א' אדר ע' – סעודת ראש חדש – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "ויהי בימי אחשורוש", "לכתחילה אריבער", "פורים פורים פורים לנו", "אלי אתה" (צ"צ), שאמיל, ניגון שמחה, ניגון המקהלה (אדמו"ר האמצעי). לחיים לחיים, חדש שמח.

א. צמח השמחה – צמיחת המשיח

"משנכנס אדר מרבין בשמחה", לכן היום נדבר על שמחה. השמחה היא פנימיות ספירת הבינה, אמא, כמו שנסביר – "אם הבנים שמחה". כמו שבטול הוא פנימיות החכמה כך השמחה היא פנימיות הבינה. כח היחוד, ליחד יחודים, הוא פנימיות הדעת. יש בשכל שלשה כחות, חכמה בינה ודעת. החויה הפנימית של החכמה היא בטול, אין. החויה הפנימית של הבינה היא שמחה, ששמחה היא יש לעומת אין. התכונה והחויה הפנימית של הדעת היא יחוד, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו", יחוד זכר ונקבה, שבמוחין זה יחוד של החכמה והבינה, אבא ואמא, גופם. דעת עליון מייחדת את הבטול והשמחה בנפש, האין והיש, ויש גם דעת תחתון שמייחד את השכל והלב בכלל. לכן בתוך הדעת יש כבר הכנה לרגש, ה חסדים ו-ה גבורות שהם השרש של האהבה והיראה בלב. בכל אופן, הנושא היום הוא השמחה.

בספר יצירה כתוב שלכל חדש יש חוש, והחוש של החדש הזה נקרא שחוק – לצחוק. לחדש ניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", שייך חוש הדבור. אבל בתור הכנה לדבור, לפני שאפשר לדבר, צריך לצחוק. צריך "למיסמך גאולה לגאולה" – יש גאולת פורים, צחוק, ויש גאולת פסח, פה-סח, חופש הדבור. הדבור היה בגלות, היכולת לדבר מה שרוצים לדבר היה במצרים, וצריך להוציא אותו לחפשי. לפני כן יש את הצחוק של פורים, ולפי הלכה צריך "למיסמך גאולה לגאולה", לסמוך את שתי הגאולות, שהא בהא תליא.

בכל אופן, החוש של אדר הוא שחוק, שבלשון הקדש זה כמו צחוק – "שחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי", ובתנ"ך יצחק גם נקרא ישחק – רואים את הקשר והחילוף בין ה-צ ל-ש, אותיות שמתחלפות באותיות השינים. דווקא בשינים יש את חילוף הצחוק והשחוק, יצחק וישחק. לפי זה מתבקש – וככה גם כתוב – שה"מרבין בשמחה", התכונה שחז"ל מציינים בחדש זה, שניתן להחליף את זה גם ב-צ. מה קוראים כאשר מחליפים את ה-ש של שמח ב-צ – "שמח תשמח רעים האהובים" – זה הופך להיות צמח. אז כמו שיש שחוק-צחוק יש גם שמח-צמח. צמח כתוב בזכריה הנביא כשם של מלך המשיח – "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל הוי'". צמח עולה מנחם, כידוע. לפי זה זה כמו "איש שמח שמו, ומתחתיו ישמח [אותיות משיח] ובנה את היכל הוי'".

יש פה שלש פעולות, שלש לשונות. קודם הוא מכונה "איש צמח שמו" (צמח זה אולי עץ, אז כדי שנבין שמדובר באדם כתוב "איש צמח שמו"), ואחר כך נוסף "ומתחתיו יצמח" (צריך להבין מה הכוונה שהוא צומח מתחת לעצמו, כמו שכתוב לגבי תחומי שבת "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השבת" – יש בחינה שנקראת "תחתיו" בנפש, והמשיח צומח משם), והביטוי השלישי "ובנה את היכל הוי'". היות שהדבר השלישי זה "ובנה את היכל הוי'", על דרך הפעולה השלישית של המשיח, "בונה מקדש במקומו" (כנראה "במקומו" זה גם "תחתיו"), אז מתבקש להקביל את שלשת חלקי הפסוק לשלשת השלבים של המשיח עד שהוא משיח ודאי. קודם הוא צריך ללכת בדרך ה', ולחזק את בדק הבית של התורה והמצוה, ואחר כך הוא לוחם את מלחמות ה' ומנצח – בעיקר מדובר במלחמת עמלק, עד שהוא מקיים בשלמות את המצוה להכרית את זרעו של עמלק מתחת השמים (בלשון הרמב"ם הוא לוחם עם כל אויבי ישראל מסביב, סביב ארץ ישראל, ומנצח) – והפעולה השלישית "ובנה מקדש במקומו". אז, כשמקיים את כל זה, יודעים שהוא משיח. אם לא קיים עדיין לא יודעים – יתכן שהוא בחזקת משיח, אבל שיהיה משיח ודאי זה רק אחרי שקיים את שלש הפעלות האלה. אחר כך יש לו עוד שתי פעולות – קיבוץ נדחי ישראל מכל ארבע כנפות תבל, והאחרון "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד", שמחזיר בתשובה את כל העולם (לא רק את היהודים), לעבוד את ה' ביחד.

כתוב שחמש הפעולות הללו הן כנגד הנרנח"י של משיח. כדי לקבוע שהוא משיח ודאי צריך את שלמות הנר"נ – הכחות הפנימיים – שהוא מחזיר את העם בתשובה (קם מלך, ויש לו עם, ומשמע שבתחלה העם לא שומר תורה ומצוות מאה אחוז, לכן התפקיד הראשון של המלך הוא להחזיר את עם ישראל בתשובה), וכשהוא מצליח בכך זה תיקון הנפש של המשיח. על זה כתוב בנביא "הנה ישכיל עבדי" – מחזיר את עם ישראל בתשובה על ידי שכל. צריך שכל טוב, לא מדות, ו"ישכיל עבדי" זה הנפש שלו. אחר כך "ירום" זה הרוח שלו – רם = עמלק, והיינו שלוחם את מלחמות ה', מנצח כל אויבי ישראל מסביב, ובעיקר מכרית את זרע עמלק. אחר כך "ונשא מגבעות" – בונה את בית המקדש – זה הנשמה שלו. אחר כך כתוב "וגבה" – קיבוץ גלויות זה כמו אדם שגובה חוב, הוא גובה את כל היהודים מכל אתר ואתר, מכל ארבע כנפות תבל, ומחזיר אותם לציון ברנה. בסוף "מאד" זה שמחזיר את כל העולם כולו בתשובה. הכל אצלו תשובה, מתשובה לתשובה – מהחזרת עם ישראל לתשובה (נפש) ועד להחזרת כל העולם בתשובה (יחידה), "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד".

בפסוק שלנו הפעולה השלישית זה בנין המקדש, אז צריך להגיד ש"איש צמח שמו" היינו ההחזרה בתשובה של עם ישראל – קודם כל העם שיושב במקומו, בתוך המלכות שלו – ואחר כך "ומתחתיו יצמח" (שצריך להבין החידוש) קשור לפעולה השניה של המשיח, "ילחם מלחמות ה' וינצח" (אף שלא ברור הקשר). מתוך הקשר הברור בענין השלישי אנחנו בונים למפרע את כל הווארט. שוב, מלת המפתח כאן היא "מתחתיו". אמרנו ש"יצמח" זה כמו "ישמח" – צמח ו-שמח זה אותו דבר, כמו שנסביר יותר ויותר בהמשך.

"מתחתיו" היינו מתוך מדת השפלות שלו, ככה זה בחסידות. כמו "דוד מלך ישראל חי וקים", שאומר על עצמו "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". עיקר מדת המלך היא השפלות שלו, שהוא שפל בפני כולם, בפני כל הנתינים. קודם אמרנו שיש למלך נתינים במלכות והוא מחזיר אותם בתשובה. איך? הוא גדול מהם? אדרבה, הוא הכי תחתון, כך מרגיש עצמו בלב. כלפי העם, על פי הלכה, הוא חייב להראות התנשאות מסוימת – אחרת הוא לא מלך, ו"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" – אבל בפנים, בלב שלו, הוא הכי נמוך ושפל מכל אנשי ממלכתו. לפעמים, כמו באותו סיפור בתנ"ך שדוד המלך מעלה את ארון ה' לעיר דוד, עיר ה', המלך ממש מבזה את עצמו (כמו שמיכל הקפידה עליו, וכל הסיפור שהשתלשל מכך). בכל אופן, שיש לו שמחה עצומה לכבוד שמים, הוא מקיים את הווארט החסידי שהוא מרבה בכבוד שמים תוך כדי שהוא ממעט בכבוד עצמו. אז הוא ממש מפגין את ה"תחתיו" שלו, את השפלות שלו. כתוב ש"דוד מלך ישראל חי וקים" זכה להיות מלך בגלל שיש לו קופה של שרצים מונחת מאחוריו. הוא עצמו בעל תשובה, והוא יודע בלב – וכולם יודעים – שיש לו קופה של שרצים מאחוריו. ממילא מתקיים בו "וחטאתי נגדי תמיד" (הפסוק שהוא אומר בעצמו). שוב, זה נקרא "תחתיו" – השפלות של המלך האמיתי, דוד מלך ישראל וחי וקים. מתוך השפלות הזו יצמח "ישמח". המאמר העמוק של רבי אייזיק מהומיל הוא "מאמר השפלות והשמחה", איך שהא בהא תליא. ה'יצמח' זה ה'ישמח', אבל השמחה צומחת "מתחתיו", מתוך השפלות.

לפי הפירוש הזה "איש צמח שמו" זה בלי ה"תחתיו" עדיין. קודם הוא שמח גם בלי השפלות – הוא שמח, "איש צמח שמו", "איש שמח". הוא טיפוס שמח, ומכח השמחה שלו הוא מקבל שכל טוב, כמו שנסביר. מי שהוא שמח ה' נותן לו שכל טוב איך להחזיר את העם בתשובה. זה שהביטוי הראשון כאן קשור לפעולה הראשונה של המלך, שבלשון הרמב"ם הוא קורה לה כפיה – "יכוף" – ואנחנו מסבירים שכופה בכיף ובשמחה רבה. בגלל שהוא טיפוס שמח דבריו נשמעים. כתוב בחז"ל שמי שהוא ירא שמים דבריו נשמעים. נתחיל עם הגימטריא הראשונה החשובה של שמחה – שמחה עולה "סוד הוי' ליראיו". "נכנס יין יצא סוד", והסוד הזה מגיע למי שיש לו יראה. מצד אחד, מי שהוא ירא שמים דבריו נשמעים, אבל אם רוצים לממש את המשימה הלאומית, להחזיר את העם שלנו בתשובה, זה לא רק חרדים-יראים – זה לא יצלח. צריך את יראת השמים, אבל מה שיתפס זה רק שמחה, מלך שמח. אבל זה שהרמב"ם אומר שיש כאן כפיה – אם כי הרבי אומר תמיד שזה בדרכי נעם, ואנחנו אומרים שזה בכיף – זה שייך לביטוי "איש", שמובנו "בעל". זה שהוא מנווט את העם שלו בדרך ישרה אני לומד מכך שהוא "איש", תקיף, כמו חדש אדר שתקיף מזליה ובריא מזליה. קודם כל, "איש צמח שמו" – הוא "איש", אבל "איש שמח". מכח זה שהוא איש שמח, איש צמח, ה"איש" שלו מצליח לפעול על העם שלו שיחזרו בתשובה.

אבל הזכות שלו לנצח במלחמות – זה עיקר החידוש. הוא יוצא לקרב, נלחם מלחמות ה' עם כל אויבי ישראל – שמי שהוא אויב ישראל הוא אויב הקב"ה – מסביב, ובעיקר עם עמלק, זה על ידי שפלות. כתוב "ירום" – ש-רם עולה עמלק – אבל מאידך התכונה שבזכותה מנצח היא השפלות שלו. הוא לא יוצא לקרב מתוך הרגשה שהקב"ה יעשה לי נס, אלא עם הרגשה שלא מגיע לי שום נס – זה שפלות. הפשט הכי פשוט אצלנו כשלומדים בתורת הנפש על שפלות – יסוד היסודות של תיקון הנפש – זה "לא מגיע לי כלום". זו ההגדרה הכי פשוטה של שפלות. אם 'לא מגיע לי', איך אתה מעיז לצאת לקרב? יהרגו אותך ח"ו! מרוב ה"תחתיו", השפלות שלו, יוצא לקרב ב"הפקרות דקדושה" – הוא מפקיר את עצמו. ידוע הווארט החסידי שלא תמיד אפשר לעבור על גשר של ברזל, לא תמיד הדרך בטוחה. הדרך הכי פחות בטוחה זה כאשר יוצאים לקרב. וכדי לעורר בנפש את ההפקרות דקדושה, את מסירות הנפש, זה צומח דווקא מתחתיו – מי שהוא בתכלית השפלות יכול להפקיר את עצמו בהפקרות דקדושה. יכול לצאת לקרב בריש גלי, להכריז מלחמה, ובסוף הקב"ה עוזר והוא מנצח את כל אויבי ישראל מסביב. זה "מתחתיו יצמח".

ידוע מה שאנחנו תמיד חוזרים, שהפסוק "זה ינחמנו" – הסיבה שלמך קרא לבנו נח (הדור העשירי לאנושות, שכתוב בקבלה וחסידות שבהיותו "העשירי יהיה קדש להוי'" הוא רומז למלך המשיח) – הוא בעצם סיבה לקרוא "מנחם" (כפי שכותב רש"י). לכן רש"י צריך להסביר ש"זה ינחמנו" היינו "זה יניח לנו" (ולא "זה ינחם אותנו"), אבל זה עדיין קשה. מה שיפהפה כאן, שהמדרש – ממנו מביא רש"י – אומר שהיה צריך לקרוא לו נחמן. כך כתוב במדרש רבה. רש"י כנראה היה חב"דניק, אז הוא שינה את הגרסה ואומר שלזה שראוי להיות מלך המשיח היה צריך לקרוא מנחם ("מנחם שמו", בגימטריא צמח), אבל המדרש אומר שהיו צריכים לקרוא לו נחמן. למעשה לא קראו לו כך או כך, אלא נח, אבל יש שתי הו"א – מנחם או נחמן. מה ההבדל? זה צמח (מנחם) ו-יצמח (= נחמן). שניהם רמוזים בפסוק שלנו, "איש צמח שמו, ומתחתיו יצמח, ובנה את היכל הוי'".

רק נסיים את הקטע הזה: אמרנו ש"איש שמח שמו" – הוא שמח בעצם, גם עוד לפני השפלות, לפני ה"מתחתיו". בזכות זה ששמח בעצם, צמח בעצם, הוא מצליח לכוף בכיף ובדרכי נעם את כל בית ישראל לחזור בתשובה ולשמור את התורה והמצוה. זה בדרך מלמעלה למטה. זה שהוא שמח בעצם זה מלמעלה למטה. אמרנו שמכל השמחה זה באמא, אז אצלו, בנפש של ה"איש צמח שמו", השמחה באה מאמא, ומשפיע ויורדת ומאירה ("אורה ושמחה") בדרך מלמעלה למטה, ובכח זה הוא גם כופה ממעלה למטה ברוב שמחה. במ"ת כתוב "כפה עליהם הר כגיגית", ואדמו"ר הזקן אומר שעם אהבה רבה ה' כופה מלמטה. מי שמפגין אהבה רבה, כמים הפנים לפנים", אוטומטית מי שנמצא למטה – תחת ההר (הר זה אה"ר, "אברהם קראו הר") – חייב להתעורר גם כן באהבה מלמטה. אבל כאן המשיח כופה אותנו עם שמחה, מלמעלה למטה. "איש שמח שמו" – אם יש מישהו מאד שמח, אי אפשר לצאת מזה. יש בשמחה רבה כח כפיה, להיות מרותקים ולהיות ממושמעים. אמרנו שמקור השמחה זה אמא, ואמא זה שמיעה וגם משמעת – "נעשה ונשמע". כתוב שלעתיד לבוא יש סוד ש"נשמע" קודם ל"נעשה" (סוד של רבי אייזיק, שאולי נסביר יותר בהמשך). ברגע שיש שמחה רבה זה מחייב, אין מנוס, אי אפשר לברוח מהאור המקיף של השמחה מלהשמע לשמחה. אז ככה זה "איש צמח שמו" – "איש שמח שמו". אבל שוב, על מנת להפקיר – גם את עצמו וגם את כל העם, כמו מרדכי היהודי בחג פורים, שמפקיר ומסכן את כל עם ישראל – צריך "מתחתיו", תנועה ממטה למעלה. קודם צריך תנועה ממעלה למטה, "איש שמח", ואחר כך "ומתחתיו יצמח". מלמעלה זה מנחם, אבל נחמן זה "מתחתיו יצמח", ודי למבין. אחר כך, אחרי שתי הבחינות האלה של "צמח" ו"יצמח" יש "ובנה את היכל הוי'". "היכל הוי'" זה שילוב – יחו"ת ויחו"ע – של א-דני הוי', העולה אמן וכו'. יש בנביא גם כינוי לעם ישראל – "היכל הוי' היכל הוי' היכל הוי' המה". על פי פשט המשיח קודם החזיר את עם ישראל בתשובה, ובנין בית המקדש זה גם לבנות ולעצב את העם – העם מתעצב סביב המקדש. זו תפיסה עמוקה וחשובה מה זה בנין המקדש – "ובנה את היכל הוי'", צריך לבנות את עם ישראל שהוא היכל ה'. כמו שדורשים שתמיד קוראים פסוק זה בסמיכות לחדש אדר, "תבתוכו לא נאמר אלא בתוך הנקודה הפנימית שבלב כל אחד ואחד מישראל".

אם כן, הווארט הראשון שלנו הערב הוא ש-צמח היינו שמח – צמיחה זו שמחה. אנחנו אוהבים גם כן לומר סגולות, בדרך אפשר, אז יכול להיות שמי שזקוק למנה של שמחה – אולי טוב לו לעסוק בצמחים, שתהיה לו איזה גינה, גן עדן, שיטפל בעולם הצמח, בגלל ש-צמח זה שמח. לא לחנם הקב"ה קודם כל נטע גן עדן מקדם, ואחר כך הביא את האדם שם – וברא את חוה וחיתן אותם שם (כמו שאמרנו קודם כל בשבע ברכות, שכולם שמחה, "שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך אתה הוי' משמח חתן וכלה"). כל מה שאנחנו עושים כאן עם עצים זה שיהיה שמח בנשמה. זו אחת ממשימות האקולוגיה היום, שיהיה הרבה צומח – הרבה שמחה בנפש.

ניגנו "משנכנס אדר" – "ונהפוך הוא". לחיים לחיים.