ו. פסוקי שמחה בכל כחות הנפש

נתחיל מלמעלה, מהכתר. אמרנו שיש 271 פסוקים עם לשונות של שמחה, הרבה מבחר, אבל נאמץ את סוד הצמצום ובדרך כלל נאמר פסוק אחד לכל ספירה (אולי מדי פעם נאמר שנים), וזה יהווה לנו התבוננות יסודית וחשובה לחדש אדר, ולהיום ר"ח אדר.

כתר: "ופדויי הוי' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם..."

כתר זה על-מודע, ובין הפסוקים העיקריים של שמחת הכתר – בחז"ל זה ודאי העיקרי – "ופדויי הוי' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגון נסו יגון ואנחה". כשמישהו חולם חלום רע יש מצוה וענין להיטיב את החלום, ובין היתר אומרים שלש פדויות – שלש פסוקים של פדיון – ואחד מהם הוא הפסוק הזה. למה אני מזכיר את זה? זה מאמר מוסגר, שלהיטיב חלום זה להגיע לתוך העל-מודע או התת-מודע של הנפש ושם לעשות תיקון והטבה. החלומות באים מהלא-מודע, לכן רק יוסף יכול לפתור חלומות, כי יש לו גישה להכנס לתוך התעלומות של הלא-מודע של הנפש, ושם לפתור את החלום. זה מאמר מוסגר, שאחד מפסוקי הטבת חלום זה הפסוק הזה – "ופדויי הוי' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם". מה שנוגע לנו זה הביטוי "ושמחת עולם על ראשם". "שמחת עולם" זו שמחה נצחית, והשמחה הנצחית היא על הראש. חוץ מזה שעצם הדימוי של הפסוק כבר אומר לי כתר, שמחה שלמעלה מהראש, אבל חז"ל עושים מזה ענין גדול. במסכת שבת, בסוגיא של מתן תורה:

דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב.

אחר כך בא ר' חמא ברבי חנינא, ואומר "בחורב טענו ובחורב פרקו". זה דבר חדש וחשוב, למה צריך להדגיש? הוא דורש פסוק אחרי חטא העגל, בפרשת כי תשא, "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב". כמו שרש"י מסביר, רבי חמא רוצה להדגיש לנו פשט בפסוק, שגם "עדים מהר חורב" וגם "ויתנצלו... מהר חורב". צריך להעמיק – וזה המפרשים כבר לא מסבירים – למה הוא מוסיף את הממד הזה, שגם טעינת הכתרים וגם פריקתם היא מהר חורב.

אחר כך ממשיך רבי יוחנן ואומר שזכה משה ונטלם כולם – נטל את כל המאה ועשרים ריבוא כתרים. איך הוא לומד את זה? מהפסוק שאחרי "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" (פסוק מאד מענין, יש בו ז מלים ו-כח אותיות, כמו בפסוק הראשון בתורה וכמו בפסוק ההקדמה לעשרת הדברות, מבנה מאד חשוב בתורה) – "ומשה יקח את האהל". זה פסוק ארוך, עם 26 מילים, ו-4 הראשונות הן "ומשה יקח את האהל", מהן לומד רבי יוחנן שזכה משה ונטל את כל הכתרים. רש"י אומר שמתוך מה שהוא לקח את כולם לעצמו רקן עור פני משה. שבעצם התופעה המיוחדת של הקירון – שלא היתה אצל אף אחד, חוץ מרשב"י במדה מסוימת – זה בעצם מה שמשה רבינו נטל לעצמו את כל מאה ועשרים רבוא הכתרים של עם ישראל. מה הלימוד בפשט מ"ומשה יקח את האהל"? יש לרש"י שני פירושים. באחד הוא דורש רק את "ומשה יקח" – שבני ישראל התנצלו, ואז "ומשה יקח", הוא לקח את הכל. זה דרוש. אחר כך רש"י אומר, היות שבגמרא כתוב "ומשה יקח את האהל", אז כנראה דורשים את כל הביטוי, ולכן הפירוש השני הוא ש"אהל" הוא לשון "יהל אור", "בהילו נרו עלי ראשי" (גם דרוש) – אהל זה הילה, וזה הכתרים שהיו על הראש.

שני הכתרים שכל יהודי קבל זה "שני כתרים מזיו שכינה" (לשון רש"י) – הכתר הוא הוא מזיו שכינה. מה זה בקבלה, שהכתר על ראש כל יהודי הוא מזיו שכינה? צריך להסביר את זה על דרך "מהתעבות האורות נתהוו הכלים". הרי לעתיד לבוא כתוב שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם – זה אותם כתרים של הר סיני, כפי שנסביר, ולע"ל כל יהודי מ"ועמך כלם צדיקים" יזכה לקבל את הכתרים מחדש (כמו שנראה תיכף בגמרא) – ונהנים מזיו השכינה. ברור שרש"י מתכוון לאותו ביטוי, רק ששם מובן שעל ידי העטרה נהנים מזיו השכינה, וכאן העטרה עצמה היא מזיו השכינה – התעבות של זיו השכינה. שוב, אז מהפסוק "ומשה יקח את האהל" לומדים שמשה לקח את כל הכתרים.

אבל לא מספיק השלב השלישי, שמשה לקח את הכתרים, ואחר כך בא ריש לקיש – אחרי רבי יוחנן – ואומר שהקב"ה עתיד להחזיר כתרים אלה לכל יהודי, ועל זה נאמר "ושמחת עולם על ראשם", "ופדויי הוי' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם". אומר ריש לקיש בגמרא ש"ושמחת עולם על ראשם" אלו הכתרים שהפסידו בחטא העגל, שקבלו כשהקדימו נעשה לנשמע. אם כן, יש סוגיה שלמה בגמרא שסיומה הוא קבלת הכתרים – שבינתיים מופקדים אצל משה רבינו, סימן שהוא שומר (אף אחד לא מסביר איך הדרוש הזה מתקדם בארבעה שלבים, אבל הדבר הראשון שמצטייר שבעולם הזה משה שומר על הכתרים בשבילנו, ומכך זוכה לקירון פנים, ולע"ל בעצם הוא זה שמחזיר את הכתרים לכל יהודי, ומן הסתם גם הוא לא מפסיד שום דבר, כמו שדברנו על "רב כל", הוא מאציל מרוחו ולא חסר לו כלום) – ועל זה נאמר "ושמחת עולם על ראשם".

קודם כל, אין לך סוגיה יותר מפורשת ש"שמחת עולם על ראשם" זו שמחת הכתר העליון, שדרך הכתר העליון הנשמה זוכה לקבל את זיו השכינה, שזה "שמחת עולם על ראשם" – ממש יוצא מפורש כאן. בכל אופן, היות שהזכרנו את מהלך הסוגיא צריך לומר בו משהו בפנימיות, דבר שלא כתוב. מה כולנו יכולים ללמוד מארבעת השלבים האלה? קודם כל, נשים לב ששני האמוראים האחרונים זה רבי יוחנן וריש לקיש – תלמידו וגיסו של רבי יוחנן, זה שרבי יוחנן החזיר בתשובה. דווקא ריש לקיש, שהיה ראש הלסטים, הוא זה שמגלה לנו שמי שלקח את הכתר – תקבל אותו בחזרה. אין דאגה, תקבל את הכתרים בחזרה, "ושמחת עולם על ראשם". מה היחס בין רבי יוחנן לריש לקיש? כתוב שהיחס בכל מקום הוא כמו צדיקים גמורים מול בעלי תשובה. הצדיק הוא זה שאומר "ומשה יקח את האהל" – שכל היהודי הפסידו בחטא העגל, שהיה פגם באמונה במשה רבינו, פגם ב'התקשרות' אל משה רבינו (כמו שהרמב"ן מסביר באריכות, ומוסבר באריכות בספרי החסידות), אז דווקא כשפגמו בהתקשרות במשה רבינו ניטל מהם כל מה שקבלו, "ויתנצלו את עדים מהר חורב". אבל אחר כך על ידי תשובה – כאן ריש לקיש הוא כמו  מלך המשיח, שבא להחזיר את הצדיקים, כמו רבי יוחנן, בתשובה. מה תשובת הצדיקים? כנראה שמחזירים את העטרות שלקחו מכולם, לכל היהודים.

עוד פעם, יהודי כאן זה כמו אחד שחלם חלום רע, וכנראה שיש גזירה רעה  נגדו – מתייחסים ברצינות לחלום, לא סתם "חלומות שוא ידברו" – משמע שאותו אחד שזקוק לפדיה באמת זקוק לפדיה. פדיה זה לשון פד, תיקון הברית, כנראה שיש לו פגם הברית והוא זקוק ל-פד תעניות של תיקון הברית – סוד הפדיה. אמרנו שיש שלש פסוקי פדיה שצריך לומר כאשר מיטיבים חלום – נכנסים ללא-מודע של הנשמה – "פדה בשלום נפשי כי ברבים היו עמדי" (פסוק של פדית הצדיקים מבית האסורים, צדיק שזוכה לשבת בתפיסה כנראה שבכך זוכה למעלת בעל תשובה), "ופדויי הוי' ישובון"" "ופדה העם את יונתן" (סיפור שלם בפני עצמו, שלא נאריך בו כרגע) – זה שלש פדויות שצריך לומר. כאן הפסוק הוא "ופדויי הוי' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם". את כל הפעולה הזו פועל רבי שמעון בן לקיש, בעל תשובה, ואילו רבי יוחנן אומר שמשה לקח את הכתרים אחרי החטא.

נחזור: קודם עם ישראל מגלה את הלוז הטוב שלו, את העצם הטוב שלו, שאומר "נעשה ונשמע". ה' החזיר את התורה על כל העמים, וכולם סרבו כל אחד עם הבעיה שלו, ואז החזיר לעם ישראל שקבל ברצון. זו זכות עצומה, הטבע הטוב של יהודי – לכל יהודי יש טוב בטבעו, וכשזוכה לגלות את טבעו הטוב ולומר "נעשה ונשמע" זוכה לקבל שני כתרים על ידי ששים ריבוא מלאכים שיורדים בשליחות ה' להכתירו. אבל ברגע שהוא חוטא – פגם בהתקשרות לראש בני ישראל (העגל הוא ע"ז, אבל כמו שהרמב"ן מסביר עיקר הפגם בפנימיות כאן הוא פגם בהתקשרות לרבי), פגם בהתקשרות למי שמקשר את כל היהודים (כמו ששמחה מקשרת את כל הכחות) – יורדים מלאכים לקחת לו את הכתרים. למה צריכים לרדת כפול? או שהכתרים נעשו כבדים יותר, או משהו אחר. צריך לומר שמה שרבי סימאי דורש כאן מצביע על מהות החטא, שלפני החטא ה"נעשה ונשמע" היה מחובר, שני הכתרים היו בעצם יחידה אחת, וכנראה שמהות החטא היא פירוד בין הנעשה ובין הנשמע, לחלק את המאמר הזה בו "הקדימו נעשה לנשמע" (חז"ל מדגישים שהכל זה ענין אחד, של הקדמת נעשה לנשמע) – יחידה אחת עם שני ענינים, לכן ראויים לשני כתרים, אבל מספיק שמלאך אחד יביא את שני הכתרים. הרי כתוב שמלאך לא יכול לעשות שני דברים יחד, אז אם מלאך אחד יכול להביא את שני הכתרים יחד סימן שזה ענין אחד, אבל אחרי החטא זה נעשה צווי דינים. במלים פשוטות, אחרי החטא "נעשה" מה שבא לנו, ו"נשמע" כמה שנשמע, שני ענינים. אבל לפני החטא היתה מסירות נפש של "נעשה ונשמע" – בטול לבעל הרצון, שנעשה הכל, עוד לפני ששומעים. זה בטול הרצון העצמי שלי לגמרי – זה הענין של קדימת נעשה ונשמע. החטא גופא הוא ש"נעשה" לחוד ו"נשמע" לחוד, ואז לא רק שלא מגיעים לך שני כתרים אלא אפילו אחד לא – כל שני הכתרים היו כי הקדמת נעשה לנשמע. לכן עכשיו צריך כפול מלאכים כדי ליטול את הכתרים מראש כל יהודי. כל זה מאמר של חכם אחד, רבי סימאי.

אחר כך בא החכם השני ומוסיף, שטענו מחורב ופרקו מחורב, שקבלו את זה בחורב וגם הפסידו את זה שם – הכל תכונה של "מהר חורב". כמו ששאלנו קודם, מה הוא מוסיף? מה הוא רוצה לומר? איני יודע שהכל היה באותו מקום? לכן צריך לומר שיש משהו בסוד המלה "חורב" שמסביר גם את ה"נעשה ונשמע" הראשון – גילוי הטבע היהודי – וגם את החטא בגללו הפסידו הכל, את ההפרדה בין "נעשה" ל"נשמע". אם רוצים לקשר את זה לכך שפגמו בהתקשרות למשה רבינו, אז צריך לומר שההתקשרות למשה רבינו שומרת על היחוד של "נעשה ונשמע". זה גם הא בהא תליא, שמי שלא קשור למשה רבינו אצלו "נעשה" לבד ו"נשמע" לבד, ומי שקשר זה אצלו יחד. מה זה "חורב"? לפעמים נקרא סיני ולפעמים חורב, וחז"ל דורשים (וגם חולקים מה שם העצם ומה הכינוי). בכל אופן, חורב זה לשון "וחד חרוב" – חורבן וחרב. למה נקרא חורב? אם זה שם התואר, ולא עצם, זה שמשם ירד חורבן לאומות העולם (על דרך "משם ירדה שנאה לעולם" אם זה סיני כשם התאר). בכל אופן, מה זה בפנימיות הר חורב? כתוב ש"שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב". "חד חרוב", זה העצם של הר חורב. "חד חרוב" זה אורות מרובים של תהו. הר חורב זה הר של תהו – "ובתהו ילל ישימון", שם "ימצאנהו יסובבנהו". התורה נתנה במדבר, על הר חורב, שזה מקום של תהו. על משה רבינו עצמו כתוב "כי מן המים משיתהו" – משמיטת התהו – והוא נותן את ההשראה להקדמת נעשה לנשמע, זה ביטוי של האורות המרובים של תהו שבטבע היהודי. זה התהו הטוב שבו, מסירות הנפש, הבטול המוחלט לבעל הרצון (ולא רק לרצון). הגוי אומר ש"נעשה ונשמע" זה פזיזות – זה באמת פזיזות, הקדמת הפה לאוזן – ביטוי של תהו, של מס"נ למעלה מטעם ודעת. מה החטא? אם לא מיד מכניסים את התהו לכלים דתיקון כתוב "וימלך וימת". היות ש"נעשה ונשמע" זה תהו – זה מסוכן, לכן באמת זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. היה נסיון במעמד הר סיני, אמרו נעשה ונשמע – זה היה כל כך טוב, טוב של תהו, והוא בסכנה, שאם לא מיד עושים לו כלים דתיקון הוא נשבר, ובאמת כך קרה. מה נשבר? ה"נעשה ונשמע" נשבר לשנים. זה "וימלך... וימת". זה הדגש של ר' חמא ברבי חנינא, שאומר שבחורב טענו ובחורב פרקו – זה הכל בחינת חורב, שהוא סוד "וחד חרוב", הכל תהו. "וימלך" של תהו וגם "וימת" של תהו. לכן אפשר לדרוש "מהר חורב" או על העבר, הטעינה, או על ההוה.

אחרי שהוא מלמד חידוש זה, שכעת נעשה משמעותי ביותר, בא רבי יוחנן ואומר שזה לא מקרה אבוד. מאה עשרים ריבוא מלאכי השרת היו צריכים לרדת בשביל לקחת את הכתרים. לאן לקחו? לפני רבי יוחנן חשבתי שלקחו לשמים, החזירו למקום משם זה הגיע, אבל רבי יוחנן אומר שזה לא חזר לשמים אלא משה רבינו לקח את הכל. הוא אנס את כל מאה ועשרים ריבוא המלאכים ולקח לעצמו את כל הכתרים. כתוב שה"פ כתוב בתנ"ך אליה בלי ו וה"פ כתוב יעקוב ב-ו, וחז"ל דורשים שיעקב לקח את ה-ו לפקדון כדי להבטיח שאליהו יבוא ויבשר את הגאולה לבניו. "משה מלגאו ויעקב מלבר", וכמו שיעקב לוקח פקדון מאליהו כדי להבטיח שיבשר את הגאולה, כך משה רבינו לוקח פקדון את כל כתרי עם ישראל, כל הלא-מודע של כל היהודים, ומזה נעשה קירון אור פני משה. מה זה בעצם אומר? שעכשיו, עוד יותר מקודם, חייבים כל היהודים להתקשר למשה רבינו – כי התת-מודע שלך הוא אצל משה רבינו. אז אם אתה פעם רוצה לפתור את בעיות הנפש שלך, שכולם נובעות מהתת-מודע – התת-מודע הטוב, לא תת-מודע רע – זה הכל נמצא אצל משה רבינו. צריך לחפש את משה רבינו, שיש לו קירון עור פנים, שזה בעצם אתה – התת-מודע שלך, הטבע הטוב שלך, שפעם אחת בעבר הרחוק הצהרת "נעשה ונשמע", וזכית מכך לשני כתרים. אבל מה אפשר לעשות? קלקלת, חטאת, אבל אל דאגה, משה רבינו לקח את זה – זה נמצא בידים טובות, 'במצח טוב', 'בראש טוב'.

למה הדבר הזה דומה? כתוב שלכתחילה אם אחד יודע את השבט שלו, השער המיוחד שלו – לכל שבט יש שער, דרך, מסילה העולה בית א-ל, וזה בא לידי ביטוי בנוסח שלו, לכן יש כמה נוסחאות שונות בעם ישראל – אז כדאי לכאורה שיתפלל בנוסח שלו, במסילה המיוחדת לו. אבל אם אינך מכיר את הנוסח שלך, אומר האריז"ל, זכיתי לייסד שער הכולל שכל אחד יכול להכנס בו. מהאריז"ל עד הבעל שם טוב ותלמידו המובהק המגיד הדרך היתה שאם אתה כזה צדיק גדול שמכיר את השער שלך והמסלול שלך אז תעלה בו, אבל אם אתה קצת פחות מזה – כרובא דרובא של האנשים – שאינך מכיר דרכך, תלך בדרך הכלל שייסד האריז"ל. בא הבעש"ט ותלמידו המגיד, ואומר שבשביל עכשיו להתחזק ולהתעצם ולהביא משיח, אז צריך שגם מי שחושב שמכיר דרכו הפרטית, ואולי אחד שבאמת מכיר את הדרך הפרטית שלו, שיוותר על הנוסח ושכולם  יעבדו את ה' לפי שער הכולל. מה שלא כולם יודעים, שכתוב שלעתיד לבא תחזור לשער שלך, אבל בינתים, עד שיבוא משיח בפועל – זה כמו צבא – צריכים לעשות פעולה, שבמדה מסוימת יש בזה איזה ויתור (יכול להיות בזה ויתור) על הפן האישי שלי לטובת הכלל, וזה שכולנו נתפלל שער הכולל וננהג מנהגי שער הכולל, שזה לפי האריז"ל. זה בדיוק מה שקורא בסוגיה שלנו, אסמכתא לדבר הגדול הזה. שכל הכתרים של כולם – "ומשה יקח את האהל". משה לוקח את כל ההילות, את כל הכתרים של כולם, ומכניס אצלו – ומזה קירון עור פניו. שוב, כל העל-מודע הטוב, הכתר הטוב, נמצא אצל משה רבינו. מי שמבין את זה טוב מבין שכל העבודה בעולם הזה היא להתקשר חזק מאד למשה רבינו, זה תיקון החטא, וזו הזיקה היחידה שיש לי לעצמי האמיתי שלי, החיה-יחידה, שני הכתרים שלי, ה-לם דצלם ("צדיק באמונתו יחיה" הנ"ל).

אומר ריש לקיש, הבעל תשובה, שכאשר יבוא משיח (וכולם יהיו בעלי תשובה), אתה תקבל חזרה את הכתרים האישיים שלך. לכן כדאי שנזדרז להביא את מלך המשיח, מי שרוצה להביא בחזרה את ה"שמחת עולם על ראשו".

אלה ארבעה שלבים, וזה דרוש מאד חשוב בפני עצמו. זה היה רק להביא את הפסוק של שמחת הכתר. אם כן, שמחת הכתר היא בעצם שמחת ההתקשרות למשה רבינו שבדור. השמחה, כמו שחסידים היו דורשים תמיד, "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו", כמה טוב שאנו יהודים, כמה טוב שאנו חסידים, כמה עוד יותר וב שאנו חסידי הרבי, המשה רבינו והמשיח שבדור. שמחה זו היא שמחת הכתר של כל יהודי, וחבל מאד לאיזה יהודי שאין לו שמחה זו – ההתנוצצות כבר של "שמחת עולם על ראשם".

זה בקיצור, ונקצר ונמשיך (לא לכל אחד נעשה סוגיא בגמרא):