נלך ישר לסיפור: אם הרבי הריי"צ מתפאר בסכין שלו אולי הוא פוסק כרבי אליעזר, ולא כחכמים, שזה לא להלכה. צריך עיון, אולי כאן בישיבה פוסקים כרבי אליעזר ולא כחכמים, וזה לא להלכה, אז צריך עיון. בכל אופן, צריך לשמור את ההלכה, שאם הלכה כחכמים אז זה לא תכשיט (לפחות לא בשבת). בכל אופן, בסיפור הזה רואים שהוא התייחס לסכין כתכשיט. היות שכאן בישיבה צריך ללמוד ממנו, בגלל שבין אדמו"רי חב"ד הוא הכי בגילוי קשור כאן לרוח של שכם, כמו שאמרנו קודם, אז אצלו זה לא היה משהו שימושי בלבד – זה היה תכשיט.

שוב, רבי אליעזר אומר "תכשיטין הן לו" – זו לשונו במשנה – ואילו חכמים עונים לו "אינן אלא לגנאי". אלו הלשונות, שרבי אליעזר סובר שכל כלי המלחמה "תכשיטין הן לו" וחכמים אומרים "אינן אלא לגנאי". נעשה גימטריא: הרי "אלו ואלו דברי אלהים חיים", אם כי צריכים לפסוק הלכה רק כמאן, רק כאחד. נשים לב שהדעה של "תכשיטין הן לו" היא דעת רבי אליעזר הגדול, שהוא "שמותי", שאחד משני הפירושים שהוא שייך לבית שמאי – בגבורה (לפי הפירוש השני הוא מוחרם, אפשר לומר שהיה מוחרם בגלל שהתפאר באוסף כלי הנשק שהיה לו בבית...; כתוב שהוא נקרא על שם אליעזר בן משה רבינו, שגם לו היה סיפור עם סכין – המילה בצור; אולי גם אבא שלו, הורקנוס, התעשר בגלל שמכר נשקים לגורמים לא חוקיים...). גם אם הוא לא שייך לבית שמאי, הוא ודאי שייך למדת הגבורה. מי ששייך לגבורה, שזה רבי אליעזר, טוען שכל כלי המלחמה "תכשיטין הן לו" (תכשיט במילוי = דרך ארץ קדמה לתורה וכו', הסייפא היא הדרך לכבוש את הארץ שקדמה לספרא). חכמים אומרים "אינן אלא לגנאי" ומביאים פסוק מפורסם שכולם מכירים – "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". היות שכלי זין בטלים לימות המשיח או לעתיד לבוא – תיכף נחלק – "וכתתו חרבותם", לכן "אינן אלא לגנאי". שוב, הלשונות הן "תכשיטין הן לו" או "אינן אלא לגנאי". אם נחבר את שתי הלשונות יחד, היות שבשרש "אלו ואלו דברי אלהים חיים", נקבל את הפסוק "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" (= 1127 = 23 כפול 49 = ז"פ איני יודע, שם קסא של אמא עילאה, ו-אהיה הוא שם של לע"ל – נראה מה יהיה לע"ל, אם יתפארו בחרבות או לא). מה זה "הוי' אחד ושמו אחד"? "הוי' אחד" מצד החסדים "ושמו אחד" מצד הגבורות. "הוי' אחד" זה דעת חכמים, ש"אינן אלא לגנאי", "ושמו אחד", הסיום, זה כדעת רבי אליעזר ש"תכשיטין הן לו". ידוע שלע"ל הגבורות יעלו מעל החסדים, בסוד "הכהנים הלויים"; זה קשור לפרדוקס שהזכרנו בהמשך, שיפסקו כבית שמאי ולכן כרבי אליעזר, ולכאורה זה תרתי דסתרי).

הגמרא שואלת מה הפסוק של רבי אליעזר, הרי גם הוא מכיר את הפסוק של חכמים (וגם משתמש בו בסוגית הגמרא). דרך אגב, לפני כן, עוד גימטריא שעשינו הרבה פעמים: היעוד של לע"ל הוא לקחת חרב ולעשות ממנה את חפירה – במקום כלי מלחמה כלי של חקלאות, להוציא לחם מן הארץ (לחם גם לשון מלחמה – במקום  מלחמה זה כלי בשביל להוציא לחם מן הארץ). חרב את עולה תורה. זה רמז מאד יפה שהבאנו הרבה פעמים. זה אומר שהתורה כוללת את שניהם, כי תורה בגימטריא רצוא ושוב (כתוב ש"זאת חקת התורה" זה רצוא ושוב) – החרב שזה הגבורה זה הרצוא, אבל אם יש רק חרב הישוב הופך להיות תהו ובהו ("על חרבך תחיה", תהו זה עשו שחי על חרבו), אם כל המדינה זה חרב אוי ואבוי, הכל הופך לתהו ובהו. האת הוא צורך ישוב העולם, לכן זה הדבר הראשון שה' ברא – "בראשית ברא אלהים את", ואחרי שברא את חפירה הוא חפר "את השמים ואת הארץ" (באת אחד חופר את השמים ובאת אחד חופר את הארץ – כל מדיום צריך את האת שלו; חפירה זה בירור רפח ניצוצין – כך גם כתוב בספרי הקבלה. את במילוי – אלף תו – עולה שבירה, היינו שזה תיקון השבירה). למה? כי כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה". אם לא היה בורא את ומתחיל לחפור הכל היה נשאר תהו, כמו שכתוב בפסוק השני "והארץ היתה תהו" – זה חרב, לשון חורבן. בכל אופן, צריך גם את החרב וגם את האת, רק שהחרב זה הרצוא והאת זה השוב, החרב זה האורות המרובים של תהו והאת (האותיות מ-א עד ת, כל כב האותיות, ו-את במספר קדמי עולה כב פעמים חיים) זה הכלים הרחבים של תיקון [חרב זה גם לשון עץ חרובים. בשביל רבי חנינא בן דוסא ניזון כל העולם כולו ודי לו בקב רחובין מערב שבת לערב שבת – מי שצם ומסגף עצמו, הוא מצד הגבורה, מצד החרב (של אתכפיא). אך בכך הוא חופר – באת חפירה – שביל בו ניזון העולם כולו. קב חרובין = חשמל, שזה גם "רצוא ושוב", חש-מל, העלם וגילוי.]. שזה, כידוע, הפטנט, המפתח, להביא את המשיח – אורות דתהו אבל בכלים דתיקון. אז צריך גם את החרב וגם את האת. בכל אופן, ישעיהו הנביא אומר "וכתתו חרבותם לאתים", שלא ישארו חרבות, ולכן חכמים אומרים "אינן אלא לגנאי". [בשביל להגיע מ-חרב ל-את צריך להוסיף "לאלפים" – התיקון התשיעי, שבמדות מיכה זה "ותשליך", זה תיקון הברית. החרב של הקדושה נקראת "חרב נוקמת נקם ברית" (וזו החרב של "חגור חרבך על ירך גבור") – זה קריאת שמע שעל המטה. אם "אינן אלא לגנאי" יכול להיות שזה לשון שינה (גני), היינו שצריך תכשיטים אלה רק לפני השינה ("באתי לגני" – לגנוני, לגנאי שלי)].

אפשר עוד לדרוש: מה הפסוק הזה אומר? על מי כתוב "חרבותם"? על הגוים. אז אפשר לומר שרק לישראל זה תכשיטים. "וכתתו" זה המשך של פסוק, שתחלתו הולכת על משיח – "ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים". זה ממש מפורש. הפסוק הקודם הוא על "ונהרו אליו כל הגוים וגו' ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו וגו'". הפסוק חוזר פעמיים בתנ"ך, חוץ מישעיהו זה מופיע גם במיכה, וגם שם "ושפט בין עמים רבים והוכיח לגוים עצומים עד רחוק [עמים וגוים כתובים הפוך, ועוד יותר מודגש שזה לרחוק] וכתתו... לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה". בישעיה זה המשך של הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'" (פסוק של ו מילים של ו-כג אותיות – פסוקים מרכזיים של אור בתורה-נביאים-כתובים, כמבואר במ"א), והמקביל במיכה זה "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם הוי' אלהינו לעולם ועד". קצת צריך ביאור איך אחרי כל מה שהיה כתוב קודם עדיין "ילכו איש בשם אלהיו" (רש"י אומר – "'ילכו' לאבדון"). כמדומה שהיו שיעורים על "ספרא וסייפא", שאף שבפשט זה או-או, יש גם אפשרות של יחד. בנבואת זכריה, שזה חזקה ולא כבוש, כתוב "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי" – זה התקבל כמוטו של עם ישראל, ויש דברים בגו, אבל זה ה'חזקה' של עם ישראל, ואילו כיבוש זה חרב (כח ר"ת כבוש-חזקה, ו-חיל עולה כבוש-חזקה-כבוש, זה ה"לא בכח ולא בחיל").

עוד רמז יקר לחבר'ה שלנו: ר"ת של תכשיטין-גנאי זה תג. תכשיט-גנאי = תג (ר"ת) ועוד ת (ר"ת תכשיט-גנאי-תכשיט, כמו כבוש-חזקה-כבוש). תג בתורה זה תגין בטנת"א, והם נקראו בפירוש בתורה 'זיינין' (אע"פ שזה ווין, כמו שהאריז"ל מדייק), לשון כלי זין. כלומר, כל תג זה כמו חרב שלופה כלפי מעלה (כך הכי מתפארים בנשק, לא רק כשנושאים אותו אלא שהחילים צועדים עם נשק כלפי מעלה – אז זה עטרת תפארת). הפשט של התגין זה קישוט של האותיות. בהקבלת טנת"א לפרד"ס התגין זה חלק הרמז. מי שאומר "תכשיטין הן לו" אוהב לעשות גימטריאות, שת"ח עם הרבה גימטריאות "תכשיטין הן לו", אבל חכמים אומרים "אינן אלא לגנאי". בישיבות הליטאיות "אינן אלא לגנאי". השאלה מי ינצח בסוף...

אבל כמו שאמרנו, גם רבי אליעזר חייב להסתמך על פסוק. הוא מסתמך על אחד הפסוקים היפהפיים בתהלים, פסוק בפרק מה – פרק יפהפה, אולי היפהפה בספר תהלים (אחר כך תקראו את כל הפרק), שגם כתוב בו "יפיפית" – שם כתוב "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך". אתה הגבור "חגור חרבך על ירך" וזה "הודך והדרך". שבע מלים שמתחלקות לחמש ושתים על פי כלל הזהב (ז-הב). ז מלים ו-כו (הוי') אותיות. [הפסוק הקודם: "יפיפית  מבני אדם הוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלהים לעולם" – מזה משמע שגם ההמשך, "חגור חרבך", הוא "לעולם", מצב נצחי ולא רק בעולם הזה. גם הפסוק שלאחריו: "והדרך צלח רכב על דבר אמת וענות צדק ותורך נוראות ימינך". זה ממש המשך, כי מבאר מה זה "והדרך".]

תרגום יונתן מתרגם את הפסוק הזה. אם תסתכלו בתנ"כים יכול להיות שתמצאו תרגום מצונזר (וכן בפירוש המצודות השמיטו את המלים 'את העכו"ם' – "כי בה תנצח במלחמה" במקום "כי בה תנצח את העכו"ם במלחמה", ויש סיכוי ש"העכו"ם" זה כבר צנזורה). יש ספרים שזה בסדר, אבל גם במחשב וגם בתנ"כים החדשים יד הצנזורה נפלה בת"י של הפסוק דידן. התרגום המלא, הלא-מצונזר, הוא: "זרז סיפך על ירכך גבורא למקטל מלכין עם שלטונין הודך ושיבהורך". הוא מוסיף כאן ארבע מלים שלא כתובות בפסוק, אבל הוא מבין שזה הפשט (ובכל שאר המקומות משום מה הצנזורה השמיטה מלים אלו) – "למקטל מלכין עם שלטונין", להרוג את המלכים עם השלטונות. אחר כך כתוב "הודך והדרך", זה פשט שמכאן לומד רבי אליעזר שפשוטו כמשמעו. לכאורה הפסוק של רבי אליעזר הרבה יותר טוב ויותר ראיה לדעתו מהפסוק של חכמים. אפשר להבין מ"וכתתו חרבותם לאתים" – שלוקחים את המתכת המצויה והופכים לאתים – אבל הפסוק של רבי אליעזר (שלא מופיע במשנה, אלא רק הגמרא מזכירה) מתגלה כפסוק הכי טוב בעולם, לא יכול להיות פסוק יותר טוב מזה לענין שלו. צריך פסוק יותר מזה ש"תכשיטין הן"? (בפרט שכתוב "לעולם" – אם מוסיפים לכל הפסוק "חגור חרבך וגו'" את לעולם זה עולה ו"פ ברזל – לשלוף את החרב בכל הו"ק, כמו נענועים עם הלולב שהוא בחינת חרב).