הסיפור השני, שכנגד התפארת, בו נעמיק במיוחד, קרה עוד לפני כן, בגיל 22, בשנת תרס"ב. שוב, הישיבה קיימת רק כמה שנים, והרבי הריי"צ, ה"מנהל פועל" של הישיבה, הוא אברך צעיר. היה אחד מהבחורים בישיבה, מענדל אקסלרוד הי"ד (גם היום יש משפחה זו בחב"ד), והוא השתדך עם משפחה אמידה של חב"ד במוסקבה (רק לאמידים ביותר היה מותר לגור במוסקבה). התנאים היו אצל הכלה, כנהוג, אז החתן הגיע פעם ראשונה בחיים למוסקבה – לא היה שם אף פעם – ועשו לו תנאים. באותו זמן הזדמן שהרבי הריי"צ היה שם לרגל העסקנות הצבורית שלו. היו שם תנאים, ולמחרת בבקר ניגש הרבי הריי"צ לחתן – שיש אולי הבדל של שנתיים ביניהם – ופונה אליו כחבר, מענדל, אתה פעם ראשונה במוסקבה, בעיר הגדולה, ואף פעם לא ראית כזה מקום. בא ואעשה לך טיול, אראה לך את העיר הגדולה – מה יש במקום הזה. הרבי הקודם כבר היה בקי, היה שם הרבה פעמים. הם מטיילים והוא מראה לו כל דבר, עד שמגיעים לכלבו הכי גדול ברוסיה ודאי (אולי באירופה), חנות ענקית – מורי-עט-מורילוס, שם מפורסם – והרבי הריי"צ אומר למענדל, הבחור-החתן, תדע לך שבמקום הזה אפשר להשיג כל דבר שיש בעולם, הכל נמצא במקום הזה. בא נכנס ונראה משהו. הוא מכניס אותו לתוך הכלבו הזה, ולכל סוג של תוצר יש מחלקה בפני עצמה, אז הם הולכים למקום שמוכרים סכינים – מחלקה מיוחדת לסכינים, סכיני כיס, סוויצ'-בליידס, אולרים, וכיו"ב. הרבי הריי"צ מוציא מהכיס אולר שיש לו, עם כל מיני אביזרים שיש בו, ואומר למוכר – אני רוצה לקנות בדיוק עוד אחד כזה. המוכר מתחיל לחפש, מוציא את כל הסחורה, ושום דבר לא מגיע לטיב של סכין-הכיס שיש לרבי. אחרי שעה ארוכה, שמחפשים סכינים שם, הרבי פונה לבחור ואומר – אתה רואה, יש להם הכל, חוץ ממה שבאמת צריך, את הסכין המיוחד הזה. אז יצאו מהחנות. זה הסיפור.

אנחנו נשים את הסיפור הזה במקום התפארת. למה? בגלל שרואים כאן שהרבי הריי"צ התפאר בסכין שלו, שיש לו סכין-כיס מיוחד. סימן שיש לו גם חוש בזה – תפארת זה גם המקום של החושים בכלל, כל דבר שאתה אוהב ואתה נמשך אליו ומייקר אותו סימן שיש לך חוש בו, וממילא יש בזה גם ממד של התפארות, שאתה מתפאר בו. יש התפארות של קדושה ויש התפארות של קליפה. מי שהוא בטל ואף על פי כן הוא מתפאר במשהו – אז יש דברים בגו. יש הרבה צדיקים גדולים שמצד אחד הם בטלים בתכלית הבטול ומצד שני רואים שלפעמים מתפארים. איך קוראים לקשר הזה, איך יתכן גם בטול וגם התפארות? התפארות יכולה להיות בתכונות שיש לי – בחכמה שלי, ביפי שלי, בעשר שלי. הפסוק אומר "אל יתהלל החכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל...", בכל זאת יש משהו להתפאר בו. קוראים לקשר הזה "מה שמו ומה שם בנו כי תדע" – "מה שמו" זה בחכמה-בטול, אבל זה יכול להתגלות בבן, "מה שם בנו", כהתפארות. אפשר להסביר שמי שיש לו אבא בתכלית הבטול – כאן זה הרבי הרש"ב – אז הבן, שעתיד להיות רבי, אף על פי כן אצלו (לפחות בילדותו, זה עדיין ספור של הילדות) זה יכול להתבטא כהתפארות. כאן ההתפארות לכאורה משהו מאד חיצוני, שהוא מתפאר בסכין שלו. יש דברים בגו, למה דווקא בכך מתפאר. בספור הראשון הרבי לא פוחד מאקדחים, נשק, כלי זין. אבל הרבי הקודם נשא נשק. היו זמנים שהוא הסתובב עם אקדח. מזכיר לנו את בעל התכלת. ידוע לכולם שבעל התכלת הסתובב עם אקדח, אבל לא כל כך יודעים שגם הרבי הריי"צ הסתובב עם אקדח. אבל כאן, כשנכנס לחנות בגיל 22, הוא התפאר בסכין שלו.

אמרנו שבספור הזה נעמיק באופן מיוחד: הספור הזה לכאורה קשור לסוגיא בגמרא במסכת שבת, שיש מחלוקת בין חכמים לרבי אליעזר אם כלי זין – כלי מלחמה – הם תכשיטים או שאינם תכשיטים. למאי נפק"מ? אם מותר לצאת בשבת עם כלי מלחמה. מה זה כלי  מלחמה? סיף וקשת ותריס ואלה ורומח. תריס זה מגן. לגבי פירוש אלה יש מחלוקת בין המפרשים – לפי הרמב"ם זה גם סוג של מגן, מגן עגול, אבל לפי שאר המפרשים זה מה שאנחנו קוראים אלה (האלות של התמימים, רגלי המטות שלהם שמברזל; ידוע שבית המקדש השלישי יבנה מברזל). כך המשנה בשבת מונה חמשה סוגים של כלי מלחמה. הרמב"ם בהלכות שבת פי"ט ה"א לא מזכיר בכלל את דעת רבי אליעזר שזה תכשיט, ואומר שמי שמוציא את כלי המלחמה בשבת בשוגג – שזה לא דרך מלבוש – חייב חטאת. משום מה הרמב"ם מסדר אחרת מהמשנה – רומח, סיף, קשת, אלה, תריס. בלי להאריך בזה, לכאורה סדר הרמב"ם מתאים להתפשטות ה גבורות ל-ה קצוות, ולסדר המשנה צריך הסבר. רמח זה אברהם וסיף זה לכאורה סוג נוסף של אותו דבר. סיף זה התרגום של חרב בכל מקום – חרב זה חורבן, זה סתם גבורה (וכן סיף לשון סוף – הוא עושה סוף). קשת זה השלישי – "בקשתי", כמאמרו של יעקב אבינו שמדתו תפארת (וחז"ל דורשים כ"בעותי" – תפלה, רחמי, עבודת הרחמים, והוא סוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, כאשר הקשת יורה חיצים לאויר הנעלם וה' לוקח את החצים למטרתם; הרבה פעמים הקשת זה כינוי ליסוד-יוסף והחצים זה הטפות, אבל "אלה תולדות יעקב יוסף", והשרש של הקשת בתפארת והחצים ביסוד; שם כתוב "בחרבי ובקשתי", כסדר כאן – גבורה ואחר כך רחמים). ריבוי הגוונים של הקשת (בענן) שייך גם הוא לספירת התפארת. אחר כך אלה ותריס, שלפי הרמב"ם זה שני סוגים של אותו דבר, אז מתאים שהולך יחד – נצח והוד. בכל אופן, אם האלה זה מה שאנחנו קוראים אלה ותריס זה מגן, אז מגן מתאים למערכת החיסון, שזה הוד, ואילו לצאת עם אלה – כמו בספור הראשון שספרנו – זה נצח. בכלל, כל אלה שמסתובבים עם אלות זה נצח – או נצח של קדושה, או, כפי שאבל אנחנו פוגשים את זה בדרך כלל, בנצח של הלעו"ז. בכל אופן, ככה הרמב"ם מסדר את חמשת כלי המלחמה שמי שמוציא אותם בשבת חייב חטאת. [כמה רמזים בזה: אם האלה היא מה שאנחנו קוראים יש הבדל מהותי בין ארבעת הראשונים לבין האחרון, התריס, ואם זה כפירוש הרמב"ם ההבדל בין השלשה לשנים – בין כלי למלחמת תנופה כדי לפגוע באויב או הגנה מפני האויב (צבא-תנופה-לישראל או צבא-הגנה-לישראל). לפי הפירוש הפשוט, ר"ת של ארבעת הראשונים זה רסקא = 19 ברבוע, וה-ת שבר"ת תריס = 20 ברבוע. יחד זה מספר ההשראה של 20, העולה "לעיני כל ישראל". ס"ת של כל החמשה עולים "מחיה מתים". רוס"ת עולה חי פעמים חכמה (ש"ימותו ולא בחכמה"). כל הרמזים הנ"ל היינו איזה רמז שבפנימיות הכלים האלה ענינם להביא לימות המשיח ולע"ל של חיים נצחיים. מצד אחד בסוגיא לקמן רבי אליעזר מודה (לפי הברייתא הראשונה) שכלים אלה לא יהיו בימות המשיח, ולפי האיכא דאמרי כן יהיה גם בימות המשיח, אבל משמע שלע"ל לא יהיה, אבל האמת שמסתתרת היא שיש בחינה שהכלים האלה הם הסוד של חיים נצחיים בכלל – הפוך על הפוך. כמו הברזל שבעולם הזה אסור להניפו על אבני המקדש, כי זה כלי משחית, אבל דווקא בית המקדש השלישי יבנה מברזל. הכל כדי להדגיש שאוהבים את רבי אליעזר, שזה תכשיט (וכך עולה מהסיפור על הרבי הריי"צ), וזה אומר שיש בזה עוד עומק. יש סדר בסוגיא – מתחיל מלהגיד שלא יהיה בימות המשיח, ואח"כ אומר שיהיה בימות המשיח אבל לא לע"ל, אז עם קצת דמיון ההמשך הוא שזה יהיה גם תכשיט לעולם ועד. ש"חגור חרבך על ירך הודך והדרך" זה נצחי – כמו שדברי תורה (הדרש) קיימים לעולם ועד כך גם החרב על הירך (הפשט) קיימת לעולם ועד. רואים שגם משה רבינו התפאר בסוף ימיו במלחמת סיחון ועוג, ואחר כך במלחמת מדין – ה"ויאסף" שלו שייך למלחמת מדין, וכל מצוותו ליהושע להמשיך אותו זה צוואה להמשיך במלחמות, לכבוש לא מלכים. רואים שהוא איש מלחמה, ובכתבי האריז"ל כתוב במפורש על "הוי' איש מלחמה" ש"איש מלחמה" עולה משיח בן דויד. אחר כך "הוי' שמו" רומז לשלום, אבל שלום שבא בעקבות ה"עת מלחמה" – "עת מלחמה ועת שלום" (עם ו החיבור ביניהם). מלחמה שלום = צבאות, שם קדוש שודאי קיים לעולם (קשור ל-י שבט, ששם זה מוזכר במאמר). כל זה רמזים לחמשת כלי הנשק.]