ה. כח היחוד והחדירה של השמחה

עכשיו נגיע לעיקר הדברים: כתוב בספרי החסידות שיותר מכל כח אחר בנפש, השמחה חודרת ומחלחלת לכל כחות הנפש. בכלל צריכה להיות התכללות של כחות הנפש. יש נקודת בטול, אבא, שגם חייבת להאיר בכל מקום. הארת הבטול בכל מקום נקראת "נקודה דנעיץ" בלשון הקבלה, בכל ספירה נעוצה נקודת החכמה – זה כמו נשמה שמתלבשת בגוף, אבל לא שזה חלק ממש מאותו כח, לא מתחבר בו לגמרי, אלא רק שמאירה בו נקודת הבטול, שכל כח בנפש ירגיש נקודת בטול לה'. אם אני אהבה, אז אף על פי שבדרך כלל כתוב "יש מי שאוהב" – הישות היא האוהבת, "אני אוהב אותך", אבל זה בלי בטול – אז צריך נקודת בטול בתוך "אני אוהב אותך". אבל זה שיש נקודת בטול זה לא אומר שהבטול והאהבה זה אותו דבר, אדרבה – זה כמו שני דברים הפוכים, רק שצריכה להיות נקודת בטול בכל כח בנפש. לעומת זאת, המשכת מוחין דאמא, עולם הבא תמיד, זה ממש חודר ומתחבר לכל כח – שהכח בעצמו שמח מאד. כך צריך להיות – כל כח בנפש צריך להיות מלא שמחה עצמית. צריך להבין את זה יותר.

כדי להבין נאמר ווארט חסידי ידוע. אמרנו קודם שלפני כל שמחה יש נקודה של חדוה. לפני ק"ש, ב"אהבת עולם", אומרים "ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך", לשון יחוד, אבל דורשים שרק אם יש חדוה-שמחה אפשר ליחד אהבה ויראה יחד. בכח השמחה ליחד את המדות ההפכיות. כמו שהרמב"ן כותב בחומש, שבדרך הטבע האדם לא יכול לירא ולאהוב יחד, אבל בעבודת ה' אפשר לאהוב ולירא יחד, ועל זה נאמר "יחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". שוב, "יחד" זה יחוד, אבל דורשים את זה גם מלשון חדוה – על זה נאמר "אם אין בינה [שמחה-חדוה] אין דעת [יחוד], אם אין דעת אין בינה", הא בהא תליא. אז לא רק שהשמחה אמורה לחדור בכל כחות הנפש, שכל החויה תהיה שמחה גדולה, "צחוק אחד גדול" (חוש השחוק), אלא כאשר הכל שמח בעצם הכל מתיחד – הכל זה שמחה והכל מתיחד. איך השמחה מייחדת את הכל? על ידי שהופכת את הכל להיות שמח, להיות היא. האהבה שמחה והיראה שמחה, ומכח זה יש יחוד בין האהבה ובין היראה, זה הופך ל"ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". אם כן, זו הקדמה חשובה לגבי כח השמחה. זה נקרא המשכת מוחין, אבל מה שהסברנו זה הבדל בין המשכת מוחין דאבא להמשכת מוחין דאמא, ההבדל בין המשכת הבטול להמשכת השמחה בכל מקום בנפש.

זיהוי, הזדהות, זה מכח אמא, כמו שזיהוי היהודי זה מי שנולד לאמא יהודיה. כלומר, אמא מחדירה את ההזדהות שלה לילדיה. להיות כהן או לוי תלוי בבטול שהאבא מחדיר, אבל להיות יהודי – עיקר הזיהוי – מקבלים דווקא מאמא. ידוע שהצדיקים הגדולים, כמו רבי לוי יצחק ועוד, היו רוקדים ושמחים עד אין סוף כל בקר באמרם "ברוך אתה הוי' שלא עשני גוי" – זה פועל שמחה אדירה, עד בלי די, וזה דווקא השמחה של אמא. בזכות השמחה של אמא הוא באמת יהודי. כמו שנאמר שמי שלא שמח שהוא יהודי צריך לבדוק לו את היחוס. כי להיות יהודי זה להיות שמח שאתה יהודי. אפשר ללמד זכות על מי שלא כל כך שמח שפשוט יש לו יצר הרע גדול, אבל צריך לקלף את השמחה ולגלות את היהודי שבו, ועיקר היהודי שבו – ששמח עד אין סוף ממש שהוא יהודי. ברור שכל זה שייך לחג פורים, שכולו חג של להיות יהודים – שמחה היהודי, "מרדכי היהודי". לכן בכל שנה בפורים הרבי היה מדבר על מיהו יהודי – זה חג של הזיהוי היהודים. זה מוחין דאמא, "אם הבנים שמחה".

אם כן, מה שמתבקש – עכשיו נגיע לעיקר הדברים – שצריך למצוא את השמחה בכל כח בנפש. צריך להיות איזה פסוק של שמחה של כל כח בנפש – חכמה שמחה, בינה שמחה וכו'. זה נקרא "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – שהכל שמח. ככה נזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח – אותיות ישמח – משיח צדקנו. הוא יצדיק שתמיד צריך להיות שמח, בכל מצב – זה משיח צדקנו. אם יש למישהו פקפוק – יש אנשים, קוראים להם מתנגדים, שיש להם פקפוק אם אפשר להיות כל הזמן שמח – אז מי שיצדיק את זה, שבכל מצב אפשר להיות שמח, צריך להיות שמח, מוכרחים להיות שמח, זה המשיח בעצמו.