נצח: "שמח זבולֻן בצאתך"

משהו חדש. יש עוד כמה פסוקים שאפשר להביא, אבל נביא משהו עם חידוש חשוב. כתוב "שמח זבולן בצאתך". ספירת נצח זה רגל ימין, הכח לצאת מהבית, מד' אמות של בית המדרש, ולפעול בעולם – לברר בירורים כדי להרוויח, למצוא אבנים יקרות וכל מה שטמון במציאות. מי יוצא לסחור? ספירת הנצח. בנפש זה הבטחון הפעיל. תיכף נגיע לבטחון הסביל, הוד, אבל בטחון פעיל זה נצח, כמו שרבי הלל מסביר במאמר על "יגיע כפיך כי תאכל" שרק בעלי בטחון פעיל יוצאים מ-ד' אמות להתסובב בעולם, לסחור בו, להתערב בו ולברר את הבירורים בעולם. זה רק בעלי בטחון פעיל, בנצח. לכן מכל הברכות מי ששמח זה "שמח זבולון בצאתך". היות שזבולון מאכיל את יששכר, שיושב בבית מדרש ולומד תורה, כנראה מאכיל אותו קצת שמחה. לכן כתוב "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך", שגם יקבל קצת שמחה. הרבה פעמים כתוב שיששכר זה חכמה וזבולון זה כתר, על דרך "דרך ארץ קדמה לתורה", אבל בפשט "בצאתך" זה נצח. יש עוד פסוקים, כמו "שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח", אבל הפסוק שאמרנו נוגע למעשה.

הוד: "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"

לפעמים אנחנו מסבירים שהפסוק "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" מתאר בטחון פעיל, וזה קשר בין שמחה-בינה לנצח, אבל הפשט הוא שכאן זה בטחון סביל – שאני בוטח שה' ימלא חסרוני וידאג לי. ככל שאני בוטח בה' כך אני מתמלא שמחה. רואים שמקור השמחה הוא באמא, אבל מתפשט "עד הוד אתפשטת". "כי בו ישמח לבנו" באמא, אבל זה מתפשט עד המקום של ההוד, "כי בשם קדשו בטחנו" בבטחון סביל.

יסוד: "אור צדיקים ישמח"

ביסוד יש את הפסוק שאמרנו קודם, "אור צדיקים ישמח". היו חסידים בחסד, יראים בגבורה וישרים בתפארת – וביסוד יש צדיקים. יש הרבה פסוקים של צדיקים שמחים, אבל הפסוק שנביא הוא "אור צדיקים ישמח", שממנו לומדים ששמחה היא לשון התרבות, לפי ההסבר שאמרנו קודם על "רב כל" – שבמקום היסוד, ה"כל", יש את כח ההתרבות, "רב". לא אמרנו שהדגשת ה"רבו", ולא ה"פרו", זה כמבואר במ"א ש"פרו" מצד אבא ו"רבו" מצד אמא. היות שהשמחה זה אמא, לכן מודגש ה"רבו" בשמחה, יותר מה"פרו" – ה"רבו" זה ההתרבות. שוב, כתוב "אור צדיקים ישמח", וההמשך "ונר רשעים ידעך". מכאן לומדים שכמו ש"ידעך" זה יתמעט כך "ישמח" זה יתרבה.

בחלק הראשון של הפסוק, "אור צדיקים ישמח", יש יג אותיות – אפשר לצייר כצורת השראה של יג – והגימטריא היא 819 = אחדות פשוטה = פירמידה של יג = דוד מלך ישראל חי וקים = ימות המשיח (ישמח זה משיח, וכל הבטוי עולה ימות המשיח) וכו'. אמרנו שבפורים יש קשר בין אור ושמחה, "ליהודים היתה אורה ושמחה". בסדרה של שמחה, מילוי, מילוי המילוי – אם עושים סדרה רבועית רואים שהבסיס הוא יהי אור (ומזה יוצאים עוד כל מיני דברים מופלאים, לא בשביל עכשיו). בכל אופן, הבסיס של התרבות השמחה – שמחה, שמחה במילוי, שמחה במילוי המילוי – זה יהי אור, הדבור הראשון שיצא מפי ה', "פתח דבריך יאיר מבין פתאים" (שרש"י כותב שפסוק זה בתהלים הולך על "יהי אור", כפי שדרשו חז"ל בתנחומא). זה פסוק מאד יפה בשביל פורים, "ברוכים כל הצדיקים".

מלכות: "והמלך ישמח באלהים"

אחרון אחרון חביב. גם במלכות יש כמה וכמה פסוקים של שמחת המלכות ושמחת המלך, אבל הפסוק שנבחר – תיכף נסביר למה – הוא "והמלך ישמח באלהים יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר". דוד המלך אומר את הפסוק – מדבר על עצמו. מה זה "יתהלל כל הנשבע בו"? שכל מי שנשבע רק בה' הוא מתהלל. מה הכוונה? המפרשים אומרים שהוא מתפאר, איזו התפארות דקדושה, שזה שהוא נשבע רק בה' בשביל לעורר רחמים וישועה מה', וכאשר ה' עונה לדוד עבדו, המלך, אז כל אלה שנשבעו באלקי המלך. למה רצינו דווקא פסוק זה? כי כאן המפרשים אומרים שרואים ששמחה זה לא רק התרבות, אלא גם גדילה – עוד פן של צמיחה וגדילה. גם פן של ריבוי רב, של התרברבות, אפילו כמו גאות יחידה. המפרשים מסבירים ש"ישמח באלהים" מקביל ל"יתהלל כל הנשבע בו", והיות ש"יתהלל" זה לשון התפארות, לכן גם "ישמח באלהים" זה על דרך "ויגבה לבו בדרכי הוי'" במלך יהושפט. זה עוד יותר מחזק ששמחה בבינה זה מקור של יש, היש האמיתי. ה' מושיע את דוד המלך, ואז המלך שמח באלהים. אם רצינו להשלים את תארי הצדיקים לפי שמות הספירות, אז כמו שיש חסידים בחסד, יראים בגבורה, ישרים בתפארת וצדיקים ביסוד, אז במלכות יש ענוים. על זה יש עוד פסוק, "ויספו ענוים בהוי' שמחה". דוד המלך הוא לא סתם ענו, אלא "והייתי שפל בעיני", ויחד עם זה אצל צאצאו יהושפט – צדיק גדול – כתוב "ויגבה לבו בדרכי הוי'". זו ההתנשאות דקדושה בתוך השפלות, בתוך השפלות יש רוממות עצמית. יש מקיף של רוממות עצמית, חויה פנימית של שפלות, ולבוש מקיף של התנשאות כלפי העם. "ישמח באלהים" זה שיקוף של הרוממות העצמית שנותן גבהות, "ויגבה לבו בדרכי הוי'". "המלך ישמח באלהים יתהלל כל הנשבע בו".

בכך השלמנו את הפסוקים: "שמחת עולם על ראשם" בכתר, "בן חכם ישמח אב" בחכמה, "אם הבנים שמחה" בבינה, "בשמחתו לא יתערב זר" בדעת, "חסידים ישמחו בטוב" בחסד, "יראיך יראוני וישמח" בגבורה, "ישרים יראו וישמחו" בתפארת, "שמח זבולון בצאתך" בנצח, "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" בהוד ("חשוב טוב יהיה טוב", מחשבה אותיות בשמחה), "אור צדיקים ישמח" ביסוד, "והמלך ישמח באלהים" במלכות.

שיהיה ריבוי בשמחה, וכשהכל יהיה שמח זה במשיח. לחיים לחיים.