[עוד ענין, שגם ממשיך מה שאמרנו קודם שלכאורה "וכתתו" זה על הגוים: בפרשת וישלח, במלכין קדמאין, הדר ומהיטבאל הם חלק משלשלת מלכי אדום שמלכו "לפני מלך מלך לבני ישראל", אבל לפי הקבלה הם כבר ראשית התיקון (הבן איש חי מביא את כל הסיפור של המלכים כדוגמה לדבר שאדם עלול לחשוב שנכתב רק בשביל הפשט, וצריך להדגיש ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" – זה סיפור של תהו, ודרוש בלי פשט זה תהו). אדום הוא המתפאר בחרבו – רש"י על "פן בחרב אצא לארצך". השאלה על המלך הדר, שבהיותו מיוחס לאדום הוא לכאורה מתפאר בחרב, ואז "אינן אלא לגנאי" כי "וכתתו". אבל לפי הסוד, אם הוא ראשית התיקון, הוא כבר שייך לישראל (זו דוגמה ליחס בין סוד לפשט, נושא שיש לקמן בסוגיא, שעל פי פשט הם אדום ועל פי סוד הם ישראל) – אז למה כתוב בסוף מלכי אדום? לומר שבסוף היהודים יקחו גם את החרב של עשו, נירש את "הידים ידי עשו", את האורות המרובים דתהו של עשו, ואז אנחנו נתפאר בחרב (בזכות רבקה, שעושה את ידי יעקב כידי עשו; קשור גם ל'ברכת' יעקב ש"כלי חמס מכורותיהם" – שמעון ולוי הם בעלי הסוד, ככתוב שם "בסודם", שמעון הוא רשב"י וכל התורה באה מלוי-משה. משה לא ברך את שמעון – בחינת "חרב נוקמת נקם ברית" של משה, על פגם הברית בבנות מדין, כי זה שהרג את שכם דווקא מצא חן בעיניו – ולכן בגלגול הבא קוראים לו שמעון. שמעון לוי = נושא הפכים = אנכי מי שאנכי = אתכפיא, הם בעלי החרב, וכו'; "משה מלגאו ויעקב מלבר" זה סוד ופשט – בפשט זה גנאי ובסוד זה פשט. אחרי המחתרת היהודית הראשונה כל רבני מרכז אמרו שזה בגלל שלמדו קבלה). אז זה יהיה בסדר וגם נצחי-שבתי. זה "הדרך" – המלך הדר. לפי זה "הודך" זה מהיטבאל, ש"איהי בהוד" (הוד מהיטבאל = הוי' אלהים, שם מלא), ו"הדרך" זה המלך הדר. רמז יפה שאם מוסיפים "הודך והדרך" – העולה רע (זה גם המחלוקת, מה עתיד להיות הרע, לפי הבעל שם טוב הרע יהיה כסא לטוב – החרב תהיה "הודך והדרך") – להדר מהיטבאל (העולים אשה) מקבלים 576= 24 ברבוע = ב"פ רפח (שני אתי חפירה).

הדיון הוא מה הוא מלבוש (בשבת). עולם המלבוש (= תענוג) זה "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", לפני הצמצום, ואילו אח"כ שוב יש מחשבה קדומה דא"ק. אפשר לומר בעומק שבמחשבה הקדומה דא"ק "אינן אלא לגנאי" – כך פוסקים חכמים, דעת רבים היא תמיד יותר נמוכה – אך הדברים השליליים בא"ק הם טובים בשעור שלפני הצמצום, בעולם המלבוש, שם זה תכשיטין, כדעת רבי אליעזר (תמיד כתוב שרבים בבריאה ויחיד באצילות, ולגבי כללות העולמות לפנה"צ זה אצילות דכללות ואחרי הצמצום זה כבר בריאה).]

רק בענין הת"י כאן, ספרו לי לפני שבוע שהיה בחור שהחזיר את הנשק, ושאלו אותו למה הוא מחזיר את הנשק הוא אמר שזה כבד עליו. שאלו אותו בלשכת הגיוס – מה הכוונה כבד עליך? אז הוא אמר בחכמה, בחור טוב וממולח, שאם משתמשים בנשק לצורך – קל לסחוב אותו. אבל אם זה רק לסחוב אותו, ואסור להשתמש בו, ואם כבר משתמשים לדברים לא נכונים – זה מאד כבד עלי. שוב, זה בחור טוב. מאיפה הוא למד את זה? מהחלק של התרגום המצונזר – "חגור חרבך על ירך גבור", אם החרב היא בשביל "למקטל מלכין עם שלטונין" אז ניחא, אז גם כיף לך לחגור אותו, וזה גם "הודך והדרך", זה תכשיט. אבל אם משמיטים את ה"למקטל מלכין עם שלטונין" בשביל מה צריך לחגור? זה נעשה מיותר וכבד, ואז במקום "הודך והדרך" זה הופך לגנאי. [כולם שואלים איך נקיים את מצות מחית עמלק לע"ל, אחרי שהוא ימחה, וכאן יש תירוץ יפה – שעצם ה"חגור חרבך" יחשב קיום המצוה. לבן איש חי יש גם "בניהו" וגם "בן יהוידע" (על ברכות ושבת יש שניהם, אחר כך רק בן יהוידע). בבניהו – כנראה – הוא מסביר שתכשיט זה מה שנושאים אותו ולא משתמשים בו. כדרכו של הבן איש חי לתת משלים, המשל שלו זה לסטים מזוין שחזר בתשובה והמשיך לשאת את החרב שלו ואז כולם שאלו, הרי חזרת בתשובה שלמה ואינך משתמש בזה, והוא אמר שזה כל הענין, שאני נושא אותו ולא משתמש בו (אף שאני יכול להשתמש בו). כדאי לצטט. לכאורה שבת זה מנוחה, ולע"ל שבת זה "מנוחה לחיי העולמים", אבל ידוע שאצל אדמו"ר האמצעי (גם כרבי אליעזר, מצד הגבורה-הבינה) העיקר הוא "אין להם מנוחה" (בתניא אומר ש"אין להם מנוחה" עד האלף השביעי, או כיו"ב, שאז תהיה מנוחה, אבל אדמו"ר האמצעי מסביר בכ"מ שכל הזמן יש את שני הקוים, שמצד שמאל לצדיקים אין מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שחייבות להיות עליות עד אין סוף – נ אלפי יובלות (יובל מצד הבינה-הגבורה, אבל מצד החסדים זה מנוחה). זה הרו"ש – מצד הרצוא זה "ילכו מחיל אל חיל", כמו שנושאים את החרב לתכשיט, שכבר איני צריך להרוג קליפות כי אין קליפות אבל זה פועל את העליה מחיל אל חיל, כל הזמן "הרע כסא לטוב" ומעלה את הטוב מעלה מעלה, ואילו הגנאי זה בקו המנוחה. בדרך מליצה אפשר לומר שמי שהוא שמאלני בעולם הזה (שגם לא כל כך שומר שבת), אצלו נאמר "ילכו מחיל אל חיל". מי שהיה דוס בעולם הזה, ושמר שבת כהלכתה, יזכה לנוח לעוה"ב. זה פירוש למעליותא על מה שכתוב בתניא על ת"ח ועמי הארץ לע"ל – שעמי הארץ כן יצטרכו ללמוד נגלה, "מלחמתה של תורה". לפי זה רבי אליעזר הוא כמו הבעל שם טוב, שאוהב את היהודים הפשוטים ומנציח עליות א"ס שלהם לע"ל, וחכמים כשמם כן הם – חכמים.

על משיח כתוב "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" – הוא ממית אנשים, אבל חרבו זה "שבט פיו" וקשתו זה "רוח שפתיו". אח"כ ההמשך "והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו" – גם כמו "חגור חרבך על ירך גבור". זה כמדומני אחד הפסוקים שבנ"ך של הצ"צ – או אפילו בלקו"ת – שמוסבר ש"צדק מלכותא קדישא" (שבנין המלכות מהגבורות) אבל אמונה זה כמו זרקא, לזרוק את המלכות לשרשה ברדל"א (אחד המקורות שאמונה זה רדל"א), וזה שרש הצדק. זה מתאים גם לאגרת הראשונה בתניא, על "חגרה בעז מתניה", שהוא מסביר שזה אמונה.]

נראה את הגמרא קצת יותר:

תניא אמרו לו לרבי אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח [כתוב לימות המשיח כאן, לא לעתיד לבא, ויש הבדל ביניהם] אמר להן לפי שאינן צריכין שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב [מביא את הפסוק שלהם (זה פסוק מפורסם, כולם יודעים אותו, הוא רשום על בנין האו"ם). כלומר, לא התכוונתי שהוא תכשיט לימות המשיח, מה מענין אותי עכשו ימות המשיח?! הוא אומר שלא צריכים לימות המשיח, כמו שכתוב בפסוק שאתם מביאים. אז שואלת הגמרא:] ותהוי לנוי בעלמא [הרי אתה אומר שזה תכשיט, אז שישאר לנוי לפחות, שחוגרים חרב על המתניים.] אמר אביי מידי דהוה אשרגא בטיהרא [מה רבי אליעזר אמר? שלא צריכים לימות המשיח. הקשו שיהיה לנוי בעלמא, אז אביי אומר לתרץ אותו שזה דומה לנר בצהריים – שהיות שלא צריכים את הנר זה גם לא יפה. ברש"י: 'מתוך שאינו צריך אינו נאה'. אם כן, אומר אביי אליבא דרבי אליעזר, שהחרב בימות המשיח זה כשרגא בטיהרא. 'אבל בזמן הזה שהוא עת מלחמה תכשיטין הן' – ככה רש"י מסביר את דברי רבי אליעזר. לא מדבר לימות המשיח, אלא האם בזמן הזה מותר לצאת עם זה בשבת – אני אומר שבזמן הזה, היות שכן צריכים את זה, זה תכשיט. למה? רש"י כותב שהזמן הזה נקרא "עת מלחמה" (זאת אומרת שגם שבת בזמן הזה היא 'זמן הזה' – הכל תורת היחסיות, ששבת של העוה"ז היא לא שבת של לע"ל, ה"חיזו דהאי עלמא" נמצא גם בשבת בעוה"ז, ולע"ל טובלים בנהר דינור ושוכחים את ה"חיזו דהאי עלמא"; אפשר לדרוש "אינן אלא לגנאי" היינו על דרך "נהר גינאי" שהוא על דרך "נהר דינור" – שצריך לשכוח מזה לע"ל, וכך להשתדל לשכוח כל ערב שבת על ידי טבילה ורחיצה במים חמים). ורמז: פסוק הכותרת של עשרת הדברות, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (העולה יהלום של 36, ב"פ 666 וכו') עולה תכשיט-עת-מלחמה, שכל התורה כולה ניתנה לקשט ולעשות תכשיט מה"עת מלחמה", כי לעתיד לבא מצוות בטלות (רק שאדה"ז פוסק שלא בימות המשיח אלא רק לע"ל, כמו ה"איכא דאמרי" ברבי אליעזר). כל המצוות זה כלי מלחמה, תכשיט-עת-מלחמה. לכן כתוב בפסוק הזה דווקא שם אלקים.

שתי העתים האחרונות ב-כח עתים של קהלת הן "עת מלחמה ועת שלום". לפי רש"י יוצא שהעולם הזה הוא "עת מלחמה" וימות המשיח "עת שלום". מכל ה-כח עתים יש רק אחד שר"ת עם – "עת מלחמה". מתאים לדרכנו בדרשה כמה שנים ל"אין מלך בלא עם" – "אין מלך בלא עת מלחמה" (= 777 = חגור חרבך על ירך; אין מלך בלא עם = 49 כפול 6, וההפרש הוא 21 כפול 23, וביחד זה 21 פעמים 37, משחק גם של 7 וגם של חיה מול יחידה; חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך = 34 פעמים 37 = רמח חרב קשת, החג"ת של הנשק לפי הרמב"ם; אם מחברים את זה – את שתי כפולות היחידה – 21 ו-34 זה חתך זהב של 55; לפני כן בתוך הפסוק עצמו ה-34 מתחלק ל-21 ב"חגור חרבך על ירך" ו-13 ב"גבור הודך והדרך", אז יש כל סדרת חתך זה מ-13 עד 55; ביחד זה 2035 = הכל פעמים הבל; ב"חגור חרבך וגו'" יש רישים ב-5 מלים מתוך 7, רק האות ר חוזרת כל כך הרבה. ה"פ ר = 1000, כמו אלף אורות. בקבלה ר זה שם אלקים באחוריים, אז זה ה שמות אלקים, כמו חמש גבורות. כל שאר 21 האותיות עולות 258 = ג"פ אלהים, כוונת מוחין דקטנות בכתבי האריז"ל, בגימטריא חרן. אז כל הפסוק זה ג"פ אלהים ועוד ה"פ אלהים באחוריים. אף על פי שהכל כאן בסוד אלקים, שזה קטנות, אך זה עדיין הפשט של "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך". כמו שאמרנו, ה הרישין גם רומז – כמו כל אלף – לאלף אורות של מ"ת, גם כן מה שסייפא וספרא ירדכו כרוכים יחד). צריך מלך כדי לנהל את המלחמה ולנצח. גם "אין מלך בלא עם" כפשוטו – העם זה החילים שלו. זה שייך למאמר "באתי לגני" – בזבוז האוצרות לחילים כדי שינצחו. זה שייך רק כשיש "עת מלחמה". יוצא שעצם המחלוקת אם דנים את החרב, את כלי המלחמה, לפי העולם הזה או לפי ימות המשיח. חכמים, שאומרים "אינן אלא לגנאי", דנים את החרב לפי ימות המשיח, שזה גנאי, ורבי אליעזר אומר שדנים לפי העולם הזה, ובעולם הזה הוא תכשיט.

כל הסוגיא על המשנה היא אליבא דרבי אליעזר, כל האמוראים דנים בסוגיה זו בשביל לעמוד על דעתו של רבי אליעזר, ואין בכלל צורך ונסיון לעמוד על דעת חכמים (בזהר – ואולי גם במדרש – ת"ח הנלחמים ב"מלחמתה של תורה" נקראים "בעלי תריסין", הם אוהבים את החידוש של רבי אליעזר). כל הסוגיא כאן זה מה חושב רבי אליעזר. הרבה פעמים בכללי הפסיקה, אם רואים שהאמוראים מתאמצים לחפש טעם של אחד מבעלי הפלוגתא במשנה סימן שהלכה כמותו. לכן זה פלא שכל הדיון כאן הוא רק להבין טוב את דעת רבי אליעזר, ואף על פי כן כל כך פשוט שאין הלכה כמותו. אם הוא שמותי (= חשמל חשמל), בית שמאי, ואנחנו בית הלל – אז בית שמאי במקום בית הלל אין משנה, אבל עדיין אומר דרשני. יותר מזה, כמה שנקרא יותר – יותר מסתברת סברת רבי אליעזר. כמו מה שאמרנו עכשו – למה לפסוק דין כימות המשיח? כעת זה עת מלחמה.

נחזור להמשך "באתי לגני", הפרק האחרון שלו (שהתחלנו ללמוד לפני כמה ימים) הוא במעלת עבודת האתכפיא. יש עבודה של "אתכפיא סטרא אחרא" ויש "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא". יש את תכלית הכוונה, שהאתכפיא תביא לידי אתהפכא, אבל יש את מה שהוא מסביר – והרבי מעמיק ומרחיב – שיש מעלה בעבודת האתכפיא, שדווקא בה "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין". גילוי הרוממות העצמית – גילוי בכל העולמות של "אסתלק יקרא דקוב"ה" – נפעל דווקא על ידי אתכפיא. אתכפיא זה עת מלחמה, לכן לע"ל כתוב "ימים אשר אין לי בהם חפץ". כולם רוצים שלום, אבל זה ימים אשר אין לי בהם חפץ – אין מה לעשות, המלחמה נגמרה, בזבוז האוצרות נגמר. נגמר המשך "באתי לגני", שכולו בא לדבר במעלת בזבוז האוצרות, ורק במלחמה צריך לבזבז את האוצרות לחילים שמוסרים את הנפש. אם אין מלחמה אין מסירות נפש, אין חילים, ואין בזבוז האוצרות – אין לי בהן חפץ. אף על פי כן אתה רוצה אתהפכא, התכלית, "עת שלום".