בינה: "אם הבנים שמחה"

כאן נקצר לגמרי, כי אמרנו כבר שעיקר הפסוק הוא "אם הבנים שמחה". פסוק בהלל מצרים, שייך לבינה – לידה מרחם האם. סוף הפרק הראשון של הלל מצרים הוא "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה". יש הרבה פסוקים של שמחת יום טוב – בשבועות שמחה אחת, בסוכות שלש שמחות – זה הכל שמחות של בינה, שמחת יום טוב. עיקר שמחת יו"ט היא "לפני הוי'" – בבית המקדש, שזה גם אמא.

דעת: "לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר"

בדעת יש פסוק שיש כמה גמרות ומדרשים שנותנים טוב טעם והעמקה בפסוק. הפסוק אומר "לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר". זה פסוק של דעת. למשל, פסוק זה מובא במסכת יומא לגבי חולה ביום כפור, שהרופא אומר שהוא לא צריך לאכול, הוא בסדר, והחולה אומר שזה פיקוח נפש – למי שומעים? לרופא או ליהודי? הדין אומר ששומעים ליהודי, לא לרופא, והפסוק ממנו לומדים זה מ"לב יודע מרת נפשו", החלק הראשון. החלק השני, "ובשמחתו לא יתערב זר", זה כבר סוכות. בכל אופן, היות שזה פסוק של דעת בתחלתו – "לב יודע", החולה יודע יותר מהרופא, חש ממש את הפקו"נ של עצמו – צריך לומר שגם "ובשמחתו" זה דעת, ושמחת הדעת שוללת את התערבות הזר. כמו שהדעת קובעת לגבי פקו"נ של עצמי, "מרת נפשו", כך הדעת קובעת גם לגבי השמחה של עצמי – יש פה קשר עצמי בין דעת לשמחה, והדעת קובעת במקרה הזה ש"ובשמחתו לא יתערב זר".

ננסה להבין את זה יותר טוב, מה כאן הדעת בשמחה זו: יש ספר חשוב מאד, עם חידושים מופלאים ביותר (שהזכרנו לפני כמה שיעורים כמדומה), ספר חסידים של רבי יהודה החסיד. כתוב "דאגה בלב איש ישׁחנה", וחז"ל דורשים "ישׂיחנה" – או יסיחנה מדעתו או יסיחנה לאחרים. ידוע שזה חש (ישיחנה, יכניע אותה), מל (יסיח מהדעת) מל (יאמר לאחרים). אז אם יש לך צרה, טוב לספר לחבר או לא? שוב, יש מאמר חז"ל ש"דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים", אבל אומר רבי יהודה החסיד שאם אתה אדם מפוקח אתה אמור לדעת בדעתך אם הזולת מזוהה עם מרת הנפש שלך, אם הוא מרגיש את הצער שלך. אם אתה מרגיש שהוא מרגיש אותך – ספר לו. אבל אם אתה לא מרגיש שהוא מצטער ממש בצער שלך, אל תספר לו את הצער שלך. "לב יודע מרת נפשו" – אם אינך מוצא אדם שיודע את מרת נפשך שמור את מרת נפשך בתוכך ואל תספר לאף אחד. זה דומה לפשט של "ישׁחנה" – אל תספר, אז תכניע בתוכך. אותו דבר לגבי שמחה – אם יש לך שמחה גדולה, את מי תשתף בה? רק אחד שאתה יודע שהוא באמת שמח בשמחתך. אם אתה מרגיש שהוא ממש שמח בשמחה שלך – שתף אותו וספר לו את כל השמחה.

למה הבאתי את רבי יהודה החסיד? כי מסביר שהכל דעת כאן. שהדעת של הזולת קובעת אם לשתף אותו בצער שלי, ואותו דבר קובעת אם לשתף בשמחה שלי. תוך כדי הצער, וגם תוך כדי השמחה, יש ממד של דעת שמודד את היחס של הזולת כלפי. ממילא זה קובע לגבי כל התחושה של הזולת. אם אתה שמח איתי אז אני מספר לך ואז השמחה מתרבה – לא רק יהודי אחד שמח, אלא שנים, עד שאין סוף יהודים שמחים. הווארט הזה מספר חסידים הוא יסוד מוסד של כל תורת החסידות, כל תנועת החסידות. אפשר לומר שאחד המקורות של כל דרך החסידות זה הקטע הזה בספר חסידים, כי שאלו את הצ"צ מה הסבא רצה בחסידות? והוא ענה שיהיו משפחה אחת באהבה – שכולם ירגישו ממש את צער הזולת ויחוו ממש את שמחת הזולת. זה מובא ב"היום יום" (צריך להוסיף במ"מ של היום יום), ובשיחה של הרבי הקודם הוא אומר שיש ענין של "ישיחנה" אבל רק לאחד שהוא ממש ידיד נפש שלך, שצר לו בצערך והוא שמח בשמחתך – אותו תשתף בחוויות שעוברות עליך. מכאן יש יסוד מוסד בחסידות, שלא הולכים סתם לפסיכולוג, כי מי ערב שבאמת צר לו בצערו ושמח בשמחתו? אולי כל האינטרסים שלו להרויח כמה גרושים, או הרבה גרושים (אפילו אם הוא אדם טוב, לא אדם רע). זה פירוש של ר"י החסיד ל"לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר".

יש מי שמביא את הפסוק המקביל לו, "יהי לך לבדך ואין לזרים איתך", עליו דברנו לפני שבועיים. המדרש אומר "לב יודע מרת נפשו" זו חנה שהתפללה אל ה' כ"מרת נפש", ו"בשמחתו לא יתערב זר" זה "עלץ לבי בהוי' כי שמחתי בישועתך" בלידת שמואל. עוד דרשה ש"לב יודע מרת נפשו" זו השונמית – שלא היה לה בן, ונולד בן, ומת ובאה מרת נפש לאלישע – "ובשמחתו לא יתערב זר" היינו בהחיאת הבן. דרשה ראשונה על חנה (אם שמואל ששקול כנגד משה ואהרן), שניה על השונמית. דרשה שלישית על דוד המלך, כאשר גנבו את הנשים והרכוש בצקלג, וכשירד שלשה ימים לאכיש מלך גת, אבל כאשר העלה את ארון הקדש זה "ובשמחתו לא יתערב זר" – הוא שיתף את כולם בשמחה, אבל זה "ובשמחתו לא יתערב זר". אחר כך יש דרשה רביעית, על כל עם ישראל – בגלות מצרים "לב יודע מרת נפשו" ובמתן תורה "ובשמחתו לא יתערב זר". זו אחת הסיבות שמשה שלח את יתרו לפני מתן תורה, כי לא סבל צער הגלות, ורק מי שסבל צער הגלות יכול לקבל תורה. ארבע דרשות, על חנה שונמית דוד ישראל.

זה בקיצור, הווארט הוא כאן שזה שמחה של דעת, שמחת התקשרות בין נשמות. הדעת היא במקום הכתר – הכתר זה התקשרות למשה רבינו, ששומר על העל-מודע, על זיו השכינה שמיועד לי ("עדים" לשון יעוד), והדעת התקשרות בין נשמות ישראל. שוב, יש הרבה לומר על הפסוק הזה, אבל נעבור הלאה.