חכמה: "בן חכם ישמח אב"

הפסוק הבא הוא שמחת החכמה. אמרנו שחכמה זה בטול, אבל השמחה צריכה להיות בכל מקום, ואדרבה – "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה". אפשר לומר שזה הפסוק של החכמה, אבל יש עוד פסוק (אמרנו שיש כמה פסוקים לכל אחד). הפסוק שעליו נדבר כעת, ידוע ומפורסם – "בן חכם ישמח אב". רואים ששמחה היא תוצאה של "בן חכם", כלומר שחכמה פועלת שמחה, אצל האבא. אם החכמה היא מקור השמחה, סימן שיש שמחה בתוך החכמה, וכך נראה בשלבים הבאים. אם אני רואה שמישהו עם תכונה מסוימת מקרין שמחה, סימן שמה שהוא בעצמו זה שמח. אם "בן חכם ישמח אב" סימן שהוא שרש של שמחה. חכמה בקבלה זה אבא, אז יש שני עדים – "בן חכם" ו"אב". הוא "בן חכם" היינו האבא בתוך הבן, וזה שהאבא רואה עצמו בבן – "בן חכם" – גורם לו שמחה. לא כתוב שאם האבא רואה עצמו משתקף בבן הוא מתבטל. אבא זה בטול, ומה שהוא מעניק במודע לבן זה בטול, כמבואר במ"א. אבל כתוב בחסידות שכאשר הוא רואה את החכמה צומחת מתוך יגיעה (מאמר מוסגר, יש כמה דרושים בחסידות שמה שהכי משמח את האבא זה שהבן עובד קשה, "יגעת ומצאת", ובתחלה אף האבא מודאג עם הבן שיגע ועוד לא מבין, ואחר כך כשה' עוזר והוא פתאום מחכים זה גורם לשמחה עצומה, בלי מיצרים, אצל האבא) הוא שמח. אם כן, יש חכמה בבן, ויש אב בעצמו, אז הפסוק הזה כולו חכמה.

נאמר בזה עוד ווארט, הכל בהמשך לכך שהמדקדקים אומרים ששמחה זה לשון התרבות, "מרבין בשמחה" זה קשר עצמי, ולא סתם ריבוי בשמחה. השמחה היא היא כח ההתרבות. ידוע שהמלה "אב" – עוד לפני החסידות, וגם בספרי החסידות – היא לשון רצון, "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". שרש אבה זה לרצות. לפי זה "בן חכם ישמח אב" זה לא יחס בין הבן לאב, אלא ננסה לתאר את זה בתוך האדם עצמו. ש"בן חכם ישמח אב" היינו שבן חכם יצמיח רצון. את "בן" דורשים לשון הבנה, אז יש גם בינה וגם חכמה – הבן חכם והוא משמח את הרצון שלו, מפרה ומרבה את האב שבתוכו. ננסה להמחיש את זה: אם אני או אתה "בן חכם", זה אמור להתבטא בכך שאתמלא יותר רצונות, רצונות לפעול בתוך המציאות, כמו "כלם בחכמה עשית", וגם יותר רצון לשלוט על הלב, כי "מח שליט על הלב" זה מכח הרצון שמתרבה בתוך החכמה (כמבואר בתניא). אם יש חכמה היא מזמינה התרבות של הרצון בתוך המח, ואז קודם כל הוא מצליח להשתלט על היצרים הלא-טובים, ושנית – העיקר – מצליח ליזום פעולות במציאות ולהצליח ליישם אותן. זה "כלם בחכמה עשית". אחד אדיש אין לו רצון לשום דבר, לא אכפת לו מכלום, הוא אפאטי. אחד שהוא אפאטי כנראה הוא טפש. רבי נחמן אמר שמי שמיואש הוא טפש – יאוש זה סממן של טפשות. גם מי שהוא בכלל טיפוס אפאטי, שאין לו בכלל דחף בחיים לקום וליזום, יש לו חוסר חכמה. שוב, "בן חכם" זה מי שמבין בחכמה, והוא מבין שהחכמה צריכה לשמח את האב – להרבות רצון.

אמרנו שלא נכנס לסוגיא בגמרא, אבל כאן יש סוגיא בחסידות: מה ההבדל בין תענוג לשמחה? זה מאד קרוב, לכאורה, אבל כתוב שתענוג זה "רישא דאין" בכתר ושמחה זה בינה, יש. כתוב שענג זה שבת ושמחה זה יום טוב (יש התכללות שמחה גם בשבת, "וביום שמחתכם", אבל בעיקר זה יום של גילוי "והחכמה מאין תמצא"). מה מוסבר בכל מקום בחסידות, במיוחד אצלנו בהסבר "רישא דאין"? שעיקר התענוג בנפש זה מהתאיינות. התאיינות זה בטול כל הרצונות, שאין רצון לשום דבר, כי אני אין. זה ממש טבע הפוך, שענג קשור להתאיינות – בטול כח הרצון, לכן "רישא דאין" זה התענוג (קודם אמרנו שבטול זה נקודה פנימית בתוך ישות מסוימת, זה לא הישות אלא להיפך ממנה, וכך זה תענוג בתוך רצון – רישא דאין בתוך רישא דאריך, הרצון הוא אריך, מתפשט עד אין סוף, בותוך הרישא דאריך יש רישא דאין שהוא אין), אבל שמחה זה התפשטות, שייך למרחב העצמי, זה יש. זו התבוננות חשובה, שאפשר להאריך בה אבל נקצר – היחס בין ענג לשמחה. שבהשקפה ראשונה אפשר לחשוב שזה אותו דבר, אבל בעצם זה טבע הפוך – זה שבת וזה בעיקר יום טוב. אם כן, מה הפלא? שחכמה, אין, הוא "ישמח אב", הוא מרבה רצון. במקום אחר "החכמה מאין תמצא", אבל "בן חכם ישמח אב".

נאמר עוד פסוק (אף שאמרנו שנשתדל לקצר), לכבוד כמה חברים שאולי כבר לא כאן, "ישמחו כי ישתקו" – "סיג לחכמה שתיקה". אז יש את שמחת השתיקה. כל החברים שלנו צריכים להתעצם עם השתיקה. כתוב ש"מלה בסלע משתוקא בתרין" – צריך להתעצם ולדעת כמה משמח לשתוק. זו ממש פעולה משיחית, "ישמח", "ישמחו כי ישתוקו". זה מאמר מוסגר, בשביל כמה מהשתקנים שכבר הלכו (יקבלו בכתיבה בע"ה).