עד כאן לגבי הסיפור השני. נתקדם הלאה יותר בזריזות. אני מקוה שתלמידי הישיבה ילמדו היטב את הסוגיא, ואם יש חידושים יעבירו. אם ערוך השלחן פוסק שלאיש חיל ("גבור") מותר לשאת נשק בשבת (כי זה בגד, אף שזה לא תכשיט) זה חידוש, כי יש שחולקים בפירוש – ראה בן איש חי – ואומרים שגם לאיש חיל וגם לציד אסור לשאת נשק (דברי ערוה"ש כל כך מתבקשים שאם היה נכון היו כותבים ככה בפירוש, אבל כותבים הפוך – ההסבר הוא שזה לא שבתי, אבל לפי מה שרבי נחמן אמר לרבי נתן שאם אתה פוסק כמו מישהו, לא משנה מי, אתה בסדר, אז יש על מי לסמוך; זה כדאי רק אם אתה לא רב; דבריו לא מתקבלים על הדעת כי לפני כן הרמב"ם כותב ששריון וקסדה ומגפים הם דרך לבוש של חילים ולכן "פטור אבל אסור", אז כתוב בפירוש שמלבוש של חיל זה אסור מדרבנן. ערוה"ש יישב שזה גם לא לאיש מלחמה, אבל זה הכל...; זה למכון התורני שעל יד ישיבת עוד יוסף חי – שידונו בנושא. זו יכולה להיות אחת המשימות של הסנהדרין של משיח, אם פוסקים כרבי אליעזר). בכל אופן, ברור שזו סוגיא של הישיבה כאן, לכן הארכנו בסוגיא. אפשר לומר על הסיפור של הריי"צ, שזו דוגמה של ילדותו וזקנותו – שבילדותו סבור (במודע או לא מודע) כמו רבי אליעזר (שהרבה יותר מתקבלת על הדעת כשמעמיקים בסוגיא) ובזקנותו כמו חכמים. מכל הסיפורים שספרנו זה קרה כשהיה הכי צעיר (אם כי היה עצור כמה פעמים לפני כן – היה עצור בבית סהר כבר מגיל 7, שהוא התעמת עם שוטר).

הגענו לספור של הנצח (נקצר ונעלה קצת): היה בן של משפחת שניאורסון (לא בדיוק חסיד) – יצחק שניאורסון, שהיה נכד של הרבי מרצ'יצ'א, הבן השני של המהרי"ל (האח אחרי המגן אבות). אותו יצחק שניאורסון לפני המהפכה ברוסיה התמנה על ידי הממשלה להיות רב של צ'ערניגוב (אחת הערים החשובות) – "רב מטעם" (לכן אמרנו שלא בדיוק חסיד). זה נין של הצמח-צדק, והוא היה רב מטעם. אחרי המהפכה הוא עזב את רוסלאנד, נסע לפריז, עזב את הרבנות והתחיל לסחור, ונעשה סוחר גדול מאד, עשיר מופלג. הסיפור הוא שבאיזו שנה – לא כתוב איזו שנה, אפשר ודאי למצוא מיד בספרי ההיסטוריה – כשעדיין היה הצאר ניקולאי, עשו חגיגה ממלכתית למלאת שלש מאות שנה לבית רומנוב (בית הצארים, היחוס הממלכתי). למסיבה הזו הזמינו את כל המי-ומי של מדינת רוסיה, בעיקר הזמינו את הגנרלים הכי גדולים של הצבא, וגם מבחר קטן של אנשי דת בכירים. היו שם כל השרים, כולם, חגיגה עצומה. היתה רכבת שנסעה מליטא למוסקבה, הרבה קרונות שכולם מלאים בנוסעים למסיבה זו. שם הרכבות היו עם מחלקה ראשונה – יותר מאוירון, חדר נפרד לאיש אחד או לשני אנשים, עם מטות וכו'. הכי חשובים ישבו במחלקה ראשונה, ובאיזה 'קופע' – חדר קטן של מחלקה ראשונה – ישב אחד מגדולי הגנרלים של המדינה יחד עם יצחק שניאורסון, הרב מטעם של צ'רניגוב. באיזו תחנת רכבת הוא הסתכל החוצה ורואה שרוצה לעלות על הרכבת אברך צעיר עם זקן צהוב. הוא לא הכיר אותו אישית, אבל מיד הכיר שזה שניאורסון – משפחה (הסימן כנראה היה הזקן הצהוב). זה היה הרבי הריי"צ, שעדיין היה אברך (לא רבי). אז הוא קרא לו לעלות, וכבד אותו – היות שזה קרוב משפחה – שישב איתו יחד ב'קופע' שלו. שניהם יושבים, ומולם יש את הגנרל הגוי. כמנהג הגנרלים הגוים ברוסיה הוא היה שתוי כל צרכו. היתה שם וודקה על השלחן (זה עם כסאות ושלחן והכל), והוא שתה עוד ועוד. אחרי כמה דקות, שנכנס האברך עם הזקן הצהוב, הוא התמלא זעם (לא כתוב בסיפור, אבל רואים שיצחק שניאורסון לא עורר לו את הזעם, אלא דווקא הרבי; עד"ז כל הרבנים במדינה לא מעוררים את הזעם של השב"כ, רק ר' איציק ועוד כמה כאלה. למה? כי לא במודע הוא מקרין את גאות היחידה היהודית, את הנבדלות היהודית – זה סממן של רבי. כמו שאמרנו קודם, שאצל רבי יש יכולת להתפאר תוך כדי הבטול, גם פה – הוא מקרין את היהודי הגאה במובן הכי חיובי, דווקא זה מה שמקפיץ את הגנרל הזה, שבעצם רואה פה מתחרה. הוא רואה שהאברך הזה מאיים עליו). מי שמספר את הסיפור זה יצחק שניאורסון, והוא אומר שהוא פחד שהוא הולך לעשות מהומה ולהפוך הכל. הוא זועם, וצועק על האברך – למה הרגתם את ימח-שמו-וזכרו (ר"ת, הוא לא אמר ככה, אלא ישו). הוא שתוי, הוא מתקומם וצועק עליו, ואותו שניאורסון מתחלחל, אז בקור רוח מוחלט עונה האברך, הרבי הריי"צ, ברוסית – "הוא היה טרייטר [בוגד] וחייב מיתה!". ככה אומר לו אָן-התפעלות לגמרי – הוא היה בוגד בעמו, וחיב מיתה. ברגע שהגנרל שמע את התשובה הזאת הוא מיד השתתק. אותו יצחק שניאורסון כותב שהוא ראה כאילו קורה כבדה נפלה לאותו גנרל על הראש, והוא השתתק – כנראה שעד סוף הנסיעה הוא לא התאושש.

זה סיפור של נצח – איך לנצח קליפה. מה הווארט של הסיפור? זה אפילו כתוב בסיפור. למה אמר לו דווקא טרייטר (בוגד), וזה היה קורה כבדה שנפלה על הראש והשתיקה אותו? כי זו מלה בלקסיקון שלו. יש רק אחד שהוא חייב מיתה ואין שום תשובה ומענה שלא יהיה חייב מיתה, וזה טרייטר – בוגד חייב מיתה. זה כל כך עמוק בראש שלו, שגם הצאר בכבודו ובעצמו אם היה טרייטר היה צריך להרוג אותו. מה לומדים מהסיפור? שבשביל לנצח, קודם כל צריך קור רוח לחלוטין. כמו שלא פוחד מאקדח גם לא פוחד מהצעקות של הגנרל. חב"ד זה אָן-התפעלות, אבל כאן לא רק לא פוחד אלא יודע לענות תשובה מנצחת. זה מאד נוגע לנו – בשביל לנצח את הקליפה צריך למצוא בדיוק את המלה שהיא לא יכולה להתכחש לה. אם אתה מוצא בדיוק את המלה שהוא לא יכול להתכחש, וודאי שמודה לזה, אז בזה הפלת קורה כבדה על ראשו והוא משתתק. אם אתה מוצא את המלה הלא-נכונה זה ירגיז אותו. אפשר להתקפל, לא לענות, להיות נעבעך – אבל זה הפוך מאופי הרבי הקודם. זה סיכון (כמו לשחק במשחק הרוסי הידוע...) – אם תמצא את המלה הנכונה אתה הורג אותו, אתה משתיק אותו, אבל אם תמצא את המלה הלא-נכונה אתה בבעיה חמורה. למצוא על המקום כזו מלה, תשובה לשאלה "למה הרגתם את אותו האיש", זה מופת – אבל זה מופת שכל אחד צריך ללמוד אותו. יש לפעמים מופת, כמו שדברנו, שצריך סתם לשתוק – לא לומר שום דבר. יש סיטואציה שעוזר לך על פי חוק לשתוק. כשאתה שותק גם מצאת את המלה – הוא גם משועבד לזה, יש לו את החוקים שלו, ואם שתקת הוא לא יכול לעשות לך שום דבר – אבל זה לא מנצח. לפעמים שתיקה גם לא פועלת, בסיפור הזה שתיקה לא היתה פועלת בכלל, אלא רק מלבה אותו יותר ויותר. רק אם איזו פצצה, דבור קצר וקולע שזה פצצה שהורגת אותו. בסיטואציה דומה במדינה הזו תשובה כזו לא תעזור – הבעיה שבמדינה הזאת גם טרייטר זה לא אומר שום דבר, כי כולם בוגדים כאן, אז מה זה משנה שמישהו בוגד? אבל שמה, ברוסיה, היו אנשים רציניים (ר' איציק אמר שלדעתו המלה הזו לומר לשב"כ זה 'אי אפשר לסמוך עליך' – שמערערים את כל האמון בהם). בכל אופן יש כנראה כן מלים מתאימות. זה נוגע אצלנו לכל מי שרוצה לעסוק בפרסומים – ענף ואגף מאד חשוב של קידום ההשפעה על העם. זה מה שאמרנו כל הזמן, שכמה שכאן מנסים למצוא את הפתגם הכי קולע, הכי נכון, עוד לא הצליחו. כזו תגובה ספונטאנית, שהוא היה טרייטר וחייב מיתה – לרמה הזאת לא הגיעו עדיין. לכן זה סיפור מופת, לא שצריכים להשתמש באותן מלים, אבל יש דרגה של איך מדברים עם מנגד בצורה שזה נוק-אאוט. זה מה שקרה כאן, וצריך ללמוד את המקצוע. כנראה שעל ידי התקשרות לרבי הריי"צ אפשר לקבל הכשרה טובה לנושא הזה, למקצוע הזה.