[אחרי כל זה:] אמר ליה אביי לרב דימי ואמרי לה לרב אויא ואמרי לה רב יוסף לרב דימי ואמרי לה לרב אויא ואמרי לה אביי לרב יוסף [נראה הרבה אנשים מקשים את זה להרבה אנשים...; יש כאן שלשה דורות באפשרויות – ראשונה זה דילוג על דור, שניה זה שני דורות ראשונים, ושלישית זה שני דורות אחרונים; אחרי כל האפשרויות מי הקשה למי כנראה האחרון הוא העיקר – צריך לבדוק בכללי הש"ס – אז זו קושית אביי לרב יוסף, העולה משיח, אז זו שאלה למשיח מה באמת יהיה עם החרב שלך.] מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר תכשיטין הן לו דכתיב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך אמר ליה רב כהנא למר בריה דרב הונא האי בדברי תורה כתיב [יש לזה כמה פירושים (עיין מהרש"א ועוד), אבל הפשט ודאי כרש"י: 'הוי זהיר לחזר על משנתך שתהא מזומנת לך בשעת הדין, להביא ראיה, כחרב על ירך גבור לנצח במלחמה, והוא הודך והדרך'. בתהלים רש"י אומר יותר קצר, 'להלחם מלחמתה של תורה' – אותו רעיון, אבל כאן מרחיב (בניהו אומר שהחשק לדברי תורה כורת כחרב, כמו "כרתי ופלטי", ומפרש "חגור חרבך על ירך" שגם בירך-בסוף הלימוד ישאר לך אותו חשק כמו בהתחלה; הוא מוסיף שהאותיות שאחרי ירך הן כשל – הכשלון, "אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם", זה ה"והדרך" שעל ידיו עומדים על האמת, אבל צריך להחזיק את זה בתוך נרתק הפשט). ככה שואל רב כהנא את מר בריה דרב הונא.] אמר ליה אין מקרא יוצא מידי פשוטו [אין הכי נמי שהפסוק נדרש על דברי תורה, אבל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (וכמו שדברי תורה לא בטלים גם חרב לא בטלה, עיון יעקב) – זה בשביל דעת רבי אליעזר. אם חכמים חולקים על רבי אליעזר, ויצויר שהם חולקים על הכלל שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, אז אין ראיה לרבי אליעזר ואין קושיא על חכמים. כל הגמרא לא דנה אליבא דחכמים, וכאן אומרים שרבי אליעזר ודאי סובר שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. אם כתוב "חגור חרבך על גבור הודך והדרך" אז שוב – זה הפשט, החרב היא "הודך והדרך" של הגבור. אחרי שרב כהנא שמע את החדוש המופלא שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, פלאי פלאות, הוא אומר:] אמר רב כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין  והוה גמירנא ליה לכוליה הש"ס [זמן שראוי להתחתן, כך המפרשים מציינים, שלפני שמתחתנים צריך להיות בקי בכל הש"ס (יש שני חשבונות, של העיון יעקב ושל הבן איש חי, איך סדר הלימוד על מנת שבגיל 18 יהיה בקי בכל הש"ס). המהר"צ חיות כותב – כדאי לצטט – על זה שרב כהנא לא ידע זאת "עד השתא" אין הכוונה שלא ידע שיש פשט לכל התורה – כי אחרת אין מצוות – אלא שלא ידע שגם ב"דברי שיר" שאינם מצוות יש פשט, שזה החידוש. זה נשמע ווארט יפה, אבל לא נשמע לי נכון לגמרי. כי הרי גם במצוות הפשט הוא לא ההלכה בכלל, ולכן צריך תורה שבעל פה. בכל זאת, יש דברים בגו במה שאומר, שהחידוש שגם בדברים שאינם הלכה צריך הפשט להיות מעוגן. גם "וכתתו" זה לא הלכה, אבל זו נבואה, וכנראה שזה שונה משיר שיש בתהלים. כנראה שכל אחד יודע שאם יש נבואה שיהיה כך וכך הנביא מתכוון פשט ולא דרוש, אבל הם המשורר אומר כזה פסוק יש הו"א לחשוב שהוא מדבר בלשון מליצה ו"בדברי תורה הכתוב מדבר" בלבד. עומק הרעיון שלו הוא זה משהו על דרך "אין וועלט אויס וועלט", שגם המשורר שהוא באקסטזה של שירה צריך להיות אחוז גם בארץ, "כי כל בשמים ובארץ", וזה רוח הקדש האמיתי. אם המשורר מדבר דברי מליצה ברוה"ק ויחד עם זה לא אחוז במציאות – זה לא ראוי לכתבי הקדש. לפי זה, זה באמת סוד גדול מאד ה"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" – סוד של "אין וועלט אויס וועלט". על דרך דברי המהר"צ אומר הענף יוסף שהוא לא ידע שגם במקום שברור שהכוונה היא שיש דרוש יש גם פשט.] ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא מאי קא משמע לן [למה ספר שבגיל 18 היה בקי בכל הש"ס ולא ידע שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עכשו? כדי שנלמד:] דליגמר איניש והדר ליסבר [שקודם צריך ללמוד את כל התורה בתמימות ופשיטות, בלי לחקור אחר הטעמים, ואחר כך להגות בטעמים. הפשט כאן של הגמרא כל כך מופלא, שמפתיע שאף אחד לא אומר אותו – שיוצא שהפשט זה הסברא, שאת זה לא יודעים עד שקודם גורסים את הכל בדרך דרוש, ואחר כך באיזה שלב מגלים שיש גם פשט. צריך אסמכתאות לזה. צריך לומר שזה גם סדר הדורות: כל הפשטנים (מפרשי המקרא) הם בתקופת הראשונים, אחרי חז"ל – זו ראיה מאד חזקה. ידוע הסיפור של אדמו"ר הזקן שבצעירותו רצה לכתוב פירוש על התורה שיכלול את שלשת הפשטנים הגדולים, רש"י והרמב"ן והאבן-עזרא, ואז באו לו בחלום שלשת גדולי ישראל הנ"ל והתחננו שלא יעשה את זה, כי אז יפסיקו ללמוד את פירושיהם, ובגלל זה נמנע מלעשות זאת. מה פנימיות הסיפור הזה? שרצוי לכתחילה שיהיו שלשת פירושים אלה כל אחד בנפרד, מפני שהם מייצגים את שלש הרמות העיקריות בלימוד הפשט (אף על פי שיש עוד פשטנים). הפשט זה מלכות – ה תתאה שבשם, בפרד"ס – ויש המלכות של עולם הבריאה, המלכות של עולם היצירה והמלכות של עולם העשיה. הדוגמה הקלאסית להבדל הפרשנים, כפי שרבי אייזיק מביא, זה בפסוק "ושמה קטורה". רש"י אומר (בלי לציין שזה בדרך דרוש) "זו הגר", ולא מעלה שום אפשרות אחרת. האבן עזרא כותב בפשטות שאין זו הגר, ומביא ראיה ו"לבני הפלגשים", והרמב"ן בפירושו – כמה פסוקים הלאה, על "לבני הפלגשים" – כותב פירוש ארוך שבכולו פשוט שקטורה זו לא הגר, ובסוף אומר משפט אחד שלפי חז"ל זו הגר. הרמב"ן בא בסוף ובמדה מסוימת הוא מתווך, מביא גם את רש"י וגם את אב"ע, וכל פעם מקבל מי שמקבל ודוחה מי שדוחה, והרבה פעמים מחדש חידוש שלישי. בפסוק הזה, הרשב"ם – נכדו של רש"י – הרבה יותר קרוב לאבן עזרא. הוא תמיד מדבר 'דוגרי', אז אומר דוגרי ש'אין זו הגר'. לכן אמרנו שזו דוגמה שלא צריך לכלול יותר משלשה, ואת כל שאר המפרשים אפשר לסווג לפי הראש שלהם בלימוד הפשט או תחת רש"י או תחת הרמב"ן או תחת האבן-עזרא. כמובן שמענין גם לדעת את הרמב"ם, אך הבעיה שאין רמב"ם על התורה, וצריך לקחת משאר ספריו – בעיקר מהמו"נ. אצל רש"י אם המדרשים מתיישבים על הפשט – זה הפשט. בקטורה רש"י לא מעלה על הדעת פשט אחר, אבל יש פעמים שרש"י מביא גם פשט וגם מדרש חז"ל (גם חלק מהפשש"מ אצלו, כמו שהרבי כותב). בכל אופן, רש"י זה מלכות דבריאה – חז"ל. אבן עזרא זה מלכות דעשיה, שדורש פשט לא לפי חז"ל, ורק כאשר יש בעיות עם הצדוקים – הוא מאד חרדי להצדיק את חז"ל ולשלול את דברי הצדוקים. גם מענין, שכמה שהוא כאילו לא מחויב לחז"ל, אבל הוא יותר מכולם קוטל את הקראים ועושה מהם לעג וקלס. נלחם מלחמות ה' – בעולם העשיה, הוא המלכות דעשיה, "אף עשיתיו". שם עיקר המלחמה בסוטים מתורת משה, הוא יותר מכולם "דע מה שתשיב". כל פעם המלכות של עולם נעשית החב"ד – היכל קה"ק – של העולם שתחתיו. אם אפשר אחרי כל הדרוש לתת את המבנה ל"בן חמש למקרא" – מה טוב. אם אי אפשר – צריך לחשוב. צריך לומר שאם באמת לומדים פירש"י, שזה העיקר, עם כל המדרשים (כמו הסיפור המפורסם של אדה"ז בסיפור של שמעון הכופר, שאת אותו משכיל כופר שהתלבש בתור מלמד צדיק הגר"א קבל אותו בשמחה, ואדמו"ר הזקן דבר ראשון שואל אותו איך הוא לומד את הפסוק "ויחרד יצחק". הוא אמר שיש ברש"י שני פירושים – שהוא חרד על זה שהקדים את השני לבכור – ופירוש יותר מדרשי, שראה גיהנם פעורה תחתיו, וילדים קולטים יותר טוב את הפשט. אז אדה"ז אמר לו שכאשר הוא נכנס הוא ראה גיהנם נפתח לפניו, שזה הפשט. אם לומדים ככה פירש"י, אז יחסית כמה שחושבים שזה פשש"מ זה יותר קרוב לקיום דברי חז"ל שלומדים קודם דרוש, ויותר מאוחר את הפשט שיש בו "דע מה שתשיב לאפיקורס" (עוד בענין זה – בשיעור יג שבט).

עוד נקודה: מה הפשט של המלה פשט? אומרים שהפשט זה הפירוש הפשוט ביותר, אבל גם זה דורש ביאור. תמיד אומרים שפשט זה משהו חיצוני, אבל פשט זה להתפשט מהלבוש – פשט זה לשון הפשטה דווקא, לדבר בצורה מופשטת. פשט זה גם לשון פשיטה, כמו שפושטים במלחמה. צריך להבין את כל המובנים האלה של המלה הזו. לכן ההסבר, שהדבר הכי פשוט בעולם העליון הופך להיות המוחין של העולם הבא, היינו הדבר המופשט ביותר של העולם התחתון, וזה גופא פשיטה – פושט על העולם התחתון לכבוש אותו. הוא מולך עליו, בזה שהוא עצמו הופך להיות החב"ד, המוחין שלו. יש מח שליט על הלב, ומה שהמלכות הופכת להיות המוחין זה על דרך פנימיות הלב שליט על המח (רבי הלל מסביר את זה בקונטרס ההתפעלות). זה מסביר יפה את הגמרא, שזה בחינת סברא – שהפשט הוא הסברא שפושטת. עיקר הפשט בגמרא הוא "חגור חרבך" – לפרש כפשוטו, שהולך על חרב גשמי (שזה הפשיטה).

מענין לענין, כמה פעמים דברנו על דבר שחסר בחז"ל ורק הראשונים השלימו – מנין המצוות. כל היד החזקה להרמב"ם רק לאחר שהוא מונה את המצוות, אז הוא יכול להתחיל לחבר את החיבור הגדול שלו (מתחיל מרס"ג). גם הפשטנים זה אותו תהליך ואותו זמן. אפשר לומר שהפשטן הראשון זה הרס"ג, שמשתדל לפרש את התורה והוא גם מונה המצוות הראשון (אולי הבה"ג קדם לו, אבל בערך אותו זמן). רואים שזה משהו מקביל – פירושי התורה ויסודות ההלכה. אבל ודאי אין משהו יותר סברתי מאשר מנין המצוות. זו דוגמה הרבה יותר מוחשית ומובנת של "ליגרס איניש והדר ליסבר" – קודם תלמד את כל הש"ס ואח"כ תתחיל לשבור את הראש איך למנות את תריג המצוות, וכשתהיה לך שיטה זה הופך להיות יותר פשט מהגמרא. להגיע לפשט של מנין המצוות זה הרבה הרבה לשבור את הראש, זה עיקר ה"למיסבר". מענין לענין, עוד דבר שהגיע לשיאו בערך באותו זמן זה המסורה – תורת ארץ ישראל, בן אשר ובין נפתלי – בזמן של סוף הגאונים. שזה גם איזה תנאי בשביל פשט, שאי אפשר להתחיל לומר פשט אם אינך יודע בכלל מה אתה קורא. חזרנו הרבה פעמים על מה שהאריז"ל אומר שעל המסורה שלנו אפשר לסמוך לגמרי, שזה מאה אחוז מה שניתן למשה רבינו מסיני – שיש לנו מסורה מדויקת של התנ"ך, שלחז"ל לא היתה.].

יש פה שני כללים גדולים ועצומים השייכים לכל התורה: כלל אחד, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". כלל שני, שדרך הלימוד צריך להיות "ליגמר איניש והדר ליסבר". פלאי פלאים ששני הכללים כתובים דווקא בסוגיא זו, ולא בסוגיא אחרת בכל הש"ס. יש מקום אחד ביבמות שמוזכר "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", כשיש יוצא מהכלל, שיוצא מפשוטו (כדאי לצטט, שם זה שלא חייבים לקרוא את שם בן היבם על שם האח הנפטר; שתי הבחינות – אין מקרא יוצא מידי פשוטו יש מקרא יוצא מידי פשוטו – עולה 2197, 13 בחזקת 3, המספר הידוע מ"כלל גדול בתורה". מספר האותיות זה 13 ועוד 13 ועוד 13. לא רק זה, אלא שהר"ת זה המשולש של 26, 13 כפול 3 בחזקת 3; מקרא יוצא מידי פשוטו = בראשית; יש מדרש שעד "ויכולו" "כבוד אלהים הסתר דבר" ומ"ויכולו" "כבוד מלכים חקור דבר" – זה אסמכתא לדברי הגר"א שהפרק הראשון של בראשית לא בכלל של "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", גישה שהרבי מתנגד לה. זה "מעשה בראשית" שלא מגלים, אבל אומרים ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" זה סברא עמוקה זה הולך גם עם דברי הרבי, שזה שזה "כפשוטו" זה עדיין עמוק ו"כבוד אלהים הסתר דבר"; בכל אופן, אי אפשר להכחיש את המציאות ש-בראשית בגימטריא "מקרא יוצא מידי פשוטו", אבל אולי זה רק על המלה "בראשית", שחוץ מזה שזה נסמך בלי סומך זה גם הולך על עצם בריאת הזמן, משהו שהוא תרתי דסתרי. זו ההקדמה הראשונה של המהר"ל לספר גבורות ה', פותח במדרש הזה של "כבוד אלהים הסתר דבר" ו"כבוד מלכים חקור דבר", אבל רש"י לא אומר שאין פשט אלא מפרש כל הפרשה לפי פשש"מ שלו, וכך המהר"ל מפראג מפרש אותו בספר גור אריה. הווארט של המהר"ל הוא שהשכל האנושי יכול לתפוס רק דבר שהוא הוה, אבל דבר מתהוה השכל לא יכול לתפוס. זה בעצם הפרקים הראשונים של קונטרס ההתבוננות של אדהאמ"צ, שאפשר לתפוס ב"יש מאין" רק את צד היש ולא את צד האין. היות שאי אפשר להשיג את צד האין, על זה נאמר "כבוד אלהים הסתר דבר". הדבר הזה מחזק את הרמז שלנו שדווקא "בראשית" זה "מקרא יוצא מידי פשוטו", כי זו מלת ההתהוות העיקרית יש מאין, התהוות הזמן כנ"ל, אז בפרט הדברים 'מתלבשים' על המלה הראשונה; אגב, הקדמה זו במהר"ל היא דוגמה איך התניא זה "מפי ספרים" מהמהר"ל – ההסבר כאן ל"חכם עדיף מנביא" הוא מקור מפורש להסבר בתניא. עד כמה שידוע אף אחד עד היום לא דאג לאתר מקורות לתניא במהר"ל; המקור ביבמות שמקרא יוצא מידי פשוטו הוא מקור לדברי הרמב"ן על איוב שעיקר סוד הגלגולים שייך ליבום – בגלגול השם משתנה, אז יכול להיות שהבן הנולד הוא ממש האח הנפטר, אבל לא צריך לקרוא לו באותו שם, ויתכן שבהשגחה עליונה הוא דווקא צריך לקבל שם אחר. אפשר לומר שעל זה שדווקא מקבל שם אחר נאמר "כבוד אלהים הסתר דבר", שמסתירים שהוא אותו אחד, אף על פי שבפנימיות הוא-הוא), ויש עוד מקום שצריך לעיין בו. אבל המקום היחיד שכתוב ככלל גדול בתורה זה כאן, בסוגיא אם חרב זה תכשיט או לא (ולא כתובה דעת חכמים) – זה אומר שהפשט העיקרי בתורה הוא שחרב זה חרב ממש (וממילא זה עיקר ה"למיסבר"). גם המקום שכתוב שצריך ללמד את התלמידים איך לומדים תורה, "ליגמר איניש והדר ליסבר", זה כאן.

יש אחרונים שאומרים שיש עוד מקום בש"ס שיש ענין דומה לכלל זה, אבל במלים אחרות, בסוף ברכות. שם דורשים "הסכת ושמע ישראל" – "הסכת" נדרש כקודם "הס" ואז "כתת", והוא כמו שאמר רבא שלעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה. "הס" זה לשתוק, תוך כדי שאתה לומד מרבך גירסא, בלי להקשות קושיות, ואחרי ה"הס" יש "כתת" – כמו חש-מל (ה"הס" מתאים לפירוש רש"י שחכמה זה מה שאדם למד מרבו, ו"סיג לחכמה שתיקה"; ה"הס" זה לא בושה מלהקשות, "לא הבישן למד" – יש שתיקה טובה ויש שתיקה רעה, אבל צריכה להיות תחלה השתיקה הטובה לקלוט מה שאומרים, ואחר כך הזמן להקשות קושיות ו"לא הבישן למד". לפי זה "לא הקפדן מלמד" – לא מי שמקפיד על שתיקה. אדמו"ר האמצעי הקפיד על שתיקה כשאמר דרוש, כל הזמן אמר "הס הס", כי לא מפסיקים באמצע דברי הרבי; "והוי' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ" – שם א-דני. במקום אחר כתוב על הפסוק הזה ש"זה רבי יצחק מקיסרין", וצריך לחבר ולומר שזה כמו אדמו"ר האמצעי שכאשר הוא דורש כולם צריכים להיות בשקט עד הסוף. אם הרב לא דומה רק ל"מלאך הוי' צבאות", אלא הוא בעצמו "והוי' בהיכל קדשו", אז צריך להיות "הס מפניו כל הארץ" ולא שייך בזה "לא הבישן למד". אבל אצל סתם רב צריך להיות קודם הס ואחר כך לא להתבייש להקשות, ואם הוא מקפיד זה לא בסדר. אצל אדמו"ר האמצעי, אחרי שמונה שעות, כבר אין קושיות לתלמיד – או כי הרבי פתר הכל, או כי התלמיד כבר יצא מדעתו...). שוב, יש שני אחרונים שאומרים שזו הדוגמה היחידה בש"ס למה שכתוב כאן, כלל גדול על דרך הלימוד (המהר"ל מפראג בחדא"ג כאן אומר שבדור שלנו אין לא את זה ולא את זה, כי אף אחד לא יודע אף הלכה על בוריה – לא למד גירסא כמו שצריך, ואז כ"ש וק"ו שאתה לא יודע שום סברא שבעולם, כך הוא מתלונן, שבגלל שלא יודעים לקיים "ליגמר איניש והדר ליסבר" אין בידינו כלום; הוא מסביר שקדימת הפשט לדרוש – לא אומר שהפשט בא בסוף, כמו סברא – זה קדימה בטבע. יש קדימות שיכולות להגיע בסוף ויש שלא, רק קדימה בזמן מוכרחה להיות קודם בזמן, ואילו קדימה בעילה וקדימה במעלה זה דבר שמגיעים אליו בסוף, וקדימה בטבע זה קדימת הפשוט למורכב, שבדרך ההגיון זה קודם בזמן אבל זה לא הכרחי, כמו שהיום במדע מהמורכב חוזרים לנתח את הפשוט, וקדימה במערכה זה כמו מלך ושרים, שבשביל להגיע למלך צריכים לעבור דרך השליש והמשנה. הוא גם אומר ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" זה לזיכוי הרבים, שגם הפשט המסור לכל הוא אמת, אז גם מזה שקודם לומדים את הפשט, כמו אלף שנכנסים למקרא ורק אחד יוצא להוראה, אז האלף קבלו את הפשט. לגמרי לצאת מהבעיה זה רק אם נאמר שבאמת בדרך הלימוד בחדר, של "בן חמש למקרא", מסבירים לו איזה פשט, אבל יש פשטים מיוחדים שנשארים לסוף, כמו שחרב זה חרב), והדבר הדומה לזה הוא "הסכת" (מ"הסכת ושמע ישראל היום" יוצא לפי האריז"ל הצירוף של חדש אב, חוש השמיעה). אף אחד לא שם לב שיש איזה דמיון, כי הפסוק של חכמים כאן הוא פסוק של כתת – "וכתתו" (= ארץ ישראל) – "הס" ואחר כך "כתת". עוד יותר, יש רמז בפסוק של רבי אליעזר עצמו ל"הדר ליסבר", כי כתוב "הודך והדרך". בתחלה רב כהנא חשב שהפסוק מדבר רק בדברי תורה, עד שלמד ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו". יוצא ש"למיגמר" זה הדרוש דווקא, וה"ליסבר" זה הסברא ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו". "הודך" זה שאתה מודה למה שהרב אומר, שבדברי תורה הכתוב מדבר – כך צריך ללמד את התלמידים בישיבה, שצריך להיות גבור במלאכתה של תורה. קודם צריך להודות לרב, אבל "הדר מסבר" – "הדרך" זה הסברא העצומה שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואז תדע שזה הולך גם על חרב כפשוטו. יש עוד כל מיני פירושים (ראה בשני פירושי הבן איש חי) ל"הודך והדרך", אבל זה הכי נחמד לפי הענין.

שוב, השאלה היא למה באמת לא פוסקים כרבי אליעזר. למה עבודת האתכפיא בעולם הזה הוא לא תכשיט גם בעולם הבא? לכאורה זו קושיא עצומה על כל חסידות חב"ד, על כל ה"באתי לגני", ובעיקר על הסיפור השני של הרבי הריי"צ, שהיה מתפאר בסכין שלו. חכמים אומרים – מה אתה מתפאר בסכינים, הרי "אינן אלא לגנאי", שנאמר "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". צריך להסתכל בשו"ע אדמו"ר הזקן איך הוא כותב את זה. כאן הלשון בגמרא היא האם זה קיים לימות המשיח או לא, אבל בשו"ע – כדי לא להסתבך בכל המדרגות והשלבים של ימות המשיח – הוא כותב פשוט שאם זה היה תכשיט זה לא היה בטל לעתיד לבוא. לא מענין אותי אם זה ימות המשיח או אחרי ימות המשיח, אבל זה חוזר לעיקר המחלוקת – לפי רבי אליעזר, שמדתו גבורה, ההלכה גם בהלכות שבת צריכה להיות קשורה למציאות העולם הזה, אבל חכמים אומרים שאם החרב היא באמת תכשיט היא לא היתה בטלה לעתיד לבוא, בסוף. אם זו הלשון אני צריך להרים ידים לדעת חכמים. אני לא אומר שבשכל הראשוני הייתי סובר ככה, אלא כמו שרש"י סובר בדעת רבי אליעזר – שכעת זה "עת מלחמה", וכעת זה תכשיט, ומה שיהיה יהיה (בבן יהוידע אומר שלפי דעת ר"א זה נשאר תכשיט גם בעולם הבא אף שאין צורך – לא כרש"י ולא כאף אחד. זה יסוד למה שאמרנו שבאיזה מקום עמוק רבי אליעזר אכן חושב ככה, וככה נפרש אותו לע"ל, כדלקמן – וממשיך ואומר ש"הודך" זה בעוה"ז שצריך חרב ו"הדרך" זה בעוה"ב שלא צריך חרב, ובהקשר זה מביא את משל הליסטים שציטטנו לעיל). אבל חכמים אומרים – כך לשון אדמו"ר הזקן בסוף, בהלכה – שאם זה היה תכשיט זה לא היה בטל לעתיד לבוא. שוב, לעתיד לבא יכול להיות ימות המשיח או אחרי ימות המשיח, לא משנה, אבל יש איזה שלב שעליו כתוב הפסוק "וכתתו חרבותם וגו'".

מה אני לומד? שלהלכה, בשביל להיות תכשיט זה צריך להיות משהו נצחי. אם זה לא כל הזמן תכשיט, אז גם למפרע, בהתחלה, זה לא תכשיט. סברא קשה, אבל זו הסברא. הפירוש היחיד שלכאורה נותן איזה הבנה בפשט זה העיון יעקב בעין יעקב. הוא כותב שכל הדין הזה, כל המחלוקת, היא דווקא בקשר לשבת. היות שמדובר האם מותר לצאת בשבת עם חרב – אם זה תכשיט בשבת, זה צריך להיות תכשיט שבתי. זו סברא מאד פשוטה, היות שזה הלכות שבת, אז גם פלא שאף אחד לא אומר את זה חוץ מהעיון יעקב. שבת היא "מעין עולם הבא", לכן אם זה לא תכשיט לעתיד לבא – שהשבת היא מעין לע"ל (האלף השביעי, אחרי ימות המשיח, כפי שמסביר גם הבן איש חי) – זה לא תכשיט בשבת. בשבת דווקא זה לא תכשיט אם זה לא ישאר תכשיט לעתיד לבא. כך גם לגבי כל מה ששאלנו לגבי אתכפיא – כשיגיע האלף השביעי, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, אז כבר נשכח מזה שהיתה תקופה של "ימים אשר אין לי בהם חפץ". בתחלת ימות המשיח אז נתגעגע לעבודת הגלות, כמו שכתוב בחסידות (שוב, זה אחד מיסודות חסידות חב"ד), אבל כשנגיע לאלף השביעי, וה' יעשה לנו כנפים – "תתחדש כנשר נעוריכי" – ונעוף באויר אלף שנה, נשכח גם מזה (אבל אפשר גם לומר שנשכח מהחרב כי תהיה חרב חדשה – זה "חד חרוב", שנהיה כל כך מותשים מלעוף אלף שנה שנשכח את כל מה שהיה קודם... הרי "חד חרוב" זה מציאות של תהו). המציאות תהיה כולה אתהפכא, וגם זה – כדי שלא יהפוך תענוג תמידי אינו תענוג – צריך להתחדש כל הזמן, "תתחדש כנשר נעוריכי", יהיה בכנפים חידוש, בהכל יהיה חדוש של "אור חדש" (שחדש להיות אור). זה האתהפכא שאחרי האתכפיא, ואין הכי נמי שעבודת האתכפיא תשכח, ולכן היא לא תכשיט. פלא שיש הלכה אחת בש"ס שכל ההלכה היא בהתאם למציאות לעתיד לבא, ולא בהתאם למציאות העולם הזה (זה גם מיישב את הרמב"ם, שאף ש"אין בין ימות המשיח וכו'", הרי יש תקופה שלישית וכו').

מה יצא לנו כאן? שכל ה"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" זה רבי אליעזר, זה בזמן הזה, כל ה"ליגמר איניש והדר ליסבר" זה גם רבי אליעזר, זה רב כהנא (= אור הגנוז = עזרא). זה שיש לכל פסוק פשט, מאיפה הרמב"ם לומד את זה? מפסוק במשלי, "תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו". כותב הרמב"ם בהקדמת המורה ש"תפוחי זהב" זה הסוד של הפסוק, ו"משכיות כסף" זה הפשט, ומה שאין מקרא יוצא מידי פשוטו זה תפוחי זהב במשכיות כסף. בהשגחה פרטית בדרך לכאן, כשעברנו את הישוב תפוח ראיתי שלט גדול "תפוח הוא כהנא" – חשבתי שכנראה שזה רב כהנא, ותפוח רומז לפסוק "תפוחי זהב במשכיות כסף", שזה מה שרב כהנא אמר שעד גיל שמונה עשרה הייתי רק תפוח זהב ולא ידעתי שיש גם משכיות כסף. אבל אחר כך, עכשיו אני יודע, אומר רב כהנא, שיש גם משכיות כסף – אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אני לא מתחרט על זה שכל השנים לא ידעתי, אלא אדרבא – אני מלמד אותך איך ללמוד תורה, "ליגמר איניש והדר ליסבר", "הסכת ושמע ישראל". בכל אופן, בסוף ההלכה היא לא כרבי אליעזר.

[תכלית הסוגיא שיש פשט ויש דרוש של הפסוק. הבן איש חי מסביר שזה כמו חרב ונרתק שיש על הירך – שליפת החרב זה גילוי הסוד. זה רמוז בסייף – סוד יש, יש פשט. הענף יוסף אומר שתכלית ההשגה של רב כהנא היתה שכל סודות התורה הם אחד עם הפשט. סוד פשט = בעל שם טוב, ובאמת זו השגת ה"אין וועלט אויס וועלט" של הבעל שם טוב.]

יש פה עוד פלונטר: כתוב שכל דעת יחיד שלא פוסקים כמותו בעולם הזה, בימות המשיח יפסקו כמותו. אבל זה פרדוקס במקרה שלנו. הרי צריך לפסוק כבית שמאי, ורבי אליעזר הוא שמותי, אז דווקא לע"ל יפסקו כמותו שכלי נשק הם תכשיטים. את זה נשאיר לכם, "תן לחכם ויחכם עוד". שוב, הכל חוזר לפסוק "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" (מזה שקודם חשבו שרבי אליעזר סובר שלא יהיה כלי זין בימות המשיח, ואחר כך שמבין שכן יהיה בימות המשיח, אז יש לומר שמה שתהיה הלכה כמותו בימות המשיח שיתגלה שזה כן נצחי – כל פעם מתגלה הסוד הפנימי, שהוא המנציח אותו, ואז אפילו בית הלל יודו לו. ברגע שלע"ל יתגלה שזה נצחי אין טענה של החכמים נגדו].