נחזור לסכין: יש פסוק אחד בתנ"ך עם סכין, וכתוב שׂכין ב-שׂ – "ושמת שכין בלֹעך אם בעל נפש אתה". זה קשור לחדש שבט – זה גם שבט, איזה נשק, כלי מלחמה – קשר בין לחם למלחמה (מי שמקיים "ושמת שכין בלעך" זה ממש "שבט פיו" – יש לו שבט פיו להכות ארץ). הפסוק אומר "ושמת" – בגימטריא הכנעה-הבדלה-המתקה – "שכין", בגימטריא ליובאוויטש (הסכין של הרבי הקודם), ומה השימוש שלו? בשביל לעשות אתכפיא, לא למלא את הכרס ואת השינים ואת הגרון בתאות אכילה. "אם בעל נפש אתה" – יש שני פירושים ב"בעל נפש". רש"י ועוד אומרים שאם אתה בעל תאות אכילה (שזה "בעל נפש") אתה צריך לשים סכין בלועך – בלחייך – כדי לא לאכול. זה הפסוק של אתכפיא, שהפשט זה – בא לך לאכול, אז אל תאכל. זה הפסוק של הענין הזה, שאם אתה בעל תאוה תשים סכין בלחיים. יש אחד המפרשים, המצודות (שמתבסס הרבה פעמים על האברבנאל) אומר ש"בעל נפש" היינו נפש משכלת – גם קשור לחב"ד – שעושים אתכפיא על ידי "מח שליט על הלב". האדם עבד כל החיים בעולם של "עת מלחמה", הוא לחם ושם את הסכין בלועו, ומטעמי עבודת האתכפיא זה יותר מעבודת האתהפכא (כמבואר בתניא, שיש שני מטעמים אצל ה' – האתכפיא של הבינוני והאתהפכא של הצדיק – ויש מעלה באתכפיא על האתהפכא). לכאורה רבי אליעזר מכיר במעלת האתכפיא, וחכמים שאומרים "אינן אלא לגנאי" כאילו מוציאים לעז על כל האתכפיא. היות שבימות המשיח לא יצטרכו אתכפיא אז "אינן אלא לגנאי". רבונו של עולם, מי יכול להגיד כזה דבר?! הרי יש כאן סכין קדוש, יש גם "מאכלת" ("ויקח את המאכלת" בעקידת יצחק, ורש"י מדגיש שזו הופעה חד-פעמית בתנ"ך ולכן הדרוש:) שנקראת כך כי אנו אוכלים את זכויותיה בעולם הזה ובעולם הבא (בזכות האתכפיא, ואחריה, "צדיק אוכל לשובע נפשו" – זה ה"מאכלת" של ה"שכין בלעך"). בזכות הסכין הזו אנו חיים וקיימים, יצחק אבינו יכול לבוא ולטעון "פלגא עלי ופלגא עליך" ולהציל אותנו ממדת הדין, דווקא הוא – "אברהם לא ידענו וגו'". דווקא יצחק, הגבורה, האתכפיא, יכול להציל אותנו.

אמרנו שככל שלומדים כאן את הסוגיא מתחזקת דעת רבי אליעזר, שפוסקים לפי הזמן הזה ולא לפי ימות המשיח. אומרים לו "ותהוי לנוי בעלמא". ב-ח לשונות של יפי, כנגד שמונת נרות חנוכה, נוי זה בנצח, ואחרי נוי באים הוד (בהוד כמובן) והדר (ביסוד, בחינת יוסף, "הדר לו") ואחר כך חן במלכות. נוי הוד הדר = ה"פ חן, ועם חן עולה ו"פ חן. למעלה מזה יש פאר (הסיפור שלנו בתפארת). פאר נוי הוד הדר חן = חצי הפסוק "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך", בסוד שלם וחצי. אגב, בסיפור הראשון, ששמנו כנגד הגבורה, שהשקצים שם ירו על הישיבה, איך החסידים היו אומרים – לא קליע ולא כדור, אלא שהחצים לא פגעו ב"ה באף אחד. הרובה או האקדח זה מלחמת קשת, כידוע, וממילא הכדורים הם חצים. שלם וחצי זה קשת וחץ, כידוע ומבואר במ"א.

נמשיך. זה שרבי אליעזר מודה שלא יצטרכו נשק בימות המשיח חולק על שמואל:] ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ [מובן מהגמרא שמלחמה ואביון זה אותו דבר. אם יהיו אביונים אז גם תהיה מלחמה. הדבר היחיד שלא יהיה זה שעבוד מלכויות. חוץ מזה, יהיו אביונים וגם מלחמות. יש שני פירושים בזה: פירוש אחד אומר שזה שאין שעבוד מלכויות, היינו שישראל לא יהיו תחת ממלכה אחרת ויהיה שלום ישראל, אבל "גוי אל גוי ישא חרב", שני גוים במקום אחר, בסין, בקוריאה, שם גוי אל גוי כן ישא חרב. זה פירוש אחד. פירוש שני, פירוש הרד"ק על הפסוק, אומר שבתחלת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג. אז אף על פי ששעבוד מלכויות נגמר, אבל אחרי זה – זה תלוי בפרק האחרון של הרמב"ם, איך הוא מסדר סדר המאורעות לעתיד לבוא – אחרי שיש כבר משיח, שנגמר שעבוד מלכויות, עדיין יש מלחמה. לפי זה שני פירושים, או שיש עדיין מלחמת גוג ומגוג, או שאצל היהודים אין מלחמות (לאחר השלב השני של משיח אצל הרמב"ם, "ילחם מלחמות ה' וינצח", שזה הרוח שלו – "כי אם ברוחי אמר הוי' צבאות") אבל יש מלחמות אצל הגוים. בכל אופן, רואים כאן ווארט יפה, שהמציאות של אביון והמציאות של מלחמה זה אותו הדבר (הגמרא אפילו לא צריכה לומר את זה). איך נבין את זה? לפי מה שאמרנו קודם על הקשר בין לחם למלחמה. לאביון אין לחם. המלחמות בעולם הן להשיג לחם. זה הפשט של מלחמה – חסר לחם, אז נלחמים. לפעמים אומרים שזה גם בשביל נשים, "הלחם אשר הוא אוכל" ("אשר יחסר לו" – "'לו' זו אשה"), אבל הפשט של מלחמה זה על לחם כפשוטו.

יש אחרונים (אפשר לצטט הרש"ש) ששואלים איך אומרים "פליגא דשמואל", הרי שמואל הוא אמורא וצריך לומר שהוא חולק על הברייתא. יש תירוץ שבאגדתא לא מקפידים, ועוד, אבל בדרך אפשר נראה לומר שפשוט שדעת שמואל ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" אינה לא המצאה שלו. זה נמסר בשמו, אבל ברור לחז"ל שזו דעה קדומה, ולכן אפשר לומר "ופליגא דשמואל". רצינו לומר בזה שהמחלוקת הזו, מה המהות של ימות המשיח, אם זה עדיין "עולם כמנהגו נוהג" או שזה כבר שינוי במנהג העולם, בטבע העולם, זה מחלוקת מקדמת דנא (אפשר לומר שבשרש זה מחלוקת בין אדם לחוה – שחוה, בהיותה "אם כל חי", סוברת כדעת שמואל, ואדם הוא מרחף). רק ששמואל – שהוא גם מדת הגבורה, כידוע – זכה שדעה זו תאמר בשמו (שהוא גם זה שסובר ש"כל הנאמר בפרשת מלך מלך מותר בו", כמבואר באריכות בספר החדש של ישראל, על הקשר בין שמואל לשמואל.

שוב, יוצא כאן שאם רבי אליעזר מודה לזה שבימות המשיח לא תהיה חרב, ועדיין אומר שזה תכשיט כי אני מדבר על העולם הזה ולא על ימות המשיח, וכל שכן שחכמים גם אומרים שלא יהיה נשק – לפי זה גם רבי אליעזר וגם חכמים, כולם חולקים על שמואל וסוברים שבימות המשיח אין יותר מלחמות. הפלא כאן בסוגיא שלא מתייחסים יותר לחכמים בכלל, וכל מה שמענין אותנו זה רק לברר את דעתו של רבי אליעזר. כמו שאמרנו קודם, מאד קשה אם כן למה להלכה מתעלמים מהרצון העז לעמוד על דעתו של רבי אליעזר.

הברייתא שאומרת לא כשמואל אסמכתא לרבי חייא בר אבא, שכל היעודים כמו "לא ישא גוי אל גוי" זה לימות המשיח.] מסייע ליה לרבי חייא בר אבא דאמר רבי חייא בר אבא כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך. [עד כאן גירסא אחת בברייתא.

אחר כך הגמרא ממשיכה עם גירסא שניה, שהיא בעצם גירסא הפוכה בברייתא:] ואיכא דאמרי אמרו לו לרבי אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח אמר להן אף לימות המשיח אינן בטלין [מה פתאום?! אני אומר שזה לא בטל לימות המשיח. אז הוא סובר כמו שאמרנו קודם, או שעדיין יהיו מלחמות בין הגוים, או שעדיין תהיה מלחמת גוג ומגוג גם אצל היהודים. זה הפוך מקודם, ועל זה אומרת הגמרא:] היינו דשמואל [לפי האיכא דאמרי הוא סובר כמו שמואל, ומשמע שחכמים סוברים לא כשמואל. אז בנקודה זו בגמרא משמע שזו אותה מחלוקת – רבי אליעזר סובר כשמואל וחכמים טוענים ש"וכתתו חרבותם". אבל בעצם לפי זה יוצא שזו גם מחלוקת בין ישעיהו הנביא ומיכה הנביא לדוד מלך ישראל חי וקים ש"חגור חרבך" (זה ודאי לא ככה, היה רק בבדיחותא). לפי שמואל בימות המשיח אין "וכתתו" אלא מלחמות, וכאן רבי אליעזר סובר כמותו.

המפרשים אומרים שלא יתכן ש"וכתתו" זה בעולם התחיה שאין אכילה ושתיה וצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. אם אני סובר כשמואל שאין בין העולם הזה לימות המשיח וכו', מה עם "וכתתו"? אי אפשר לומר שזה בזמן שכבר אין מעשי אדם, לא זורעים ולא קוצרים וכו', כי אז לא שייך לומר "וכתתו... לאתים ...למזמרות", כי אין בהן צורך (וממילא אינם נאים כלל וכלל, לפי דברי רש"י הנ"ל, היינו שבעולם הזה לא יתפארו באתים ובמזמרות, אז כנראה יחזרו להתפאר בחרבות...). אז חייבים לחדש שיש עוד תקופה. זו אסמכתא מפורשת לגמרי למה שהרבי אומר בכמה מקומות שיש לפחות שתי תקופות בימות המשיח (איני זוכר אם מביא אסמכתא זו), והתקופה הראשונה כדעת שמואל. למה הרבי רוצה לפסוק כדעת שמואל? עוד פלונטר, כי הרמב"ם פוסק כדעת שמואל. אבל לפי מה שהסברנו, שהרמב"ם פוסק כשמואל, אז היה צריך לפסוק כרבי אליעזר (כפי האיכא-דאמרי, שלכאורה היא העיקר לפי כללי הגמרא) ולא פוסק כך. צריך להבין. קודם כל, רואים מהפסוקים, במיוחד מ"וכתתו", שחייבת להיות עוד תקופה – תקופה שמתקיים בה "וכתתו", שאין יותר מלחמות, אבל זה לא בתחלת ימות המשיח, כי בתחלת ימות המשיח "אין בין עולם הזה לעולם הבא אלא שעבוד מלכויות". לפי האיכא דאמרי סובר כך גם רבי אליעזר, ולכן סובר שכלי מלחמה הם תכשיטים. ממילא יש ארבע תקופות – העולם הזה, ימות המשיח, "וכתתו", תחית המתים. כנראה שזה איזה י-ה-ו-ה ממטה למעלה.] ופליגא דרבי חייא בר אבא.