א' אדר ע' – סעודת ראש חדש – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "ויהי בימי אחשורוש", "לכתחילה אריבער", "פורים פורים פורים לנו", "אלי אתה" (צ"צ), שאמיל, ניגון שמחה, ניגון המקהלה (אדמו"ר האמצעי). לחיים לחיים, חדש שמח.

א. צמח השמחה – צמיחת המשיח

"משנכנס אדר מרבין בשמחה", לכן היום נדבר על שמחה. השמחה היא פנימיות ספירת הבינה, אמא, כמו שנסביר – "אם הבנים שמחה". כמו שבטול הוא פנימיות החכמה כך השמחה היא פנימיות הבינה. כח היחוד, ליחד יחודים, הוא פנימיות הדעת. יש בשכל שלשה כחות, חכמה בינה ודעת. החויה הפנימית של החכמה היא בטול, אין. החויה הפנימית של הבינה היא שמחה, ששמחה היא יש לעומת אין. התכונה והחויה הפנימית של הדעת היא יחוד, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו", יחוד זכר ונקבה, שבמוחין זה יחוד של החכמה והבינה, אבא ואמא, גופם. דעת עליון מייחדת את הבטול והשמחה בנפש, האין והיש, ויש גם דעת תחתון שמייחד את השכל והלב בכלל. לכן בתוך הדעת יש כבר הכנה לרגש, ה חסדים ו-ה גבורות שהם השרש של האהבה והיראה בלב. בכל אופן, הנושא היום הוא השמחה.

בספר יצירה כתוב שלכל חדש יש חוש, והחוש של החדש הזה נקרא שחוק – לצחוק. לחדש ניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", שייך חוש הדבור. אבל בתור הכנה לדבור, לפני שאפשר לדבר, צריך לצחוק. צריך "למיסמך גאולה לגאולה" – יש גאולת פורים, צחוק, ויש גאולת פסח, פה-סח, חופש הדבור. הדבור היה בגלות, היכולת לדבר מה שרוצים לדבר היה במצרים, וצריך להוציא אותו לחפשי. לפני כן יש את הצחוק של פורים, ולפי הלכה צריך "למיסמך גאולה לגאולה", לסמוך את שתי הגאולות, שהא בהא תליא.

בכל אופן, החוש של אדר הוא שחוק, שבלשון הקדש זה כמו צחוק – "שחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי", ובתנ"ך יצחק גם נקרא ישחק – רואים את הקשר והחילוף בין ה-צ ל-ש, אותיות שמתחלפות באותיות השינים. דווקא בשינים יש את חילוף הצחוק והשחוק, יצחק וישחק. לפי זה מתבקש – וככה גם כתוב – שה"מרבין בשמחה", התכונה שחז"ל מציינים בחדש זה, שניתן להחליף את זה גם ב-צ. מה קוראים כאשר מחליפים את ה-ש של שמח ב-צ – "שמח תשמח רעים האהובים" – זה הופך להיות צמח. אז כמו שיש שחוק-צחוק יש גם שמח-צמח. צמח כתוב בזכריה הנביא כשם של מלך המשיח – "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל הוי'". צמח עולה מנחם, כידוע. לפי זה זה כמו "איש שמח שמו, ומתחתיו ישמח [אותיות משיח] ובנה את היכל הוי'".

יש פה שלש פעולות, שלש לשונות. קודם הוא מכונה "איש צמח שמו" (צמח זה אולי עץ, אז כדי שנבין שמדובר באדם כתוב "איש צמח שמו"), ואחר כך נוסף "ומתחתיו יצמח" (צריך להבין מה הכוונה שהוא צומח מתחת לעצמו, כמו שכתוב לגבי תחומי שבת "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השבת" – יש בחינה שנקראת "תחתיו" בנפש, והמשיח צומח משם), והביטוי השלישי "ובנה את היכל הוי'". היות שהדבר השלישי זה "ובנה את היכל הוי'", על דרך הפעולה השלישית של המשיח, "בונה מקדש במקומו" (כנראה "במקומו" זה גם "תחתיו"), אז מתבקש להקביל את שלשת חלקי הפסוק לשלשת השלבים של המשיח עד שהוא משיח ודאי. קודם הוא צריך ללכת בדרך ה', ולחזק את בדק הבית של התורה והמצוה, ואחר כך הוא לוחם את מלחמות ה' ומנצח – בעיקר מדובר במלחמת עמלק, עד שהוא מקיים בשלמות את המצוה להכרית את זרעו של עמלק מתחת השמים (בלשון הרמב"ם הוא לוחם עם כל אויבי ישראל מסביב, סביב ארץ ישראל, ומנצח) – והפעולה השלישית "ובנה מקדש במקומו". אז, כשמקיים את כל זה, יודעים שהוא משיח. אם לא קיים עדיין לא יודעים – יתכן שהוא בחזקת משיח, אבל שיהיה משיח ודאי זה רק אחרי שקיים את שלש הפעלות האלה. אחר כך יש לו עוד שתי פעולות – קיבוץ נדחי ישראל מכל ארבע כנפות תבל, והאחרון "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד", שמחזיר בתשובה את כל העולם (לא רק את היהודים), לעבוד את ה' ביחד.

כתוב שחמש הפעולות הללו הן כנגד הנרנח"י של משיח. כדי לקבוע שהוא משיח ודאי צריך את שלמות הנר"נ – הכחות הפנימיים – שהוא מחזיר את העם בתשובה (קם מלך, ויש לו עם, ומשמע שבתחלה העם לא שומר תורה ומצוות מאה אחוז, לכן התפקיד הראשון של המלך הוא להחזיר את עם ישראל בתשובה), וכשהוא מצליח בכך זה תיקון הנפש של המשיח. על זה כתוב בנביא "הנה ישכיל עבדי" – מחזיר את עם ישראל בתשובה על ידי שכל. צריך שכל טוב, לא מדות, ו"ישכיל עבדי" זה הנפש שלו. אחר כך "ירום" זה הרוח שלו – רם = עמלק, והיינו שלוחם את מלחמות ה', מנצח כל אויבי ישראל מסביב, ובעיקר מכרית את זרע עמלק. אחר כך "ונשא מגבעות" – בונה את בית המקדש – זה הנשמה שלו. אחר כך כתוב "וגבה" – קיבוץ גלויות זה כמו אדם שגובה חוב, הוא גובה את כל היהודים מכל אתר ואתר, מכל ארבע כנפות תבל, ומחזיר אותם לציון ברנה. בסוף "מאד" זה שמחזיר את כל העולם כולו בתשובה. הכל אצלו תשובה, מתשובה לתשובה – מהחזרת עם ישראל לתשובה (נפש) ועד להחזרת כל העולם בתשובה (יחידה), "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד".

בפסוק שלנו הפעולה השלישית זה בנין המקדש, אז צריך להגיד ש"איש צמח שמו" היינו ההחזרה בתשובה של עם ישראל – קודם כל העם שיושב במקומו, בתוך המלכות שלו – ואחר כך "ומתחתיו יצמח" (שצריך להבין החידוש) קשור לפעולה השניה של המשיח, "ילחם מלחמות ה' וינצח" (אף שלא ברור הקשר). מתוך הקשר הברור בענין השלישי אנחנו בונים למפרע את כל הווארט. שוב, מלת המפתח כאן היא "מתחתיו". אמרנו ש"יצמח" זה כמו "ישמח" – צמח ו-שמח זה אותו דבר, כמו שנסביר יותר ויותר בהמשך.

"מתחתיו" היינו מתוך מדת השפלות שלו, ככה זה בחסידות. כמו "דוד מלך ישראל חי וקים", שאומר על עצמו "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". עיקר מדת המלך היא השפלות שלו, שהוא שפל בפני כולם, בפני כל הנתינים. קודם אמרנו שיש למלך נתינים במלכות והוא מחזיר אותם בתשובה. איך? הוא גדול מהם? אדרבה, הוא הכי תחתון, כך מרגיש עצמו בלב. כלפי העם, על פי הלכה, הוא חייב להראות התנשאות מסוימת – אחרת הוא לא מלך, ו"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" – אבל בפנים, בלב שלו, הוא הכי נמוך ושפל מכל אנשי ממלכתו. לפעמים, כמו באותו סיפור בתנ"ך שדוד המלך מעלה את ארון ה' לעיר דוד, עיר ה', המלך ממש מבזה את עצמו (כמו שמיכל הקפידה עליו, וכל הסיפור שהשתלשל מכך). בכל אופן, שיש לו שמחה עצומה לכבוד שמים, הוא מקיים את הווארט החסידי שהוא מרבה בכבוד שמים תוך כדי שהוא ממעט בכבוד עצמו. אז הוא ממש מפגין את ה"תחתיו" שלו, את השפלות שלו. כתוב ש"דוד מלך ישראל חי וקים" זכה להיות מלך בגלל שיש לו קופה של שרצים מונחת מאחוריו. הוא עצמו בעל תשובה, והוא יודע בלב – וכולם יודעים – שיש לו קופה של שרצים מאחוריו. ממילא מתקיים בו "וחטאתי נגדי תמיד" (הפסוק שהוא אומר בעצמו). שוב, זה נקרא "תחתיו" – השפלות של המלך האמיתי, דוד מלך ישראל וחי וקים. מתוך השפלות הזו יצמח "ישמח". המאמר העמוק של רבי אייזיק מהומיל הוא "מאמר השפלות והשמחה", איך שהא בהא תליא. ה'יצמח' זה ה'ישמח', אבל השמחה צומחת "מתחתיו", מתוך השפלות.

לפי הפירוש הזה "איש צמח שמו" זה בלי ה"תחתיו" עדיין. קודם הוא שמח גם בלי השפלות – הוא שמח, "איש צמח שמו", "איש שמח". הוא טיפוס שמח, ומכח השמחה שלו הוא מקבל שכל טוב, כמו שנסביר. מי שהוא שמח ה' נותן לו שכל טוב איך להחזיר את העם בתשובה. זה שהביטוי הראשון כאן קשור לפעולה הראשונה של המלך, שבלשון הרמב"ם הוא קורה לה כפיה – "יכוף" – ואנחנו מסבירים שכופה בכיף ובשמחה רבה. בגלל שהוא טיפוס שמח דבריו נשמעים. כתוב בחז"ל שמי שהוא ירא שמים דבריו נשמעים. נתחיל עם הגימטריא הראשונה החשובה של שמחה – שמחה עולה "סוד הוי' ליראיו". "נכנס יין יצא סוד", והסוד הזה מגיע למי שיש לו יראה. מצד אחד, מי שהוא ירא שמים דבריו נשמעים, אבל אם רוצים לממש את המשימה הלאומית, להחזיר את העם שלנו בתשובה, זה לא רק חרדים-יראים – זה לא יצלח. צריך את יראת השמים, אבל מה שיתפס זה רק שמחה, מלך שמח. אבל זה שהרמב"ם אומר שיש כאן כפיה – אם כי הרבי אומר תמיד שזה בדרכי נעם, ואנחנו אומרים שזה בכיף – זה שייך לביטוי "איש", שמובנו "בעל". זה שהוא מנווט את העם שלו בדרך ישרה אני לומד מכך שהוא "איש", תקיף, כמו חדש אדר שתקיף מזליה ובריא מזליה. קודם כל, "איש צמח שמו" – הוא "איש", אבל "איש שמח". מכח זה שהוא איש שמח, איש צמח, ה"איש" שלו מצליח לפעול על העם שלו שיחזרו בתשובה.

אבל הזכות שלו לנצח במלחמות – זה עיקר החידוש. הוא יוצא לקרב, נלחם מלחמות ה' עם כל אויבי ישראל – שמי שהוא אויב ישראל הוא אויב הקב"ה – מסביב, ובעיקר עם עמלק, זה על ידי שפלות. כתוב "ירום" – ש-רם עולה עמלק – אבל מאידך התכונה שבזכותה מנצח היא השפלות שלו. הוא לא יוצא לקרב מתוך הרגשה שהקב"ה יעשה לי נס, אלא עם הרגשה שלא מגיע לי שום נס – זה שפלות. הפשט הכי פשוט אצלנו כשלומדים בתורת הנפש על שפלות – יסוד היסודות של תיקון הנפש – זה "לא מגיע לי כלום". זו ההגדרה הכי פשוטה של שפלות. אם 'לא מגיע לי', איך אתה מעיז לצאת לקרב? יהרגו אותך ח"ו! מרוב ה"תחתיו", השפלות שלו, יוצא לקרב ב"הפקרות דקדושה" – הוא מפקיר את עצמו. ידוע הווארט החסידי שלא תמיד אפשר לעבור על גשר של ברזל, לא תמיד הדרך בטוחה. הדרך הכי פחות בטוחה זה כאשר יוצאים לקרב. וכדי לעורר בנפש את ההפקרות דקדושה, את מסירות הנפש, זה צומח דווקא מתחתיו – מי שהוא בתכלית השפלות יכול להפקיר את עצמו בהפקרות דקדושה. יכול לצאת לקרב בריש גלי, להכריז מלחמה, ובסוף הקב"ה עוזר והוא מנצח את כל אויבי ישראל מסביב. זה "מתחתיו יצמח".

ידוע מה שאנחנו תמיד חוזרים, שהפסוק "זה ינחמנו" – הסיבה שלמך קרא לבנו נח (הדור העשירי לאנושות, שכתוב בקבלה וחסידות שבהיותו "העשירי יהיה קדש להוי'" הוא רומז למלך המשיח) – הוא בעצם סיבה לקרוא "מנחם" (כפי שכותב רש"י). לכן רש"י צריך להסביר ש"זה ינחמנו" היינו "זה יניח לנו" (ולא "זה ינחם אותנו"), אבל זה עדיין קשה. מה שיפהפה כאן, שהמדרש – ממנו מביא רש"י – אומר שהיה צריך לקרוא לו נחמן. כך כתוב במדרש רבה. רש"י כנראה היה חב"דניק, אז הוא שינה את הגרסה ואומר שלזה שראוי להיות מלך המשיח היה צריך לקרוא מנחם ("מנחם שמו", בגימטריא צמח), אבל המדרש אומר שהיו צריכים לקרוא לו נחמן. למעשה לא קראו לו כך או כך, אלא נח, אבל יש שתי הו"א – מנחם או נחמן. מה ההבדל? זה צמח (מנחם) ו-יצמח (= נחמן). שניהם רמוזים בפסוק שלנו, "איש צמח שמו, ומתחתיו יצמח, ובנה את היכל הוי'".

רק נסיים את הקטע הזה: אמרנו ש"איש שמח שמו" – הוא שמח בעצם, גם עוד לפני השפלות, לפני ה"מתחתיו". בזכות זה ששמח בעצם, צמח בעצם, הוא מצליח לכוף בכיף ובדרכי נעם את כל בית ישראל לחזור בתשובה ולשמור את התורה והמצוה. זה בדרך מלמעלה למטה. זה שהוא שמח בעצם זה מלמעלה למטה. אמרנו שמכל השמחה זה באמא, אז אצלו, בנפש של ה"איש צמח שמו", השמחה באה מאמא, ומשפיע ויורדת ומאירה ("אורה ושמחה") בדרך מלמעלה למטה, ובכח זה הוא גם כופה ממעלה למטה ברוב שמחה. במ"ת כתוב "כפה עליהם הר כגיגית", ואדמו"ר הזקן אומר שעם אהבה רבה ה' כופה מלמטה. מי שמפגין אהבה רבה, כמים הפנים לפנים", אוטומטית מי שנמצא למטה – תחת ההר (הר זה אה"ר, "אברהם קראו הר") – חייב להתעורר גם כן באהבה מלמטה. אבל כאן המשיח כופה אותנו עם שמחה, מלמעלה למטה. "איש שמח שמו" – אם יש מישהו מאד שמח, אי אפשר לצאת מזה. יש בשמחה רבה כח כפיה, להיות מרותקים ולהיות ממושמעים. אמרנו שמקור השמחה זה אמא, ואמא זה שמיעה וגם משמעת – "נעשה ונשמע". כתוב שלעתיד לבוא יש סוד ש"נשמע" קודם ל"נעשה" (סוד של רבי אייזיק, שאולי נסביר יותר בהמשך). ברגע שיש שמחה רבה זה מחייב, אין מנוס, אי אפשר לברוח מהאור המקיף של השמחה מלהשמע לשמחה. אז ככה זה "איש צמח שמו" – "איש שמח שמו". אבל שוב, על מנת להפקיר – גם את עצמו וגם את כל העם, כמו מרדכי היהודי בחג פורים, שמפקיר ומסכן את כל עם ישראל – צריך "מתחתיו", תנועה ממטה למעלה. קודם צריך תנועה ממעלה למטה, "איש שמח", ואחר כך "ומתחתיו יצמח". מלמעלה זה מנחם, אבל נחמן זה "מתחתיו יצמח", ודי למבין. אחר כך, אחרי שתי הבחינות האלה של "צמח" ו"יצמח" יש "ובנה את היכל הוי'". "היכל הוי'" זה שילוב – יחו"ת ויחו"ע – של א-דני הוי', העולה אמן וכו'. יש בנביא גם כינוי לעם ישראל – "היכל הוי' היכל הוי' היכל הוי' המה". על פי פשט המשיח קודם החזיר את עם ישראל בתשובה, ובנין בית המקדש זה גם לבנות ולעצב את העם – העם מתעצב סביב המקדש. זו תפיסה עמוקה וחשובה מה זה בנין המקדש – "ובנה את היכל הוי'", צריך לבנות את עם ישראל שהוא היכל ה'. כמו שדורשים שתמיד קוראים פסוק זה בסמיכות לחדש אדר, "תבתוכו לא נאמר אלא בתוך הנקודה הפנימית שבלב כל אחד ואחד מישראל".

אם כן, הווארט הראשון שלנו הערב הוא ש-צמח היינו שמח – צמיחה זו שמחה. אנחנו אוהבים גם כן לומר סגולות, בדרך אפשר, אז יכול להיות שמי שזקוק למנה של שמחה – אולי טוב לו לעסוק בצמחים, שתהיה לו איזה גינה, גן עדן, שיטפל בעולם הצמח, בגלל ש-צמח זה שמח. לא לחנם הקב"ה קודם כל נטע גן עדן מקדם, ואחר כך הביא את האדם שם – וברא את חוה וחיתן אותם שם (כמו שאמרנו קודם כל בשבע ברכות, שכולם שמחה, "שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך אתה הוי' משמח חתן וכלה"). כל מה שאנחנו עושים כאן עם עצים זה שיהיה שמח בנשמה. זו אחת ממשימות האקולוגיה היום, שיהיה הרבה צומח – הרבה שמחה בנפש.

ניגנו "משנכנס אדר" – "ונהפוך הוא". לחיים לחיים.

ב. "בשמחה ובטוב לבב מרב כל"

נעשה עוד פרק, בעניני חשבון בקשר למלה שמחה:

הפסוק אומר, דווקא בתוכחה של פרשת "כי תבא אל הארץ" – "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". בפרק השמחה של התניא, פכ"ו, איך לקבולי בשמחה הכל, אדה"ז מביא פסוק זה ומציין לפירוש האריז"ל הידוע, שצריך לעבוד את ה' "בשמחה ובטוב לבב מרב כל". אם לא עבדת את ה' בשמחה – "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (מתחיל מ"תחת", צריך להתחיל משפלות) – אז "ועבדת את אויביך". רואים שסוד הנצחון כנגד אויבי ישראל, ה"שלום בארץ" והשלום בעולם, תלוי ב"ועבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל".

כאן יש שלשה ביטויים – לא רק "עבדו את הוי' בשמחה" (כמו בתהלים), אלא בפסוק בתורת משה, "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", כתוב שצריך להיות "שמחה", ו"טוב לבב" ו"מרב כל". הכל מתחיל משמחה, וממנה הכל מסתעף – מסיבת השמחה יש שני מסובבים, "טוב לבב" ו"מרב כל". קודם כל נאמר פשט, על דרך הסוד – שמחה זה אמא, בינה, והכל מתחיל מההתבוננות שמעוררת בנפש את השמחה, זה באמא, "אם הבנים שמחה", ומתוך זה באים ל"טוב לבב", הכולל את כל מדות הלב, ובעיקר מדת התפארת ("תפארת גופא"). יש שמחה וטוב לבב – כתוב שיסוד אמא מתפשט עד תפארת ז"א, "בינה לבא", וכאשר הבינה מתפשטת ליסוד אמא יש שמחה וטוב לבב. אבל זה לא מספיק – צריך להמשך עד ליסוד, השמחה צריכה להתפשט ליסוד. ידוע מה שהרבי אומר שמה שמעכב את הגאולה זה פגם הברית, באלף הששי שכנגד היסוד, ותיקון הברית נקרא "רב כל". "כי כל בשמים ובארץ" – היסוד נקרא כל, שהוא מחבר את השמים ואת הארץ. פירוש האריז"ל הוא שבין כל שתי מדרגות – שגם כינוי לשתי דרגות של גן עדן, ויש א"ס מדרגות – צריך להיות עמוד חלול, דרכו עולים מדרגה לדרגה. עמוד חלול שתקוע בדרגה האמצעית של ג"ע התחתון, ומי שנכנס לתוך העמוד החלול נשאב, ממטה למעלה, והעמוד הזה נקרא "כל" – ה"צדיק יסוד עולם", כך כתוב בספר הבהיר – ויש "רב כל", כי יש אין סוף מדרגות. השמחה בעבודת ה' צריכה להיות יותר מזה, "מרב כל", כי "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". זה פירוש האריז"ל. אבל בצורה פשוטה השמחה מתפשטת קודם בלב, ואז זה "שמחה וטוב לבב", ואחר כך היא מתפשטת ליסוד – השלמות של "גופא וברית חשבינן חד". צריך לפעול תיקון הברית, וזה על ידי שמחה. כתוב הרבה, מהתניא עד הרבי, שפגם הברית זה עצבות. צריך שמחה, וכל היאוש והדכאון בא מפגם הברית, כל המרעין בישין, והתיקון של הכל להיות שמח בלב. להיות כל כך שמח עד שמגיע לדרגה של "רב כל".

חוץ ממה שכתוב ש"רב כל" זה ריבוי העמודים שנקראים צדיק, "רב" זה לשון ריבוי, והמדקדקים אומרים ש"רב" זה יותר מסתם ריבוי. הפירוש הפשוט של "מרבין בשמחה" הוא שיש ענין שיהיה הרבה שמחה, אבל מי שבקי בלשון הקדש מבין שזה יותר עמוק – ש"מרבין בשמחה" היינו שהשמחה עצמה היא בהתרבות (כמו ששמחה זה צמיחה), לשון "פרו ורבו" (שייך לפורים). משיח אותיות ישמח – יש פסוק שנדרוש לקמן, "אור צדיקים ישמח" – ומסבירים ש"ישמח" זה יתרבה. לא סתם "מרבין בשמחה", אלא שהשמחה עצמה היא התרבות. מה זה פגם הברית? אנרגיה חיונית שמתבזבזת, שאדם בזבז, מה שקוראים זרע לבטלה (בגימטריא שמחה, כידוע שזה הלעו"ז – התקון של זרע לבטלה זה שמחה, לכן שוה אותו דבר, כמו שמשיח שוה נחש). אז התיקון הוא להיפך, שהכח והאנרגיה החיונית תשמש כדבעי, שהאדם יקיים את ה"פרו ורבו ומלאו את הארץ" כמה שיותר. ידוע גם הפירוש של אדמו"ר הזקן, שיהודי יעשה עוד יהודי – שפרו ורבו זה להחזיר יהודים בתשובה, לעשות עוד יהודי ועוד יהודי. אז "רב כל" זה כח ההתרבות שבתוך היסוד. איפה כח ההתרבות נמצא? בברית. מי שתקן את הברית תקן את ה"רב כל" שלו. עוד פעם, ה"כל" זה הברית וה"רב כל" זה כח ההתרבות. ידוע שיעקב אמר "יש לי כל" ועשו אמר "יש לי רב", אבל צריך להיות "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" – צריך אורות דתהו של עשו אבל בכלים דתיקון של יעקב – לכן צריכים "רב כל". ה"רב כל" זה תיקון הברית, שה"כל" יתרבה עד אין סוף. בלשון החסידות לפרות ולרבות, להוליד ילדים, זה עיקר הגילוי של כח האין סוף. זו תכלית התפשטות השמחה.

כעת אמרנו פשט, על דרך הפנימיות כמובן, שצריכה להיות עבודה ה' בשמחה ובטוב לבב – היינו שהשמחה תביא לידי טוב לבב, שטוב להיות יהודי, טוב לחיות, טוב לקום בבקר ולנשום את האויר של ארץ ישראל, לראות את הצמחים היפים והחיות היפות, כל מה שה' ברא לכבודו, שהכל יפה והכל נאה לו, פשוט להיות שמח, להיות טוב לב. קודם יש שמחה, שמקורה בהתבוננות, במוחין, ואחר כך יש "טוב לבב", ואחר כך תכלית התפשטות השמחה שתגיע לברית, ושם שהאדם יתעצם עם כח האין סוף שבו, שזה כח ההתרבות שלו. ה"כל" זה כמו העצם, שכאשר אתה תופס במקצתו את תופס בכולו, זה השלמות העצמית בלשון הרבי הרש"ב, שאומר שזה נעלם על ידי פגם הברית והתיקון זה לגלות מחדש את השלמות. השלמות תמיד נשארת שלמה. מצד אחד זה "כל" שתמיד שלם, אבל מתוך זה שהוא תמיד שלם הוא מתרבה עד אין סוף – "מרב כל". כל זה התבוננות, על דרך הפשט, להסביר מה זה "בשמחה ובטוב לבב מרב כל".

ג. רמזי התרבות השמחה בחזקות של 2

כעת נעשה חשבון: "בשמחה ובטוב לבב מרב כל" = 706 = ב"פ שמחה, "בשמחה" זה ב פעמים שמחה. נוסחה יפהפיה, ש"בשמחה ובטוב לבב מרב כל" = ב-שמחה, ב פעמים שמחה. זה כמו "יהי אור ויהי אור" – "יהי אור" מלמעלה למטה, אור ישר, ו"ויהי אור" מלמטה למעלה, אור חוזר. קודם אמרנו שיש "צמח" ממעלה למטה ו"מתחתיו יצמח" ממטה למעלה. גם פה יש התכללות של שתי שמחות. זו הגימטריא הראשונה, יפהפיה. תוספת הגימטריא ממתיקה את הענין, כמו שהרבי כותב. יש ודאי עוד דרכים להסביר מה הן שתי דרגות השמחה – "עבדו את הוי' בשמחה". כל פעם שכתוב "בשמחה" הכוונה ב שמחות, על דרך פירוש "וצדיק באמונתו יחיה" שזה ב אמונות – לכן צדיק עולה אמונה-אמונה. לצדיק יש שתי אמונות, של המקיף דחיה (אמונה בבריאה יש מאין בכל רגע תמיד) ושל המקיף דיחידה (אמונה בעצמות אוא"ס שלמעלה מבריאת העולם, מה שלא שייך להשתלשלות). הצדיק זה ה-צ של הצלם, והוא חי בתוך שתי האמונות, שני המקיפים, ה-לם של הצלם. כמו ש"באמונתו" זה ב אמונות, כך כל פעם שכתוב בשמחה זה ב פעמים שמחה, ו-ב פעמים שמחה עולה בדיוק "בשמחה ובטוב לבב מרב כל".

נמשיך: יש פסוק בקהלת "כי לאדם שטוב לפניו נתן [האלקים] חכמה ודעת ושמחה". פסוק זה הוא ממש אחד מהמקורות ששמחה זה במקום בינה. כתוב כאן "חכמה ודעת ושמחה", שלישיה שאיני מכיר, והכי קרוב לזה השלישיה של חכמה בינה ודעת (שחוזרת כמ"פ בתנ"ך). כאן יש פתאום משהו חדש, "חכמה ודעת ושמחה", אז באופן מובהק ביותר השמחה כאן נכנסת במקום הבינה – זה עצמו חידוש עצום לקביעה של החסידות שפנימיות הבינה זה שמחה, "אם הבנים שמחה". נעשה חשבון: "נתן חכמה ודעת ושמחה" = 1412 = ב"פ 706 = ד"פ שמחה, הערך הממוצע של כל מלה (השמחה כתובה בסוף, אבל "הכל הולך אחר החיתום"). זה בדיוק פעמיים הגימטריא הקודמת, של "בשמחה ובטוב לבב מרב כל". רק להשלים את הרמז היפהפה הזה: "כי לאדם שטוב לפניו" = הוי' פעמים חדוה. כתוב שלפני כל שמחה יש חדוה, שזו הנקודה החדה של השמחה עוד לפני ההתפשטות שלה בכל האברים, שאדם רוקד מתוך שמחה, מוחה כפים מתוך שמחה. אבל הנקודה הראשונה, "ויחד יתרו", שנעשה בשרו חדודים חדודים, נקראת חדוה.

נאמר גם פשט כאן: מי זה "כי לאדם שטוב לפניו"? על פי פשט זה אדם שמוצא חן בעיני הקב"ה, שטוב בפני ה', אבל אפשר לפרש לא כך אלא על האדם עצמו. "כי לאדם שטוב לפניו" זה אדם שטוב לפניו, טיפוס שטוב לו בחיים, אז ה' "נתן חכמה ודעת ושמחה" – על דרך "יהב חכמה לחכימין". אותו אחד שטוב לפניו, ה' נותן לו מנה יתרה של "חכמה ודעת ושמחה". לכן אפשר להבין יותר טוב למה הכל זה שמחה כאן, כי מזה זה התחיל – זו הזכות שלו. את הכל הוא קבל בגלל שמיסודו יש לו כלי שהשמחה תחול בו, כי הוא "אדם שטוב לפניו". הפשט זה טוב לפני ה', אבל יש "אדם שטוב לפניו", כמו רבי זושא וכל הצדיקים הגדולים – שטוב להם. אפשר לפרש יותר בעומק, ש"טוב" לו בגלל שהוא "לפניו", "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים", גם בקירובים וגם בריחוקים. מי שלפני ה' בכל מצב, תמיד טוב לו. אבל זה דרוש, כמו שאמרנו שה' אוהב אנשים שאוהבים אחד את השני גם בלי לחשוב עליו – כמו שדברנו בסעודת משיח – כך ה' אוהב אדם ש"טוב לפניו", שטוב לו, ולו ה' נותן "חכמה ודעת ושמחה". אם כן, כדאי מאד להיות "טוב לפניו". לכן, כמו שאדמו"ר הזקן מביא באגה"ק יא, חכמי האמת הרחיקו את מדת העצבות מאד מאד – אין דבר שפוגם בעבודת ה' יותר מהיפך השמחה.

עוד פעם, מה היה לנו? יש לנו שמחה, ויש לנו פעמיים שמחה – "בשמחה ובטוב לבב מרב כל" – ו-ד פעמים שמחה, "נתן חכמה ודעת ושמחה". נמשיך הלאה. אמרנו שבעצם המלה שמחה יש משמעות של התרבות אין סופית. שמחה זה יש האמיתי. בטול זה אין, אבל שמחה זה יש אמיתי, ויש אמיתי מתרבה ומתרחב ללא מעצור, בלי סוף – המרחב העצמי – וזה שמחה. איך נותנים ביטוי בחשבון, בקבלה, להתרבות? שמשהו מתרבה ומוליד עוד ועוד, דורות וצאצאים, בקבלה זה שלוקחים מלה ומחשבים את המילוי שלה. לא מספיק למלא את המלה פעם אחת, אלא האריז"ל אומר שאם רוצים את תכלית ההתרבות צריך למלא אותה עוד פעם, ואז יש שלשה שלבים – המלה עצמה (שרש), מילוי, מילוי המילוי. זה נותן ביטוי, כך אומר האריז"ל, לתכלית יכולת ההתרבות של המלה. נעשה את לשמחה: שמחה = 353, שין מם חית הא = 864 (= ג"פ רפח), שין יוד נון מם מם חית יוד תו הא יוד אלף = 1607. זו התרבות השמחה, "מרבין בשמחה". כשמחברים את כולם יחד זה = 2824 = ב"פ 1412 = ד"פ 706 = ח"פ שמחה. מכל הדברים שעשינו זה הכי פלאי. הרי התחלנו שמחה, אחר כך היה ב"פ שמחה ("בשמחה ובטוב לבב מרב כל"), אחר כך ד"פ שמחה ("נתן חכמה ודעת ושמחה"), ופעולה זו נותנת ח"פ שמחה. מה סוד ההתרבות כאן? במלים הכי פשוטות – קודם יש לנו שמחה אחת, ואחר כך יש לנו רמז מובהק של פעמיים שמחה, ואז עוד רמז מובהק של ד"פ שמחה, ועוד רמז מובהק של ח"פ שמחה. מה זה אומר לי? למה העולם נברא עם ב רבתי דבראשית? שברכת ההתרבות היא בסוד חזקות של 2, פשוט מאד. למה יש רמח מצות עשה? זה 2-4-8 – שלש ספרות, שבעצם הן 3 החזקות הראשונות של 2. ככה תאים מתרבים, ככה העולם מתרבה. משהו מובהק ביותר, שכל ההתרבות היא בדרך של חזקות 2 – הכל קשור לשמחה.

עד כאן, שיהיה שמח. לחיים לחיים. אנו במזל דגים, למה מזל דגים? כי דגים פרים ורבים. קודם דברנו על צמחים – צריך גם סלט וגם מנת דגים, ואז מרבין בשמחה.

ידוע שמה שהתוועדות חסידית עושה אפילו המלאך מיכאל לא יכול לפעול, לכן נקדיש את ההתוועדות לכמה יהודים שצריכים רפואה שלמה, החל משושנה בת זיסל ואריה בן אמיליה, ואם יש עוד מי שצריך רפואה.

ד. 'מסורות' של שמחה בתנ"ך

נאמר עוד כמה רמזים לגבי שמחה, לפני שנגיע לעיקר: שרש שמח מופיע בתנ"ך 271 פעמים – 271 שמחות. מה המספר הזה אומר? הריון. למה הריון עולה 271? חז"ל אומרים שבגלל שזה מנין ימי ההריון (זו אחת הגימטריאות שהיא מתוך חז"ל במפורש). ההריון הוא רעא ימים, רק בגלל שלוקח זמן עד שהטפה נקלטת – יום או יומים או שלשה – לכן משעת הזיווג יכולים לעבור רעא/רעב/רעג ימים, אבל מהקליטה יש רעא ימים, כמנין הריון, כך ה' ברא בטבע. לפני שיש קליטה אין הריון, אז זמן ההריון הוא מהקליטה וזה הריון ימים. זה גימטריא של חז"ל, והנה, פלא, זה מספר השמחות בתנ"ך. זה מלמד שבאמת שמחה זו סגולה להריון. כתוב "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה" – פסוק בהלל, שקראנו היום ואתמול – זה לא רק שהיא שמחה לאחר שנולדו בנים, אלא, כמו שאנחנו מסבירים, היא שמחה גם תוך כדי ההריון, וגם כדי לזכות להריון צריכה להיות שמחה. כל השלבים סביב הפוריות, בפרט של האם, תלויים בשמחה. צריכים לשמור על רמה גבוהה של שמחה. כאן יש לנו רמז יפהפה לזה, שיש הריון שמחות בכל התנ"ך. יש מישהו, אחד הצדיקים הכי גדולים בתנ"ך, שלפי האריז"ל בתקופת הנביאים הוא עיקר הגלגול של משה רבינו, שעולה מספר זה – הנביא ירמיהו. זה משהו שמח ביותר, שכנראה סגולה להיות בשמחה תמיד זה לקרוא ספר ירמיהו. מספר זה, 271, הוא הנקודה האמצעית של ישראל (541). הנקודה האמצעית של ירמיהו זה קול (ל-קול כבר אין נקודה אמצעית, כי הוא מספר זוגי). הפנימיות של קול-ישראל – בין קול ל-ישראל – זה ירמיהו, צריך להיות שידור שמח. בכל אופן, ירמיהו הוא סוד השמחה.

עוד שני רמזים: בתוך מגלת אסתר, המגלה של החדש הזה, של החג שלנו – עכשיו זה חג פורים – יש בדיוק עשרה לשונות של שמחה, מבין ה-271 בתנ"ך. היות ש"העשירי יהיה קדש להוי'", עשר זה שלמות, כנגד כל עשרת כחות הנפש (כמו שנמשיך להסביר), אז יש פה רמז יפה של עשר שמחות – שכל כח בנפש צריך להיות שמח, כפי שנסביר תיכף – וזה רמוז בתוך מגלת אסתר. השנה כשקוראים את מגלת אסתר כדאי לשים לב לעשר השמחות (כולל שמחת המן שיוצא שמח וטוב לב).

עוד מסורה יפה (מה שאנחנו מדברים עכשיו זה רמזי מסורה, שזה סגולה להנצל ממוסרים, כדאי ללמוד כמה שיותר מסורה, מי שזקוק לסגולה זו): אמרנו שמבין כל צורות השמחה זו שהכי שייכת למלך המשיח זה "ישמח" (אותיות משיח, "ומתחתיו ישמח"). בספר תהלים המלה "ישמח" מופיעה יג פעמים (רק בצורה הזו, ויש עוד הרבה שמחות בצורות אחרות שם) – ספרו של דוד מלך ישראל חי וקים, מלכא משיחא. זה רמז לקשר בין "ישמח", שמחת מלך המשיח, ל-יג מדות הרחמים של הקב"ה. ידוע שהמזל-התיקון המיוחד שמאיר ומתלבש בתוך אור אמא זה האחרון, ה-יג, מזל "ונקה" – אור אמא עילאה יונק ממזל "ונקה". אבל המזל הזה, ה-יג, כולל את כל ה-יג – "הכל הולך אחר החיתום" – זאת אומרת שכל יג המזלות, יג תיקוני דיקנא, יג מדות הרחמים, הכל מאיר במקום השמחה. מקום השמחה זה פנימיות אמא, שם כל הדינים מתהפכים לטובה ולשמחה – "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". זה רמז של יג "ישמח" בתהלות דוד מלכא משיחא.

אלו היו שלש מסורות.

ה. כח היחוד והחדירה של השמחה

עכשיו נגיע לעיקר הדברים: כתוב בספרי החסידות שיותר מכל כח אחר בנפש, השמחה חודרת ומחלחלת לכל כחות הנפש. בכלל צריכה להיות התכללות של כחות הנפש. יש נקודת בטול, אבא, שגם חייבת להאיר בכל מקום. הארת הבטול בכל מקום נקראת "נקודה דנעיץ" בלשון הקבלה, בכל ספירה נעוצה נקודת החכמה – זה כמו נשמה שמתלבשת בגוף, אבל לא שזה חלק ממש מאותו כח, לא מתחבר בו לגמרי, אלא רק שמאירה בו נקודת הבטול, שכל כח בנפש ירגיש נקודת בטול לה'. אם אני אהבה, אז אף על פי שבדרך כלל כתוב "יש מי שאוהב" – הישות היא האוהבת, "אני אוהב אותך", אבל זה בלי בטול – אז צריך נקודת בטול בתוך "אני אוהב אותך". אבל זה שיש נקודת בטול זה לא אומר שהבטול והאהבה זה אותו דבר, אדרבה – זה כמו שני דברים הפוכים, רק שצריכה להיות נקודת בטול בכל כח בנפש. לעומת זאת, המשכת מוחין דאמא, עולם הבא תמיד, זה ממש חודר ומתחבר לכל כח – שהכח בעצמו שמח מאד. כך צריך להיות – כל כח בנפש צריך להיות מלא שמחה עצמית. צריך להבין את זה יותר.

כדי להבין נאמר ווארט חסידי ידוע. אמרנו קודם שלפני כל שמחה יש נקודה של חדוה. לפני ק"ש, ב"אהבת עולם", אומרים "ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך", לשון יחוד, אבל דורשים שרק אם יש חדוה-שמחה אפשר ליחד אהבה ויראה יחד. בכח השמחה ליחד את המדות ההפכיות. כמו שהרמב"ן כותב בחומש, שבדרך הטבע האדם לא יכול לירא ולאהוב יחד, אבל בעבודת ה' אפשר לאהוב ולירא יחד, ועל זה נאמר "יחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". שוב, "יחד" זה יחוד, אבל דורשים את זה גם מלשון חדוה – על זה נאמר "אם אין בינה [שמחה-חדוה] אין דעת [יחוד], אם אין דעת אין בינה", הא בהא תליא. אז לא רק שהשמחה אמורה לחדור בכל כחות הנפש, שכל החויה תהיה שמחה גדולה, "צחוק אחד גדול" (חוש השחוק), אלא כאשר הכל שמח בעצם הכל מתיחד – הכל זה שמחה והכל מתיחד. איך השמחה מייחדת את הכל? על ידי שהופכת את הכל להיות שמח, להיות היא. האהבה שמחה והיראה שמחה, ומכח זה יש יחוד בין האהבה ובין היראה, זה הופך ל"ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". אם כן, זו הקדמה חשובה לגבי כח השמחה. זה נקרא המשכת מוחין, אבל מה שהסברנו זה הבדל בין המשכת מוחין דאבא להמשכת מוחין דאמא, ההבדל בין המשכת הבטול להמשכת השמחה בכל מקום בנפש.

זיהוי, הזדהות, זה מכח אמא, כמו שזיהוי היהודי זה מי שנולד לאמא יהודיה. כלומר, אמא מחדירה את ההזדהות שלה לילדיה. להיות כהן או לוי תלוי בבטול שהאבא מחדיר, אבל להיות יהודי – עיקר הזיהוי – מקבלים דווקא מאמא. ידוע שהצדיקים הגדולים, כמו רבי לוי יצחק ועוד, היו רוקדים ושמחים עד אין סוף כל בקר באמרם "ברוך אתה הוי' שלא עשני גוי" – זה פועל שמחה אדירה, עד בלי די, וזה דווקא השמחה של אמא. בזכות השמחה של אמא הוא באמת יהודי. כמו שנאמר שמי שלא שמח שהוא יהודי צריך לבדוק לו את היחוס. כי להיות יהודי זה להיות שמח שאתה יהודי. אפשר ללמד זכות על מי שלא כל כך שמח שפשוט יש לו יצר הרע גדול, אבל צריך לקלף את השמחה ולגלות את היהודי שבו, ועיקר היהודי שבו – ששמח עד אין סוף ממש שהוא יהודי. ברור שכל זה שייך לחג פורים, שכולו חג של להיות יהודים – שמחה היהודי, "מרדכי היהודי". לכן בכל שנה בפורים הרבי היה מדבר על מיהו יהודי – זה חג של הזיהוי היהודים. זה מוחין דאמא, "אם הבנים שמחה".

אם כן, מה שמתבקש – עכשיו נגיע לעיקר הדברים – שצריך למצוא את השמחה בכל כח בנפש. צריך להיות איזה פסוק של שמחה של כל כח בנפש – חכמה שמחה, בינה שמחה וכו'. זה נקרא "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – שהכל שמח. ככה נזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח – אותיות ישמח – משיח צדקנו. הוא יצדיק שתמיד צריך להיות שמח, בכל מצב – זה משיח צדקנו. אם יש למישהו פקפוק – יש אנשים, קוראים להם מתנגדים, שיש להם פקפוק אם אפשר להיות כל הזמן שמח – אז מי שיצדיק את זה, שבכל מצב אפשר להיות שמח, צריך להיות שמח, מוכרחים להיות שמח, זה המשיח בעצמו.

ו. פסוקי שמחה בכל כחות הנפש

נתחיל מלמעלה, מהכתר. אמרנו שיש 271 פסוקים עם לשונות של שמחה, הרבה מבחר, אבל נאמץ את סוד הצמצום ובדרך כלל נאמר פסוק אחד לכל ספירה (אולי מדי פעם נאמר שנים), וזה יהווה לנו התבוננות יסודית וחשובה לחדש אדר, ולהיום ר"ח אדר.

כתר: "ופדויי הוי' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם..."

כתר זה על-מודע, ובין הפסוקים העיקריים של שמחת הכתר – בחז"ל זה ודאי העיקרי – "ופדויי הוי' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגון נסו יגון ואנחה". כשמישהו חולם חלום רע יש מצוה וענין להיטיב את החלום, ובין היתר אומרים שלש פדויות – שלש פסוקים של פדיון – ואחד מהם הוא הפסוק הזה. למה אני מזכיר את זה? זה מאמר מוסגר, שלהיטיב חלום זה להגיע לתוך העל-מודע או התת-מודע של הנפש ושם לעשות תיקון והטבה. החלומות באים מהלא-מודע, לכן רק יוסף יכול לפתור חלומות, כי יש לו גישה להכנס לתוך התעלומות של הלא-מודע של הנפש, ושם לפתור את החלום. זה מאמר מוסגר, שאחד מפסוקי הטבת חלום זה הפסוק הזה – "ופדויי הוי' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם". מה שנוגע לנו זה הביטוי "ושמחת עולם על ראשם". "שמחת עולם" זו שמחה נצחית, והשמחה הנצחית היא על הראש. חוץ מזה שעצם הדימוי של הפסוק כבר אומר לי כתר, שמחה שלמעלה מהראש, אבל חז"ל עושים מזה ענין גדול. במסכת שבת, בסוגיא של מתן תורה:

דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב.

אחר כך בא ר' חמא ברבי חנינא, ואומר "בחורב טענו ובחורב פרקו". זה דבר חדש וחשוב, למה צריך להדגיש? הוא דורש פסוק אחרי חטא העגל, בפרשת כי תשא, "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב". כמו שרש"י מסביר, רבי חמא רוצה להדגיש לנו פשט בפסוק, שגם "עדים מהר חורב" וגם "ויתנצלו... מהר חורב". צריך להעמיק – וזה המפרשים כבר לא מסבירים – למה הוא מוסיף את הממד הזה, שגם טעינת הכתרים וגם פריקתם היא מהר חורב.

אחר כך ממשיך רבי יוחנן ואומר שזכה משה ונטלם כולם – נטל את כל המאה ועשרים ריבוא כתרים. איך הוא לומד את זה? מהפסוק שאחרי "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" (פסוק מאד מענין, יש בו ז מלים ו-כח אותיות, כמו בפסוק הראשון בתורה וכמו בפסוק ההקדמה לעשרת הדברות, מבנה מאד חשוב בתורה) – "ומשה יקח את האהל". זה פסוק ארוך, עם 26 מילים, ו-4 הראשונות הן "ומשה יקח את האהל", מהן לומד רבי יוחנן שזכה משה ונטל את כל הכתרים. רש"י אומר שמתוך מה שהוא לקח את כולם לעצמו רקן עור פני משה. שבעצם התופעה המיוחדת של הקירון – שלא היתה אצל אף אחד, חוץ מרשב"י במדה מסוימת – זה בעצם מה שמשה רבינו נטל לעצמו את כל מאה ועשרים רבוא הכתרים של עם ישראל. מה הלימוד בפשט מ"ומשה יקח את האהל"? יש לרש"י שני פירושים. באחד הוא דורש רק את "ומשה יקח" – שבני ישראל התנצלו, ואז "ומשה יקח", הוא לקח את הכל. זה דרוש. אחר כך רש"י אומר, היות שבגמרא כתוב "ומשה יקח את האהל", אז כנראה דורשים את כל הביטוי, ולכן הפירוש השני הוא ש"אהל" הוא לשון "יהל אור", "בהילו נרו עלי ראשי" (גם דרוש) – אהל זה הילה, וזה הכתרים שהיו על הראש.

שני הכתרים שכל יהודי קבל זה "שני כתרים מזיו שכינה" (לשון רש"י) – הכתר הוא הוא מזיו שכינה. מה זה בקבלה, שהכתר על ראש כל יהודי הוא מזיו שכינה? צריך להסביר את זה על דרך "מהתעבות האורות נתהוו הכלים". הרי לעתיד לבוא כתוב שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם – זה אותם כתרים של הר סיני, כפי שנסביר, ולע"ל כל יהודי מ"ועמך כלם צדיקים" יזכה לקבל את הכתרים מחדש (כמו שנראה תיכף בגמרא) – ונהנים מזיו השכינה. ברור שרש"י מתכוון לאותו ביטוי, רק ששם מובן שעל ידי העטרה נהנים מזיו השכינה, וכאן העטרה עצמה היא מזיו השכינה – התעבות של זיו השכינה. שוב, אז מהפסוק "ומשה יקח את האהל" לומדים שמשה לקח את כל הכתרים.

אבל לא מספיק השלב השלישי, שמשה לקח את הכתרים, ואחר כך בא ריש לקיש – אחרי רבי יוחנן – ואומר שהקב"ה עתיד להחזיר כתרים אלה לכל יהודי, ועל זה נאמר "ושמחת עולם על ראשם", "ופדויי הוי' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם". אומר ריש לקיש בגמרא ש"ושמחת עולם על ראשם" אלו הכתרים שהפסידו בחטא העגל, שקבלו כשהקדימו נעשה לנשמע. אם כן, יש סוגיה שלמה בגמרא שסיומה הוא קבלת הכתרים – שבינתיים מופקדים אצל משה רבינו, סימן שהוא שומר (אף אחד לא מסביר איך הדרוש הזה מתקדם בארבעה שלבים, אבל הדבר הראשון שמצטייר שבעולם הזה משה שומר על הכתרים בשבילנו, ומכך זוכה לקירון פנים, ולע"ל בעצם הוא זה שמחזיר את הכתרים לכל יהודי, ומן הסתם גם הוא לא מפסיד שום דבר, כמו שדברנו על "רב כל", הוא מאציל מרוחו ולא חסר לו כלום) – ועל זה נאמר "ושמחת עולם על ראשם".

קודם כל, אין לך סוגיה יותר מפורשת ש"שמחת עולם על ראשם" זו שמחת הכתר העליון, שדרך הכתר העליון הנשמה זוכה לקבל את זיו השכינה, שזה "שמחת עולם על ראשם" – ממש יוצא מפורש כאן. בכל אופן, היות שהזכרנו את מהלך הסוגיא צריך לומר בו משהו בפנימיות, דבר שלא כתוב. מה כולנו יכולים ללמוד מארבעת השלבים האלה? קודם כל, נשים לב ששני האמוראים האחרונים זה רבי יוחנן וריש לקיש – תלמידו וגיסו של רבי יוחנן, זה שרבי יוחנן החזיר בתשובה. דווקא ריש לקיש, שהיה ראש הלסטים, הוא זה שמגלה לנו שמי שלקח את הכתר – תקבל אותו בחזרה. אין דאגה, תקבל את הכתרים בחזרה, "ושמחת עולם על ראשם". מה היחס בין רבי יוחנן לריש לקיש? כתוב שהיחס בכל מקום הוא כמו צדיקים גמורים מול בעלי תשובה. הצדיק הוא זה שאומר "ומשה יקח את האהל" – שכל היהודי הפסידו בחטא העגל, שהיה פגם באמונה במשה רבינו, פגם ב'התקשרות' אל משה רבינו (כמו שהרמב"ן מסביר באריכות, ומוסבר באריכות בספרי החסידות), אז דווקא כשפגמו בהתקשרות במשה רבינו ניטל מהם כל מה שקבלו, "ויתנצלו את עדים מהר חורב". אבל אחר כך על ידי תשובה – כאן ריש לקיש הוא כמו  מלך המשיח, שבא להחזיר את הצדיקים, כמו רבי יוחנן, בתשובה. מה תשובת הצדיקים? כנראה שמחזירים את העטרות שלקחו מכולם, לכל היהודים.

עוד פעם, יהודי כאן זה כמו אחד שחלם חלום רע, וכנראה שיש גזירה רעה  נגדו – מתייחסים ברצינות לחלום, לא סתם "חלומות שוא ידברו" – משמע שאותו אחד שזקוק לפדיה באמת זקוק לפדיה. פדיה זה לשון פד, תיקון הברית, כנראה שיש לו פגם הברית והוא זקוק ל-פד תעניות של תיקון הברית – סוד הפדיה. אמרנו שיש שלש פסוקי פדיה שצריך לומר כאשר מיטיבים חלום – נכנסים ללא-מודע של הנשמה – "פדה בשלום נפשי כי ברבים היו עמדי" (פסוק של פדית הצדיקים מבית האסורים, צדיק שזוכה לשבת בתפיסה כנראה שבכך זוכה למעלת בעל תשובה), "ופדויי הוי' ישובון"" "ופדה העם את יונתן" (סיפור שלם בפני עצמו, שלא נאריך בו כרגע) – זה שלש פדויות שצריך לומר. כאן הפסוק הוא "ופדויי הוי' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם". את כל הפעולה הזו פועל רבי שמעון בן לקיש, בעל תשובה, ואילו רבי יוחנן אומר שמשה לקח את הכתרים אחרי החטא.

נחזור: קודם עם ישראל מגלה את הלוז הטוב שלו, את העצם הטוב שלו, שאומר "נעשה ונשמע". ה' החזיר את התורה על כל העמים, וכולם סרבו כל אחד עם הבעיה שלו, ואז החזיר לעם ישראל שקבל ברצון. זו זכות עצומה, הטבע הטוב של יהודי – לכל יהודי יש טוב בטבעו, וכשזוכה לגלות את טבעו הטוב ולומר "נעשה ונשמע" זוכה לקבל שני כתרים על ידי ששים ריבוא מלאכים שיורדים בשליחות ה' להכתירו. אבל ברגע שהוא חוטא – פגם בהתקשרות לראש בני ישראל (העגל הוא ע"ז, אבל כמו שהרמב"ן מסביר עיקר הפגם בפנימיות כאן הוא פגם בהתקשרות לרבי), פגם בהתקשרות למי שמקשר את כל היהודים (כמו ששמחה מקשרת את כל הכחות) – יורדים מלאכים לקחת לו את הכתרים. למה צריכים לרדת כפול? או שהכתרים נעשו כבדים יותר, או משהו אחר. צריך לומר שמה שרבי סימאי דורש כאן מצביע על מהות החטא, שלפני החטא ה"נעשה ונשמע" היה מחובר, שני הכתרים היו בעצם יחידה אחת, וכנראה שמהות החטא היא פירוד בין הנעשה ובין הנשמע, לחלק את המאמר הזה בו "הקדימו נעשה לנשמע" (חז"ל מדגישים שהכל זה ענין אחד, של הקדמת נעשה לנשמע) – יחידה אחת עם שני ענינים, לכן ראויים לשני כתרים, אבל מספיק שמלאך אחד יביא את שני הכתרים. הרי כתוב שמלאך לא יכול לעשות שני דברים יחד, אז אם מלאך אחד יכול להביא את שני הכתרים יחד סימן שזה ענין אחד, אבל אחרי החטא זה נעשה צווי דינים. במלים פשוטות, אחרי החטא "נעשה" מה שבא לנו, ו"נשמע" כמה שנשמע, שני ענינים. אבל לפני החטא היתה מסירות נפש של "נעשה ונשמע" – בטול לבעל הרצון, שנעשה הכל, עוד לפני ששומעים. זה בטול הרצון העצמי שלי לגמרי – זה הענין של קדימת נעשה ונשמע. החטא גופא הוא ש"נעשה" לחוד ו"נשמע" לחוד, ואז לא רק שלא מגיעים לך שני כתרים אלא אפילו אחד לא – כל שני הכתרים היו כי הקדמת נעשה לנשמע. לכן עכשיו צריך כפול מלאכים כדי ליטול את הכתרים מראש כל יהודי. כל זה מאמר של חכם אחד, רבי סימאי.

אחר כך בא החכם השני ומוסיף, שטענו מחורב ופרקו מחורב, שקבלו את זה בחורב וגם הפסידו את זה שם – הכל תכונה של "מהר חורב". כמו ששאלנו קודם, מה הוא מוסיף? מה הוא רוצה לומר? איני יודע שהכל היה באותו מקום? לכן צריך לומר שיש משהו בסוד המלה "חורב" שמסביר גם את ה"נעשה ונשמע" הראשון – גילוי הטבע היהודי – וגם את החטא בגללו הפסידו הכל, את ההפרדה בין "נעשה" ל"נשמע". אם רוצים לקשר את זה לכך שפגמו בהתקשרות למשה רבינו, אז צריך לומר שההתקשרות למשה רבינו שומרת על היחוד של "נעשה ונשמע". זה גם הא בהא תליא, שמי שלא קשור למשה רבינו אצלו "נעשה" לבד ו"נשמע" לבד, ומי שקשר זה אצלו יחד. מה זה "חורב"? לפעמים נקרא סיני ולפעמים חורב, וחז"ל דורשים (וגם חולקים מה שם העצם ומה הכינוי). בכל אופן, חורב זה לשון "וחד חרוב" – חורבן וחרב. למה נקרא חורב? אם זה שם התואר, ולא עצם, זה שמשם ירד חורבן לאומות העולם (על דרך "משם ירדה שנאה לעולם" אם זה סיני כשם התאר). בכל אופן, מה זה בפנימיות הר חורב? כתוב ש"שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב". "חד חרוב", זה העצם של הר חורב. "חד חרוב" זה אורות מרובים של תהו. הר חורב זה הר של תהו – "ובתהו ילל ישימון", שם "ימצאנהו יסובבנהו". התורה נתנה במדבר, על הר חורב, שזה מקום של תהו. על משה רבינו עצמו כתוב "כי מן המים משיתהו" – משמיטת התהו – והוא נותן את ההשראה להקדמת נעשה לנשמע, זה ביטוי של האורות המרובים של תהו שבטבע היהודי. זה התהו הטוב שבו, מסירות הנפש, הבטול המוחלט לבעל הרצון (ולא רק לרצון). הגוי אומר ש"נעשה ונשמע" זה פזיזות – זה באמת פזיזות, הקדמת הפה לאוזן – ביטוי של תהו, של מס"נ למעלה מטעם ודעת. מה החטא? אם לא מיד מכניסים את התהו לכלים דתיקון כתוב "וימלך וימת". היות ש"נעשה ונשמע" זה תהו – זה מסוכן, לכן באמת זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. היה נסיון במעמד הר סיני, אמרו נעשה ונשמע – זה היה כל כך טוב, טוב של תהו, והוא בסכנה, שאם לא מיד עושים לו כלים דתיקון הוא נשבר, ובאמת כך קרה. מה נשבר? ה"נעשה ונשמע" נשבר לשנים. זה "וימלך... וימת". זה הדגש של ר' חמא ברבי חנינא, שאומר שבחורב טענו ובחורב פרקו – זה הכל בחינת חורב, שהוא סוד "וחד חרוב", הכל תהו. "וימלך" של תהו וגם "וימת" של תהו. לכן אפשר לדרוש "מהר חורב" או על העבר, הטעינה, או על ההוה.

אחרי שהוא מלמד חידוש זה, שכעת נעשה משמעותי ביותר, בא רבי יוחנן ואומר שזה לא מקרה אבוד. מאה עשרים ריבוא מלאכי השרת היו צריכים לרדת בשביל לקחת את הכתרים. לאן לקחו? לפני רבי יוחנן חשבתי שלקחו לשמים, החזירו למקום משם זה הגיע, אבל רבי יוחנן אומר שזה לא חזר לשמים אלא משה רבינו לקח את הכל. הוא אנס את כל מאה ועשרים ריבוא המלאכים ולקח לעצמו את כל הכתרים. כתוב שה"פ כתוב בתנ"ך אליה בלי ו וה"פ כתוב יעקוב ב-ו, וחז"ל דורשים שיעקב לקח את ה-ו לפקדון כדי להבטיח שאליהו יבוא ויבשר את הגאולה לבניו. "משה מלגאו ויעקב מלבר", וכמו שיעקב לוקח פקדון מאליהו כדי להבטיח שיבשר את הגאולה, כך משה רבינו לוקח פקדון את כל כתרי עם ישראל, כל הלא-מודע של כל היהודים, ומזה נעשה קירון אור פני משה. מה זה בעצם אומר? שעכשיו, עוד יותר מקודם, חייבים כל היהודים להתקשר למשה רבינו – כי התת-מודע שלך הוא אצל משה רבינו. אז אם אתה פעם רוצה לפתור את בעיות הנפש שלך, שכולם נובעות מהתת-מודע – התת-מודע הטוב, לא תת-מודע רע – זה הכל נמצא אצל משה רבינו. צריך לחפש את משה רבינו, שיש לו קירון עור פנים, שזה בעצם אתה – התת-מודע שלך, הטבע הטוב שלך, שפעם אחת בעבר הרחוק הצהרת "נעשה ונשמע", וזכית מכך לשני כתרים. אבל מה אפשר לעשות? קלקלת, חטאת, אבל אל דאגה, משה רבינו לקח את זה – זה נמצא בידים טובות, 'במצח טוב', 'בראש טוב'.

למה הדבר הזה דומה? כתוב שלכתחילה אם אחד יודע את השבט שלו, השער המיוחד שלו – לכל שבט יש שער, דרך, מסילה העולה בית א-ל, וזה בא לידי ביטוי בנוסח שלו, לכן יש כמה נוסחאות שונות בעם ישראל – אז כדאי לכאורה שיתפלל בנוסח שלו, במסילה המיוחדת לו. אבל אם אינך מכיר את הנוסח שלך, אומר האריז"ל, זכיתי לייסד שער הכולל שכל אחד יכול להכנס בו. מהאריז"ל עד הבעל שם טוב ותלמידו המובהק המגיד הדרך היתה שאם אתה כזה צדיק גדול שמכיר את השער שלך והמסלול שלך אז תעלה בו, אבל אם אתה קצת פחות מזה – כרובא דרובא של האנשים – שאינך מכיר דרכך, תלך בדרך הכלל שייסד האריז"ל. בא הבעש"ט ותלמידו המגיד, ואומר שבשביל עכשיו להתחזק ולהתעצם ולהביא משיח, אז צריך שגם מי שחושב שמכיר דרכו הפרטית, ואולי אחד שבאמת מכיר את הדרך הפרטית שלו, שיוותר על הנוסח ושכולם  יעבדו את ה' לפי שער הכולל. מה שלא כולם יודעים, שכתוב שלעתיד לבא תחזור לשער שלך, אבל בינתים, עד שיבוא משיח בפועל – זה כמו צבא – צריכים לעשות פעולה, שבמדה מסוימת יש בזה איזה ויתור (יכול להיות בזה ויתור) על הפן האישי שלי לטובת הכלל, וזה שכולנו נתפלל שער הכולל וננהג מנהגי שער הכולל, שזה לפי האריז"ל. זה בדיוק מה שקורא בסוגיה שלנו, אסמכתא לדבר הגדול הזה. שכל הכתרים של כולם – "ומשה יקח את האהל". משה לוקח את כל ההילות, את כל הכתרים של כולם, ומכניס אצלו – ומזה קירון עור פניו. שוב, כל העל-מודע הטוב, הכתר הטוב, נמצא אצל משה רבינו. מי שמבין את זה טוב מבין שכל העבודה בעולם הזה היא להתקשר חזק מאד למשה רבינו, זה תיקון החטא, וזו הזיקה היחידה שיש לי לעצמי האמיתי שלי, החיה-יחידה, שני הכתרים שלי, ה-לם דצלם ("צדיק באמונתו יחיה" הנ"ל).

אומר ריש לקיש, הבעל תשובה, שכאשר יבוא משיח (וכולם יהיו בעלי תשובה), אתה תקבל חזרה את הכתרים האישיים שלך. לכן כדאי שנזדרז להביא את מלך המשיח, מי שרוצה להביא בחזרה את ה"שמחת עולם על ראשו".

אלה ארבעה שלבים, וזה דרוש מאד חשוב בפני עצמו. זה היה רק להביא את הפסוק של שמחת הכתר. אם כן, שמחת הכתר היא בעצם שמחת ההתקשרות למשה רבינו שבדור. השמחה, כמו שחסידים היו דורשים תמיד, "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו", כמה טוב שאנו יהודים, כמה טוב שאנו חסידים, כמה עוד יותר וב שאנו חסידי הרבי, המשה רבינו והמשיח שבדור. שמחה זו היא שמחת הכתר של כל יהודי, וחבל מאד לאיזה יהודי שאין לו שמחה זו – ההתנוצצות כבר של "שמחת עולם על ראשם".

זה בקיצור, ונקצר ונמשיך (לא לכל אחד נעשה סוגיא בגמרא):

חכמה: "בן חכם ישמח אב"

הפסוק הבא הוא שמחת החכמה. אמרנו שחכמה זה בטול, אבל השמחה צריכה להיות בכל מקום, ואדרבה – "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה". אפשר לומר שזה הפסוק של החכמה, אבל יש עוד פסוק (אמרנו שיש כמה פסוקים לכל אחד). הפסוק שעליו נדבר כעת, ידוע ומפורסם – "בן חכם ישמח אב". רואים ששמחה היא תוצאה של "בן חכם", כלומר שחכמה פועלת שמחה, אצל האבא. אם החכמה היא מקור השמחה, סימן שיש שמחה בתוך החכמה, וכך נראה בשלבים הבאים. אם אני רואה שמישהו עם תכונה מסוימת מקרין שמחה, סימן שמה שהוא בעצמו זה שמח. אם "בן חכם ישמח אב" סימן שהוא שרש של שמחה. חכמה בקבלה זה אבא, אז יש שני עדים – "בן חכם" ו"אב". הוא "בן חכם" היינו האבא בתוך הבן, וזה שהאבא רואה עצמו בבן – "בן חכם" – גורם לו שמחה. לא כתוב שאם האבא רואה עצמו משתקף בבן הוא מתבטל. אבא זה בטול, ומה שהוא מעניק במודע לבן זה בטול, כמבואר במ"א. אבל כתוב בחסידות שכאשר הוא רואה את החכמה צומחת מתוך יגיעה (מאמר מוסגר, יש כמה דרושים בחסידות שמה שהכי משמח את האבא זה שהבן עובד קשה, "יגעת ומצאת", ובתחלה אף האבא מודאג עם הבן שיגע ועוד לא מבין, ואחר כך כשה' עוזר והוא פתאום מחכים זה גורם לשמחה עצומה, בלי מיצרים, אצל האבא) הוא שמח. אם כן, יש חכמה בבן, ויש אב בעצמו, אז הפסוק הזה כולו חכמה.

נאמר בזה עוד ווארט, הכל בהמשך לכך שהמדקדקים אומרים ששמחה זה לשון התרבות, "מרבין בשמחה" זה קשר עצמי, ולא סתם ריבוי בשמחה. השמחה היא היא כח ההתרבות. ידוע שהמלה "אב" – עוד לפני החסידות, וגם בספרי החסידות – היא לשון רצון, "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". שרש אבה זה לרצות. לפי זה "בן חכם ישמח אב" זה לא יחס בין הבן לאב, אלא ננסה לתאר את זה בתוך האדם עצמו. ש"בן חכם ישמח אב" היינו שבן חכם יצמיח רצון. את "בן" דורשים לשון הבנה, אז יש גם בינה וגם חכמה – הבן חכם והוא משמח את הרצון שלו, מפרה ומרבה את האב שבתוכו. ננסה להמחיש את זה: אם אני או אתה "בן חכם", זה אמור להתבטא בכך שאתמלא יותר רצונות, רצונות לפעול בתוך המציאות, כמו "כלם בחכמה עשית", וגם יותר רצון לשלוט על הלב, כי "מח שליט על הלב" זה מכח הרצון שמתרבה בתוך החכמה (כמבואר בתניא). אם יש חכמה היא מזמינה התרבות של הרצון בתוך המח, ואז קודם כל הוא מצליח להשתלט על היצרים הלא-טובים, ושנית – העיקר – מצליח ליזום פעולות במציאות ולהצליח ליישם אותן. זה "כלם בחכמה עשית". אחד אדיש אין לו רצון לשום דבר, לא אכפת לו מכלום, הוא אפאטי. אחד שהוא אפאטי כנראה הוא טפש. רבי נחמן אמר שמי שמיואש הוא טפש – יאוש זה סממן של טפשות. גם מי שהוא בכלל טיפוס אפאטי, שאין לו בכלל דחף בחיים לקום וליזום, יש לו חוסר חכמה. שוב, "בן חכם" זה מי שמבין בחכמה, והוא מבין שהחכמה צריכה לשמח את האב – להרבות רצון.

אמרנו שלא נכנס לסוגיא בגמרא, אבל כאן יש סוגיא בחסידות: מה ההבדל בין תענוג לשמחה? זה מאד קרוב, לכאורה, אבל כתוב שתענוג זה "רישא דאין" בכתר ושמחה זה בינה, יש. כתוב שענג זה שבת ושמחה זה יום טוב (יש התכללות שמחה גם בשבת, "וביום שמחתכם", אבל בעיקר זה יום של גילוי "והחכמה מאין תמצא"). מה מוסבר בכל מקום בחסידות, במיוחד אצלנו בהסבר "רישא דאין"? שעיקר התענוג בנפש זה מהתאיינות. התאיינות זה בטול כל הרצונות, שאין רצון לשום דבר, כי אני אין. זה ממש טבע הפוך, שענג קשור להתאיינות – בטול כח הרצון, לכן "רישא דאין" זה התענוג (קודם אמרנו שבטול זה נקודה פנימית בתוך ישות מסוימת, זה לא הישות אלא להיפך ממנה, וכך זה תענוג בתוך רצון – רישא דאין בתוך רישא דאריך, הרצון הוא אריך, מתפשט עד אין סוף, בותוך הרישא דאריך יש רישא דאין שהוא אין), אבל שמחה זה התפשטות, שייך למרחב העצמי, זה יש. זו התבוננות חשובה, שאפשר להאריך בה אבל נקצר – היחס בין ענג לשמחה. שבהשקפה ראשונה אפשר לחשוב שזה אותו דבר, אבל בעצם זה טבע הפוך – זה שבת וזה בעיקר יום טוב. אם כן, מה הפלא? שחכמה, אין, הוא "ישמח אב", הוא מרבה רצון. במקום אחר "החכמה מאין תמצא", אבל "בן חכם ישמח אב".

נאמר עוד פסוק (אף שאמרנו שנשתדל לקצר), לכבוד כמה חברים שאולי כבר לא כאן, "ישמחו כי ישתקו" – "סיג לחכמה שתיקה". אז יש את שמחת השתיקה. כל החברים שלנו צריכים להתעצם עם השתיקה. כתוב ש"מלה בסלע משתוקא בתרין" – צריך להתעצם ולדעת כמה משמח לשתוק. זו ממש פעולה משיחית, "ישמח", "ישמחו כי ישתוקו". זה מאמר מוסגר, בשביל כמה מהשתקנים שכבר הלכו (יקבלו בכתיבה בע"ה).

בינה: "אם הבנים שמחה"

כאן נקצר לגמרי, כי אמרנו כבר שעיקר הפסוק הוא "אם הבנים שמחה". פסוק בהלל מצרים, שייך לבינה – לידה מרחם האם. סוף הפרק הראשון של הלל מצרים הוא "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה". יש הרבה פסוקים של שמחת יום טוב – בשבועות שמחה אחת, בסוכות שלש שמחות – זה הכל שמחות של בינה, שמחת יום טוב. עיקר שמחת יו"ט היא "לפני הוי'" – בבית המקדש, שזה גם אמא.

דעת: "לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר"

בדעת יש פסוק שיש כמה גמרות ומדרשים שנותנים טוב טעם והעמקה בפסוק. הפסוק אומר "לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר". זה פסוק של דעת. למשל, פסוק זה מובא במסכת יומא לגבי חולה ביום כפור, שהרופא אומר שהוא לא צריך לאכול, הוא בסדר, והחולה אומר שזה פיקוח נפש – למי שומעים? לרופא או ליהודי? הדין אומר ששומעים ליהודי, לא לרופא, והפסוק ממנו לומדים זה מ"לב יודע מרת נפשו", החלק הראשון. החלק השני, "ובשמחתו לא יתערב זר", זה כבר סוכות. בכל אופן, היות שזה פסוק של דעת בתחלתו – "לב יודע", החולה יודע יותר מהרופא, חש ממש את הפקו"נ של עצמו – צריך לומר שגם "ובשמחתו" זה דעת, ושמחת הדעת שוללת את התערבות הזר. כמו שהדעת קובעת לגבי פקו"נ של עצמי, "מרת נפשו", כך הדעת קובעת גם לגבי השמחה של עצמי – יש פה קשר עצמי בין דעת לשמחה, והדעת קובעת במקרה הזה ש"ובשמחתו לא יתערב זר".

ננסה להבין את זה יותר טוב, מה כאן הדעת בשמחה זו: יש ספר חשוב מאד, עם חידושים מופלאים ביותר (שהזכרנו לפני כמה שיעורים כמדומה), ספר חסידים של רבי יהודה החסיד. כתוב "דאגה בלב איש ישׁחנה", וחז"ל דורשים "ישׂיחנה" – או יסיחנה מדעתו או יסיחנה לאחרים. ידוע שזה חש (ישיחנה, יכניע אותה), מל (יסיח מהדעת) מל (יאמר לאחרים). אז אם יש לך צרה, טוב לספר לחבר או לא? שוב, יש מאמר חז"ל ש"דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים", אבל אומר רבי יהודה החסיד שאם אתה אדם מפוקח אתה אמור לדעת בדעתך אם הזולת מזוהה עם מרת הנפש שלך, אם הוא מרגיש את הצער שלך. אם אתה מרגיש שהוא מרגיש אותך – ספר לו. אבל אם אתה לא מרגיש שהוא מצטער ממש בצער שלך, אל תספר לו את הצער שלך. "לב יודע מרת נפשו" – אם אינך מוצא אדם שיודע את מרת נפשך שמור את מרת נפשך בתוכך ואל תספר לאף אחד. זה דומה לפשט של "ישׁחנה" – אל תספר, אז תכניע בתוכך. אותו דבר לגבי שמחה – אם יש לך שמחה גדולה, את מי תשתף בה? רק אחד שאתה יודע שהוא באמת שמח בשמחתך. אם אתה מרגיש שהוא ממש שמח בשמחה שלך – שתף אותו וספר לו את כל השמחה.

למה הבאתי את רבי יהודה החסיד? כי מסביר שהכל דעת כאן. שהדעת של הזולת קובעת אם לשתף אותו בצער שלי, ואותו דבר קובעת אם לשתף בשמחה שלי. תוך כדי הצער, וגם תוך כדי השמחה, יש ממד של דעת שמודד את היחס של הזולת כלפי. ממילא זה קובע לגבי כל התחושה של הזולת. אם אתה שמח איתי אז אני מספר לך ואז השמחה מתרבה – לא רק יהודי אחד שמח, אלא שנים, עד שאין סוף יהודים שמחים. הווארט הזה מספר חסידים הוא יסוד מוסד של כל תורת החסידות, כל תנועת החסידות. אפשר לומר שאחד המקורות של כל דרך החסידות זה הקטע הזה בספר חסידים, כי שאלו את הצ"צ מה הסבא רצה בחסידות? והוא ענה שיהיו משפחה אחת באהבה – שכולם ירגישו ממש את צער הזולת ויחוו ממש את שמחת הזולת. זה מובא ב"היום יום" (צריך להוסיף במ"מ של היום יום), ובשיחה של הרבי הקודם הוא אומר שיש ענין של "ישיחנה" אבל רק לאחד שהוא ממש ידיד נפש שלך, שצר לו בצערך והוא שמח בשמחתך – אותו תשתף בחוויות שעוברות עליך. מכאן יש יסוד מוסד בחסידות, שלא הולכים סתם לפסיכולוג, כי מי ערב שבאמת צר לו בצערו ושמח בשמחתו? אולי כל האינטרסים שלו להרויח כמה גרושים, או הרבה גרושים (אפילו אם הוא אדם טוב, לא אדם רע). זה פירוש של ר"י החסיד ל"לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר".

יש מי שמביא את הפסוק המקביל לו, "יהי לך לבדך ואין לזרים איתך", עליו דברנו לפני שבועיים. המדרש אומר "לב יודע מרת נפשו" זו חנה שהתפללה אל ה' כ"מרת נפש", ו"בשמחתו לא יתערב זר" זה "עלץ לבי בהוי' כי שמחתי בישועתך" בלידת שמואל. עוד דרשה ש"לב יודע מרת נפשו" זו השונמית – שלא היה לה בן, ונולד בן, ומת ובאה מרת נפש לאלישע – "ובשמחתו לא יתערב זר" היינו בהחיאת הבן. דרשה ראשונה על חנה (אם שמואל ששקול כנגד משה ואהרן), שניה על השונמית. דרשה שלישית על דוד המלך, כאשר גנבו את הנשים והרכוש בצקלג, וכשירד שלשה ימים לאכיש מלך גת, אבל כאשר העלה את ארון הקדש זה "ובשמחתו לא יתערב זר" – הוא שיתף את כולם בשמחה, אבל זה "ובשמחתו לא יתערב זר". אחר כך יש דרשה רביעית, על כל עם ישראל – בגלות מצרים "לב יודע מרת נפשו" ובמתן תורה "ובשמחתו לא יתערב זר". זו אחת הסיבות שמשה שלח את יתרו לפני מתן תורה, כי לא סבל צער הגלות, ורק מי שסבל צער הגלות יכול לקבל תורה. ארבע דרשות, על חנה שונמית דוד ישראל.

זה בקיצור, הווארט הוא כאן שזה שמחה של דעת, שמחת התקשרות בין נשמות. הדעת היא במקום הכתר – הכתר זה התקשרות למשה רבינו, ששומר על העל-מודע, על זיו השכינה שמיועד לי ("עדים" לשון יעוד), והדעת התקשרות בין נשמות ישראל. שוב, יש הרבה לומר על הפסוק הזה, אבל נעבור הלאה.

חסד-גבורה-תפארת: "חסידיך ישמחו בטוב", "יראיך יראנו וישמחו", "ישרים יראו וישמחו"

שלשת הפסוקים הבאים קשורים. בחנוכת הבית בדברי הימים כתוב "חסידיך ישמחו בטוב". בתהלים כתוב "יראיך יראוני וישמחו", סימן שיראים שמחים. עוד פסוק בתהלים, "ישרים יראו וישמחו". חסידים ויראים וישרים זה חג"ת. יש עוד הרבה פסוקים כאלה.

נאמר ווארט אחד: כתוב שכל תריג המצוות הן בשביל שמחה של מצוה. לאיזה כח בנפש שייכת שמחה של מצוה (חוץ מזה שבכלל שמחה זה בבינה)? סתם מצוה זה לעזור ליהודי, גמ"ח, בממונו או בגופו. כל המצוות נקראו גמילות חסד – או עם יהודי או עם רבש"ע. "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". כתוב שגמ"ח כולל כל רמח מצוות עשה (חסד לאברהם). אז שמחה של מצוה זה "חסידיך ישמחו בטוב". מי שעושה גמילות חסד הוא חסיד, כל מצוה שעושים זה מעשה חסד. גם הנחת תפילין היא גמילות חסדים, עם רבש"ע. מי שעושה פעולה של חסד אמור להתמלא מתוך זה בשמחה. סימן שיש מאגר אין סופי של שמחה בתוך החסד עצמו, וצריך רק לגלות אותו. זה שמחה של מצוה, ובזכות שמחה של מצוה זוכים לארץ ישראל – כל המצוות של ארץ ישראל הן מצוות שמחות, המצוות התלויות בארץ. זה מאמר מוסגר, שכל המושג "שמחה של מצוה" זה בעיקר שמחת החסד בנפש. שמי שזוכה לעשות חסד, יהודי שהנשמה שלו חשופה וגלויה, אמור להתמלא שמחה.

שוב, "חסידיך ישמחו בטוב", "יראיך יראנו וישמחו" ו"ישרים יראו וישמחו" (וכן "לישרי לב שמחה" ועוד, רק שאלה שלשה פסוקים דומים).

נצח: "שמח זבולֻן בצאתך"

משהו חדש. יש עוד כמה פסוקים שאפשר להביא, אבל נביא משהו עם חידוש חשוב. כתוב "שמח זבולן בצאתך". ספירת נצח זה רגל ימין, הכח לצאת מהבית, מד' אמות של בית המדרש, ולפעול בעולם – לברר בירורים כדי להרוויח, למצוא אבנים יקרות וכל מה שטמון במציאות. מי יוצא לסחור? ספירת הנצח. בנפש זה הבטחון הפעיל. תיכף נגיע לבטחון הסביל, הוד, אבל בטחון פעיל זה נצח, כמו שרבי הלל מסביר במאמר על "יגיע כפיך כי תאכל" שרק בעלי בטחון פעיל יוצאים מ-ד' אמות להתסובב בעולם, לסחור בו, להתערב בו ולברר את הבירורים בעולם. זה רק בעלי בטחון פעיל, בנצח. לכן מכל הברכות מי ששמח זה "שמח זבולון בצאתך". היות שזבולון מאכיל את יששכר, שיושב בבית מדרש ולומד תורה, כנראה מאכיל אותו קצת שמחה. לכן כתוב "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך", שגם יקבל קצת שמחה. הרבה פעמים כתוב שיששכר זה חכמה וזבולון זה כתר, על דרך "דרך ארץ קדמה לתורה", אבל בפשט "בצאתך" זה נצח. יש עוד פסוקים, כמו "שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח", אבל הפסוק שאמרנו נוגע למעשה.

הוד: "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"

לפעמים אנחנו מסבירים שהפסוק "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" מתאר בטחון פעיל, וזה קשר בין שמחה-בינה לנצח, אבל הפשט הוא שכאן זה בטחון סביל – שאני בוטח שה' ימלא חסרוני וידאג לי. ככל שאני בוטח בה' כך אני מתמלא שמחה. רואים שמקור השמחה הוא באמא, אבל מתפשט "עד הוד אתפשטת". "כי בו ישמח לבנו" באמא, אבל זה מתפשט עד המקום של ההוד, "כי בשם קדשו בטחנו" בבטחון סביל.

יסוד: "אור צדיקים ישמח"

ביסוד יש את הפסוק שאמרנו קודם, "אור צדיקים ישמח". היו חסידים בחסד, יראים בגבורה וישרים בתפארת – וביסוד יש צדיקים. יש הרבה פסוקים של צדיקים שמחים, אבל הפסוק שנביא הוא "אור צדיקים ישמח", שממנו לומדים ששמחה היא לשון התרבות, לפי ההסבר שאמרנו קודם על "רב כל" – שבמקום היסוד, ה"כל", יש את כח ההתרבות, "רב". לא אמרנו שהדגשת ה"רבו", ולא ה"פרו", זה כמבואר במ"א ש"פרו" מצד אבא ו"רבו" מצד אמא. היות שהשמחה זה אמא, לכן מודגש ה"רבו" בשמחה, יותר מה"פרו" – ה"רבו" זה ההתרבות. שוב, כתוב "אור צדיקים ישמח", וההמשך "ונר רשעים ידעך". מכאן לומדים שכמו ש"ידעך" זה יתמעט כך "ישמח" זה יתרבה.

בחלק הראשון של הפסוק, "אור צדיקים ישמח", יש יג אותיות – אפשר לצייר כצורת השראה של יג – והגימטריא היא 819 = אחדות פשוטה = פירמידה של יג = דוד מלך ישראל חי וקים = ימות המשיח (ישמח זה משיח, וכל הבטוי עולה ימות המשיח) וכו'. אמרנו שבפורים יש קשר בין אור ושמחה, "ליהודים היתה אורה ושמחה". בסדרה של שמחה, מילוי, מילוי המילוי – אם עושים סדרה רבועית רואים שהבסיס הוא יהי אור (ומזה יוצאים עוד כל מיני דברים מופלאים, לא בשביל עכשיו). בכל אופן, הבסיס של התרבות השמחה – שמחה, שמחה במילוי, שמחה במילוי המילוי – זה יהי אור, הדבור הראשון שיצא מפי ה', "פתח דבריך יאיר מבין פתאים" (שרש"י כותב שפסוק זה בתהלים הולך על "יהי אור", כפי שדרשו חז"ל בתנחומא). זה פסוק מאד יפה בשביל פורים, "ברוכים כל הצדיקים".

מלכות: "והמלך ישמח באלהים"

אחרון אחרון חביב. גם במלכות יש כמה וכמה פסוקים של שמחת המלכות ושמחת המלך, אבל הפסוק שנבחר – תיכף נסביר למה – הוא "והמלך ישמח באלהים יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר". דוד המלך אומר את הפסוק – מדבר על עצמו. מה זה "יתהלל כל הנשבע בו"? שכל מי שנשבע רק בה' הוא מתהלל. מה הכוונה? המפרשים אומרים שהוא מתפאר, איזו התפארות דקדושה, שזה שהוא נשבע רק בה' בשביל לעורר רחמים וישועה מה', וכאשר ה' עונה לדוד עבדו, המלך, אז כל אלה שנשבעו באלקי המלך. למה רצינו דווקא פסוק זה? כי כאן המפרשים אומרים שרואים ששמחה זה לא רק התרבות, אלא גם גדילה – עוד פן של צמיחה וגדילה. גם פן של ריבוי רב, של התרברבות, אפילו כמו גאות יחידה. המפרשים מסבירים ש"ישמח באלהים" מקביל ל"יתהלל כל הנשבע בו", והיות ש"יתהלל" זה לשון התפארות, לכן גם "ישמח באלהים" זה על דרך "ויגבה לבו בדרכי הוי'" במלך יהושפט. זה עוד יותר מחזק ששמחה בבינה זה מקור של יש, היש האמיתי. ה' מושיע את דוד המלך, ואז המלך שמח באלהים. אם רצינו להשלים את תארי הצדיקים לפי שמות הספירות, אז כמו שיש חסידים בחסד, יראים בגבורה, ישרים בתפארת וצדיקים ביסוד, אז במלכות יש ענוים. על זה יש עוד פסוק, "ויספו ענוים בהוי' שמחה". דוד המלך הוא לא סתם ענו, אלא "והייתי שפל בעיני", ויחד עם זה אצל צאצאו יהושפט – צדיק גדול – כתוב "ויגבה לבו בדרכי הוי'". זו ההתנשאות דקדושה בתוך השפלות, בתוך השפלות יש רוממות עצמית. יש מקיף של רוממות עצמית, חויה פנימית של שפלות, ולבוש מקיף של התנשאות כלפי העם. "ישמח באלהים" זה שיקוף של הרוממות העצמית שנותן גבהות, "ויגבה לבו בדרכי הוי'". "המלך ישמח באלהים יתהלל כל הנשבע בו".

בכך השלמנו את הפסוקים: "שמחת עולם על ראשם" בכתר, "בן חכם ישמח אב" בחכמה, "אם הבנים שמחה" בבינה, "בשמחתו לא יתערב זר" בדעת, "חסידים ישמחו בטוב" בחסד, "יראיך יראוני וישמח" בגבורה, "ישרים יראו וישמחו" בתפארת, "שמח זבולון בצאתך" בנצח, "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" בהוד ("חשוב טוב יהיה טוב", מחשבה אותיות בשמחה), "אור צדיקים ישמח" ביסוד, "והמלך ישמח באלהים" במלכות.

שיהיה ריבוי בשמחה, וכשהכל יהיה שמח זה במשיח. לחיים לחיים.