותו במעשה מרכבה, סיני, בקיאותו בתרגום

כתוב במסכת חגיגה, בפרק "אין דורשין", משהו מאד מיוחד על רב יוסף – שהוא היה בקי במעשה מרכבה (בו מפטירים בעצרת, חגו של רב יוסף, וקשור לסוד הנ"ל שעצרת רב יוסף = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שסוד מעשה מרכבה הוא סוד אחדות הוי' האמיתית, וד"ל [יש שרש של ספירת הדעת בכל אחד מג'  הרישין שבכתר, לעיל ראינו לגבי רדל"א, כאן לגבי רישא דאין, ולקמן לגבי רישא דאריך, בחינת הרצון שבכתר, ודוק]). רואים שהוא למד הרבה נסתר, ודווקא הסודות הכי עמוקים של הנסתר – מעשה מרכבה (רב יוסף מעשה מרכבה = 1040 = 40 פעמים הוי' ב"ה. והוא עולה יצחק פנים ואחור, וגם ארבעת בני אהרן: נדב אביהוא אלעזר איתמר). כתוב שם בסוגיא שסבי דפומבדיתא – שאר חכמי מקומו – ידעו בסודות של מעשה בראשית (לשון הגמרא: "רב יוסף הוה גמיר מעשה המרכבה סבי דפומבדיתא הוו תנו במעשה בראשית", גמיר אותיות גרים, רמז ל"אי לא האי יומא דקא גרים וכו'". מכאן רואים שהיחס בין מעשה מרכבה למעשה בראשית הוא כיחס בין גמרא למשנה, בין "גמיר" ל"תנו", ודוק [אכן רש"י כותב ששניהם ברייתות, אך בנוגע לעומק תוכנם י"ל שהם כיחס של גמרא למשנה]. והנה, בסנהדרין איתא "סבי דפומבדיתא רב יהודה ורב עינא" [= "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" הנאמר במשיח = רב יוסף!], והרי רב יהודה הוא רבו המובהק של רב יוסף, ואם כן הדבר פלא איך לא הסכים רב יוסף לגלות לרבו מה שידע הוא, ועוד איך גמיר מעשה מרכבה, ממי גמיר?). בתחלה רק הוא ידע מעשה מרכבה והם ידעו מעשה בראשית (ורמז: רב יהודה = "יהי אור" של מעשה בראשית), אז הציעו שילמדו אחד את השני. סבי דפומבדיתא פנו לרב יוסף ובקשו שילמד אותם מעשה מרכבה ורב יוסף אמר טוב, אבל קודם למדו אותי מעשה בראשית שאתם יודעים. הם נענו לו ולמדו אותו מעשה בראשית. אחר כך הם בקשו שילמד אותם – זה מזכיר כמה מעשים של גדולי החסידות, רואים שלית סיפור (דחסידים) שלא רמיזא באורייתא (בגמרא) – כעת הגיע התור שלך. הוא ענה להם "דבש וחלב תחת לשונך" – "דברים שהם מתוקין כדבש וחלב יהיו תחת לשונך" ואיני יכול לגלות, וככה זה נשאר (סוד "תר וגוזל", וד"ל). "דבש וחלב תחת לשונך" זה עצם התענוג בנפש, עצם רישא דאין. זה שיש לו מעשה מרכבה, וגם זה שעושה הסכם ומפר אותו ("עת לעשות להוי' הפרו תורתך") כי "דבש וחלב תחת לשונך" – זה התענוג בנפש (רב יוסף ועוד "דבש וחלב תחת לשונך" = 1924 = 74 פעמים 26, עד פעמים הוי' ב"ה, סוד "עד הוי' בכם", סוד אותיות ע ד רברבן ד"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וד"ל [ראשי התבות = 650 = 25, 5 ברבוע, פעמים הוי', ושאר האותיות = 1274 = 49, 7 ברבוע, פעמים הוי', סוד זה ברבוע פרטי עולה עד, סוד נבואת משה רבינו – "זה הדבר אשר צוה הוי'", וד"ל]).

יש שלשה דברים שמציינים בה את בקיאותו המיוחדת של רב יוסף. היתה לו בקיאות מיוחדת במעשה מרכבה, בקיאות מיוחדת במשניות וברייתות (שבגלל זה נקרא סיני), ובקיאות מיוחדת בתרגום – היה בקי גדול בתרגום פסוקים. מסבירים באותה סיבה – היות שהיה סגי נהור, ואסור לומר דברי תורה בעל פה, לכן היה צריך להיות בקי בלשון תרגום, וכשרצה לומר פסוק אמרו בלשון תרגום, והיה הכי בקי משאר החכמים בלשון תרגום. יש שלשה דברים בהם בקי במיוחד, שנשים בפרצוף.

שוב, הדעת זו הערכתו העצמית – "אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא". ה"דבש וחלב תחת לשונך" – מעשה מרכבה – זה התענוג שלו. זה שהוא סיני זה התפארת שלו – המשניות זה ששה סדרים, ו"ק, וכללות הו"ק היא ספירת התפארת. לכן כתוב שמשניות ביצירה, שו"ק מקננים ביצירה. זה שהוא סיני זה עמוד התורה שלו – עמוד התורה היינו תפארת (שנקרא "עמודא דאמצעיתא"). לשון תרגום זה המלכות שלו – תרגום זה אחור לגבי לשון הקדש, בחינת מלכות. אם כן, פנימיות הכתר זה מעשה מרכבה, סיני זה התפארת, ובקיאות בתרגום המלכות – שלש נקודות עיקריות בקו האמצעי. הדעת זה שמחת העצרת שלו.

אריך אנפין: השתלמותו במעשה בראשית והקשר המיוחד שלו לעצרת

זה שבסוף קבל גם מעשה בראשית מסבי דפומבדיתא, זה כנראה השלים לו את פרצוף אריך – ראשית ההתהוות של העולם. פרצוף עתיק זה עדיין הסוף של האין סוף, כמבואר גם בספר הפרדס וגם בכתבי האריז"ל וגם בחסידות. מעשה מרכבה זה למעלה מהעולם לגמרי – עתיק – אבל מעשה בראשית זה אריך. יש לו מעשה מרכבה והיה צריך לבוש, אריך לגבי עתיק, והוא קבל את הלבוש שלו – השתלם גם עם חיצוניות הכתר. גם, זה שאומרים שהקשר המיוחד שלו לעצרת זה הדעת שלו – זה מצד התורה, "שלמדתי תורה ונתרוממתי". אבל עצרת, כמו שהוא מתן תורה הוא גם מתן מצוות – כתר מצוות כנגד כתר אותיות עשה"ד – והמצוות הן רצון ה', חיצוניות הכתר. מי שקשור לעצרת קשור לדעת מצד "אוריאן תליתאי", ומצד המצוות – תרך עמודי אור – קשור לאריך, רצון ה' (אריך בכלל ו-תריג אורחין דגלגלתא דאריך בפרט).

חכמה: "לא תיתני ענוה דאיכא אנא"

רב יוסף אמר "לא תיתני ענוה דאיכא אנא". בסוף מסכת סוטה, שלומדים – מי שנוהג ללמוד – בימי הספירה, וזה ממש בימים אלה האחרונים. רב יוסף אומר ש"אני ענו" (ידוע שיש כמה הסברים בחסידות איך יתכן שצדיק יאמר על עצמו שהוא ענו). חכמה זה בטול וענוה, אז נשים את זה בחכמה – זו החכמה שלי, הענוה שלי (רמז: רב יוסף ענו = 484 = 22 ברבוע. והוא עולה שמחה ענוה וכן נשמה גוף, כמבואר במ"א). על המשיח – רב יוסף = משיח – נאמר שיהיה ענו ביותר, שכשם שילמד תורה לאבות וכו' כן ילמד תורה ליהודים פשוטים ביותר. הרי אורייתא מחכמה נפקת, היינו שהתורה יוצאת לאור עולם, להאיר לכל העולם כולו, ממדת החכמה, ענוה ובטול, סוד "והחכמה מאין [ממי שהוא בבחינת אין] תמצא [בעולם, גם אצל היהודים הפשוטים ביותר]".

בינה: כבוד אמו

יש עוד סיפור מופלא, דווקא על רב יוסף, שהיה מאד מכבד את אמו – כמובן שזה בבינה, באמא. כל פעם שאמו היתה עוברת היה קם מלוא קומתו ואומר שבאה השכינה הקדושה וצריך לקום בפניה. בקבלה אמא בתור שכינה זה "שכינתא עילאה", והמלכות זה "שכינתא תתאה". כל פעם הוא היה קם בהדרת קדש כדי לכבד את אמו, זה משהו מכובד אצל רב יוסף ("כי מכבדי אכבד").

אם כן, יש לנו ג רישין שבכתר, חכמה-בינה-דעת, וגם תפארת-מלכות, וצריך להשלים את הו"ק:

חסד: "מריה דאברהם" וקיום מצוות מאהבה

כל פעם שחז"ל מציינים ביטוי מיוחד של חכם זה משהו שמבטא את העצם שלו. יש ביטוי שחוזר כמה פעמים בש"ס אצל רב יוסף – שאף אחד לא אמר, רק הוא – "מריה דאברהם", לשון התפעלות שלו. סימן שיש לו קשר לאברהם – חסד. "מריה דאברהם" זה כמו "אלהי אברהם".

חוץ מביטוי זה, אמרנו שהוא סגי נהור, והוא גרם זאת לעצמו. למה? בתחלה סבר שמי שאינו מצווה ועושה גדול ממי שמצווה ועושה, וגם סבר שעוור פטור מן המצוות, וממילא סבר שאם יהיה עוור הוא יהיה פטור מן המצוות, ואז אם אף על פי כן יקיים את המצוות הוא יזכה לגדולה אמיתית, לעבוד את ה' מאהבה. אחר כך, כששמע ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" וכו', ו"גדול מצווה ועושה", אמר שמי שיפסוק לי את ההלכה שעוור חייב במצוות – הוא כבר עוור, אין מה לעשות, תהליך בלתי הפיך – יעשה יום טוב לרבנן (תיכף נראה שגם לעשות יו"ט לרבנן זו אחת מתכונות האופי שלו). איך שלא יהיה, רואים שרב יוסף משתוקק לקיים מצוות רק מתוך "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". רב יוסף בתחלה מעדיף לא להיות מצווה, ואז עושה מצוות רק כי אוהב את ה' – זו מדת האמת לפי הרמב"ם, שלא עושה משום חישוב אחר, אלא רק את האמת מפני שהוא אמת, מפני שאוהב את הקב"ה. רואים שזה הטבע העצמי של רב יוסף, שרוצה להיות פטור כדי שיעשה מאה אחוז, אלף אחוז, לשמה – מאהבה. רק שאחר כך שמע מה ששמע והגיב מה שהגיב. מהסיפור הזה שעוור את עצמו – גם לפי פשט, שהעולם לא יפריע לו, כדי שיוכל להיות מסור בנפש כל כולו רק לאהבת הקב"ה, אהובו – זה מצטרף לאהבה שלו.

גבורה: "ורב תבואות בכח שור"

רב יוסף קרא על עצמו "ורב תבואות בכח שור". המפרשים מסבירים שקרא לעצמו שור כי נקרא יוסף, עליו כתוב "בכור שורו הדר לו". פני השור מהשמאל במרכבה (בה היה בקי ביותר כנ"ל), הגבורה של הנפש, ושם יש ריבוי – "ורב תבואות בכח שור", הפסוק שקרא על עצמו. זה ודאי מביא לידי ביטוי את הגבורה שלו. שור = "... גרים כמה יוסף איכא...", דהיינו ב"פ גרים כנ"ל, ודוק. "ורב תבואות בכח שור" ע"ה = 1560 = 10 פעמים יוסף (= רב יוסף רב ששת) כנ"ל.

אז "מריה דאברהם" זה החסד שלו, "ורב תבואות בכח שור" זה הגבורה שלו, וזה שהוא "סיני" התפארת שלו.

נצח: "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר הוי' מעתה ועד עולם"

עוד דבר מיוחד שרב יוסף עשה – צם ארבעים צומות, ואז מהשמים אמרו לו "ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך", צם עוד ארבעים צומות ואז הוסיפו לו "ומפי זרעך", וצם עוד ארבעים או מאה צומות (שתי גירסאות) ואז אמרו לו מהשמים "ומפי זרע זרעך". אז שמח מאד, ואמר שאם זה גם זרע זרעו, אחרי שלשה דורות תורה מחזרת על אכסניא שלו וזה יהיה נצחי. לפי הגירסא של מ-מ-מ צומות צם סה"כ 120 צומות – כנגד חיי משה רבינו (וכן מ-מ-מ ימים שהיה בהר). לפי הגירסא שבסוף צם מאה צומות, צם סה"כ 180 צומות – כנגד חיי יצחק אבינו. והכל כדי שיהיה מובטח שהתורה תשאר אצלו קנין נצחי, לדורותיו. את זה נשים בנצח – נצח זה "ברא כרעא דאבוה" וזו הנצחיות. עשה פעולה של מסירות נפש, לצום הרבה, כדי שהתורה תהיה נצחית אצלו ואצל זרעו לעולם ועד.

הוד: חלה ושכח תלמודו

רב יוסף חלה ושכח את כל התלמוד שלו, עד שתלמידיו הזכירו לו (הרבה פעמים נאמר שאביי היה מזכיר לו, אבל כתוב שתלמידיו הזכירו לו, והתלמיד המובהק העיקרי שלו הוא רבא, ודוק). זה שאדם חולה ושוכח – פשיטא שזה בהוד. זה משהו ייחודי, שלא מסופר על מישהו אחר, ולכן זה חלק מהפרצוף האישי שלו. ברור שזה בהוד – עליו כתוב "הודי נהפך עלי למשחית", משם כל המחלות וכל השכחות. רק שהוא זכה שהחזירו לו את זה – ההוד התהפך לטובה בזכות התלמידים.

זה עוד משהו שמקשר את רב יוסף למתן תורה: זה שהוא חלה ושכח זה כמו שבירת הלוחות הראשונות. זה שהתלמידים דווקא החזירו לו זה כמו הלוחות השניות. זה גם דומה קצת למה שבימי אבלו של משה נשתכחו כך וכך הלכות, ואחר כך עתניאל בן קנז החזירן בפלפולו. כאן רב יוסף שכח והתלמידים הזכירו לו.

בהקשר להנ"ל, אין כמעט כמו רב יוסף בכל הש"ס שיש לו רב מובהק וחבר מובהק ותלמיד מובהק. להרבה יש שנים מתוך השלשה, אבל שיש את כל השלשה – תלמידי, חברי, רבותי (וחד בדרא שהוא המובהק אצלי) – זה נמצא אצל רב יוסף. רבו המובהק זה רב יהודה, חברו המובהק זה רבה, ותלמידו המובהק רבא. צריך לעשות הרבה פרצופים, לכל החכמים, וזה משהו יחודי מאד אצלו – שיש לו רב מיוחד, חבר מיוחד ותלמיד מיוחד. נחשב כולם יחד, לראות כמה טוב זה יוצא. קודם כל, הכל זה רב יוסף – ענין של משיח. מכאן נלמד שמשיח גם צריך רב מובהק, חבר מובהק ותלמיד מובהק. רב יוסף רב יהודה רבה רבא = 1000 = תלמיד ותיק (הקשר למתן תורה, אלף אורות) = ישראל בעל שם טוב. הממוצע זה נר – חג השבועות השתא הוא נר לפטירת הבעל שם טוב, ואלף זה ארבעה נרות.

יסוד: סעודה שיצא מכלל כרת

כשרב יוסף נעשה בן ששים עשה יו"ט לרבנן שיצא מכלל כרת. ששים זה שלמות הו"ק בכלל ורומז בפרט לספירת היסוד, והיציאה מכלל כרת זה תיקון הברית. בן ששים לזקנה – זה קנה חכמה, סוד יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א. את זה נשים ביסוד, ובכך השלמנו את הפרצוף (מלכות כבר אמרנו – בקיאותו בתרגום).

בזה השלמנו פרצוף אחד בקיצור, פרצוף רב יוסף הגבור של חג שבועות.