הספור הראשון: בהיות הרבי בן עשרים וחמש שנה, הוא שימש ה"מנהל פועל" של ישיבת תומכי-תמימים, שנוסדה רק כמה שנים קודם (תפקיד לו מונה על ידי אביו, הרבי הרש"ב, עם יסוד הישיבה). באותן שנים, תרס"ה-תרס"ו, היה מרד נגד הצאר – התחלת המהפכה ברוסיה. בכל מקום ומקום, בכל עיר, היו קבוצות של בריונים, שהיו אחראים להמריד את הצבור נגד השלטון. היה להם נשק – בעיקר אקדחים – והם איימו על כל אחד שלא הצטרף, שאחת דינו, ובצעו הרבה הרבה רצח בימים ההם, כידוע. אז היתה קבוצה כזאת, שבחב"ד קראו להם 'הבריונים של ליובאוויטש', שניסו בכל מחיר לתפוס בחורים מהישיבה ולהעביר אותם למחנה שלהם. היו כמה מאות בחורים בישיבה אז, וכמובן שהבריונים לא הצליחו, חוץ מעם בחור אחד. היה שם בחור אחד, ברל'ה טשערניגאווער, והוא נתפס על ידי הבריונים האלה. ברגע שזה נודע לרבי הריי"צ – שוב, הוא בן עשרים וחמש שנה, הבן של הרבי, המנהל של הישיבה – הוא קרא לכמה בחורים בין התלמידים שהיו גבורי חיל מיוחדים. לראש שלהם, שהיה גבור רציני ביותר, קראו שמואל כצמן (יכול להיות שהוא מגולגל כאן באיזה בחור בישיבה). הוא קרא לשמואל כצמן ועוד כמה מהגבורים שידאגו בהקדם לתפוס את הבחור הזה ולהביא אותו אליו, לריי"צ. הם ארבו לו עד שהוא עבר באיזה רחוב בלי הליווי של אותם בריונים שתפסו אותו, ופשוט התנפלו עליו – שמואל כצמן ושאר החבר'ה – ובכח הביאו אותו למשרד של הישיבה ונעלו אותו בתוך המשרד. כעבור זמן מועט הדבר נודע לאותם שקצים, והם באו – על כל האקדחים שלהם, קבוצה שלמה – לריי"צ, למשרד הישיבה, בצעקות ובאיומים ובאקדחים בידים, ואיימו על הרבי הריי"צ 'מה זה שגנבת מאתנו אחד החברים שלנו?!'. הרבי אמר: דבר ראשון, מהאקדח שלכם איני ירא. אנחנו זוכרים את הווארט עם האקדח הרבה יותר מאוחר, מהמעצר השביעי שלו, שבחקירה שלפו אקדח והוא אמר – מהצעצוע שלכם איני פוחד. רואים שה'אל-פחד' – יסוד היסודות של הבעל שם טוב, שלא לפחד משום דבר חוץ מה' – התחיל מוקדם, "בוצין בוצין מקטפיה ידיע". דבר כזה צריך להתחיל מהילדות (מ"דורשי" ועוד לפני; "נא גבור דורשי יחודך" – שיהיה להם הגבורה שלך, לא לפחד מאף אחד חוץ ממך, ואז יתקיים – "כבבת שמרם"). זו הצוואה לבעל שם טוב כשהיה ילד קטן מאד – לא לפחד משום דבר חוץ מה'. דבר שני, השיב הרבי לאותם בריונים, הבחור הזה לא שלכם בכלל. אני מנהל הישיבה, ואביו הפקיד אותו אצלי לשמרו גם בגשמיות וגם ברוחניות, והיות שאני רואה שברוחניות אינו שמור כרגע, הוא לא נוהג בסדר, אני חייב להחזיר אותו לאביו. הוא דבר בתוקף – כמו שנסביר שכל הדברים שלו היו בתוקף רב מאד – אז הם יצאו מהחדר. לא יצאו על מנת לא לחזור, אבל באותה פעם הם הסתלקו. כעבור יום-יומיים האבא של הבחור הגיע ולקח אותו הביתה. אחרי שנודע להם שהבחור לגמרי איננו, שנסע לביתו, אז הגיעו לחצר הישיבה מאתים שקצים כאלה, כנופיה שלמה של מאתים בריונים עם אקדחים, וכתרו את הישיבה. זה כבר נודע לרבי הרש"ב בעצמו, והרבי מיד אמר שינעלו את כל הדלתות והחלונות והתריסים, וכך עשו. הם התחילו לירות, ובנס כל הירי שלהם – עד שכנראה הוציאו את כל הקליעים באקדחים – רק כמה קליעים נתקעו בכתלי הישיבה אבל לא קרה שום נזק לאף אחד. לא כתוב שנגמרו הקליעים, אני משער שאולי כן. בכל אופן, באיזה שלב אותו שמואל כצמן עם שאר הבחורים תפסו את הרגלים של המטות – היו להם מטות מברזל, והם פרקו את רגלי הברזל מהמטות בתור אלות ברזל – ויצאו כמה מאות תמימים ועשו שמות בשקצים האלה, עד שברחו לנפשם. זה שמוסר את הסיפור אומר שאני ראיתי שכתוב בספרים שלהם – היו ספרים לכנופיה – שדנו את הרבי הריי"צ ואת שמואל כצמן דין מות, היה רשום אצלם ששני אלה דינם מיתה ר"ל. זה הסיפור הראשון.

את הסיפור הזה נשים במקום הגבורה. שוב, זה אל-פחד, לא לפחד מאף אחד, משום דבר בעולם, רק מהקב"ה – זה שייך לגבורה, זה תיקון הגבורה. גם עצם הגבורה, איך צריך להגיב אם גונבים לך בחור מהישיבה? מה צריך לעשות? צריך בכח לגנוב אותו בחזרה. ואם זה מסוכן – שזה יהיה מסוכן. ואם יורים עליך, מה עושים? בסוף יוצאים עם אלות של ברזל. אם כן, שמואל כצמן זכור לטוב, הוא חיל נאמן בצבאות ה' של הרביים, של הרבי הריי"צ והרבי הרש"ב. עד כאן הסיפור הראשון. שוב, זה בגיל עשרים וחמש.